ד"ר בן ציון רפפורט

ספרו "הוגים והגיונות" של הפילוסוף ד"ר בן ציון רפפורט, מורה ללימודי היהדות בגימנסיה העברית בקרקוב, ראה אור בשנת 1936, בהוצאת האגדות הסופרים העברים מפלט.

וכך מספר עליו הרוקח תדאוש פנקביץ, בספרו "בית מרקחת בגטו קרקוב":

"מפעם לפעם היה מבקר אצלי הדוקטור למשפטים ולפילוסופיה בן-ציון רפפורט. הוא היה גם סופר ועיתונאי, דמות ידועה. הוא היה אולי בן 68, לבן שיער, גבוה והתגורר עם אחותו הקשישה בגטו. הצטיין באינטליגנציה בלתי רגילה. דיבורו היה נעים ומרתק. נהניתי מאד לשמוע אותו מספר על עבודתו המדעית, על נסיעותיו, על מחקריו ועל השקפת העולם שלו. ואולם, למרבה הפלא המלחמה לא עניינה אותו כלל, כשם שלא עניינו אותו החדשות מן החזית ואפילו לא עניינים הקשורים במלחמת הקיום היומיומית. הוא חי כאילו על כוכב אחר, כולו שקוע בעבודתו המדעית. חובב מושבע של מתימטיקה, היה מסוגל להשקיע שעות רבות בפתרון שאלות מתמטיות. "מעולם לא השתעממתי", היה אומר לי, "וגם אם יינתן לי לחיות אלף שנים, לא יספיק לי הזמן לדברים המעניינים אותי".

יום אחד בא וסיפר לי שהוא רוצה לשלוח מכתב רשום לז'נבה או לשגרירות שוויץ בברלין. לדבריו עלה בידו לפתור שאלה מתמטית, שפיתגורס הכריז עליה שאינה ניתנת לפתרון – חלוקת זווית לשלושה חלקים בעזרת סרגל ומחוגה. רפפורט טען שעשה את כל החישובים האפשריים, והוא בטוח שאינו טועה.

את המכתב לשגרירות שוויץ בברלין לא שלחתי, כי אי אפשר היה, אך לא אמרתי זאת לרפפורט, כי לא רציתי לצערו. יום- יום היה בא לשמוע האם נתקבלה תשובה. בתמימותו האמין שפרסום פתרונו יהפוך אותו לאיש עשיר, ושגם הגרמנים יניחו לו ולאחותו לצאת מן הגטו ולחיות כאדם חופשי.

אמרתי לו שאני מכיר פרופסור למתימטיקה באוניברסיטת קרקוב ושאני מוכן ללכת אליו כדי להזמינו לבוא לגטו – גם אסדר לו רשיון כניסה – כדי שיוכלו שניהם לשבת בבית-המרקחת ולשוחח על התגלית. רפפורט התלהב מאד. ואכן הפגישה התקיימה. מכרי זה, תאדאוש ואז'ווסקי, מתימטיקאי ידוע באוניברסיטה היגלונית, הסביר מיד בבואו שהשאלה קרוב לוודאי שאינה ניתנת לפתרון, בדומה ל"פרפטום מובילה" (תנועה נצחית), אך הוא היה מעוניין לראות את הגטו ולשוחח עם ד"ר רפפורט.

הם נפגשו אצלי פעמיים. לאחר שעבר בקפדנות על פתרונו של ד"ר רפפורט, קבע פרופסור ואז'ווסקי שלמרות שהבעיה אמנם אינה ניתנת לפתרון מוחלט, בכל זאת שיטתו של ד"ר רפפורט היא הטובה והמדוייקת ביותר מכל אלה הקיימות עד עתה, והיא תפורסם בכתב-עת מדעיים. וכך אמנם היה בתום המלחמה, אך רפפורט לא זכה לראות בפרסום הצלחתו. הוא גורש ב"אקציה" של חודש יוני – ונספה.

האביב של 1942 התכתב בן ציון רפפורט עם בנו, בעברית. המכתב שנמצא בשנת 1944 אצל שען בקטוביץ, הובא מאוחר יותר ארצה וראה אור בהוצאת מוסד ביאליק. קטעים מהמכתב, מתוך אתר "יד ושם" מובאים:

"לבני היקר, לרעייתו ולילדות האהובות שלום וישע רב!

זה כמה נכסוף נכספתי לשוחח איתכם לכל הפחות בכתב, ולשפוך לפניכם את שיחי. לבי מלא צער וגעגועים. מצטער אני שאיני יכול לראותכם ואת הילדות היקרות והאהובות…אני מרגיש צורך והכרח לכתוב לכם מילים אחדות. מה יש לי להגיד לכם? בעיר אין כאן שום "עניין" חשוב. אילו היו שנים כתיקונן, לולא “שעת חירום" דהאידנא, הייתי רוצה לייעץ לך, בני היקר, שלא לכעוס ושלא להתרגז והעיקר שלא לדאוג. עכשיו אנו רואים כמה היו כל דאגותינו לפני המלחמה דאגות הבל וכל התרגזותנו לשווא. אז כשלא חסר לנו מאומה. הייתה לנו דירה גדולה ומרווחה, ישבנו לבטח, על מה היה לנו לדאוג ועל מה היינו צריכים להתרגז? ובכל זאת! כמה פעמים היינו מרוגזים ומלאי "עגמת נפש". בנוגע לי, איני יודע אם אתם יודעים את הדבר, הייתה התרגזותי נובעת תמיד מתוך אהבה ודאגה לגורלכם, לפיכך, אם חטאתי לך בני או לאשתך ולילדות, אני מבקש שתסלחו לי. גם עכשיו אשר האיש אשר יכול להתגבר על פחדיו ודאגותיו ולהתאזר באמונה ובביטחון. אמנם קשה מאד בשעה זו לייעץ "עצות" אבל אתם עודכם צעירים, ואני מקווה שתזכו לימי השלום והמנוחה, ולפיכך אני מייעץ להתרחק מן הכעס ומן הדאגה ככל האפשר. כמה פעמים אנו מתרגזים על אודות ענינים שהם בעינינו "חשובים" ואח"כ הם מתגלים כקלי ערך לגמרי, ולהיפך, אנו מזלזלים לפעמים ובזים לדברים "קטנים" שהם באמת חשובים ורבי תוצאות. . . עוד דבר חשוב שאני רוצה להעיר עליו הוא שמירת הלשון מן כל מיני שקר, הוצאת דיבה, לשון הרע והוצאת דינו של אדם לכף חובה…בנוגע לי, אני עסוק מאד בכתיבת אותו הספר שהתחלתי בשים האחרונות. אני כותב, מתקן ומעתיק (רוצה אני שיהיו ממנו שני אכסמפלרים), הוא חשוב בעיני מאד, מפני שהוא כולל מאמרים רבים שיש בהם "השקפת עולם" שלי, על "תיאיסמוס", "גוף ונפש", "תעודת האדם" ועוד… ואתה, בני סלח לי על אשר אני בא אליך בשעה זו "בעצות", בשעה שנחוצים לך דברים אחרים, דברים "של ממש", אבל מה אעשה ואין בידי לעשות לטובתך הרבה."

השארת תגובה