ד"ר חיים הילפשטיין

המושל בעולם הפוליטיקה הפנימית של הציבור היהודי בקרקוב היה הד״ר חיים הילפשטין. פגשתי אותו אחרי המלחמה בשדרות רוטשילד שבת״א, כשהוא הולך אט ומבטו מחליק על פני הסביבה. היה כבר למעלה מבן שבעים, אך עשה רושם של אדם מוצק, בריא וחזק. זכרתיו משם — צעדיו קצרים, הילוכו מהיר והוא עף ברחובות קרקוב סוקר ורואה הכל, יודע הכל מהנעשה ב"מדינתו״. כן — במדינתו. עמד בראש הועד הפועל של ההסתדרות הציונית בגליציה המערבית ושלזיה וריכז בידו את חוטי החיים הציבוריים של יהודי המחוז. בחירות לקהילה, מאחוריהן — הילפשטין, בחירות לפרלמנט המדינה — הילפשטין, פעולות לטובת קרנות לאומיות — הילפשטין, פיתוח מוסדות פילנטרופיים — הילפשטין. שנים רבות היה נשיא מוסד חינוכי גדול, בית הספר העברי העממי והתיכון — 1,300 חניכים למדו בו כל שנה — והקים את בנייניו הענקיים בעיר. ביד חזקה משל, בעקשנות ידע להגשים את תכניותיו. היה הכוח המניע, רוח החיים בפעולה הפוליטית־הציונית בקרקוב ובכל המחוז, שגדלו עלה על גודל מדינת ישראל. דבר לא נעשה שם בלי הסכמתו. לא אידיאולוג של התנועה, לא נואם — איש המעשה היה, בעל יד הברזל. בעתונים ציירו קריקאטורות — הוא, דומה למוסוליני, רוכב על סוס ומחזיק בידו שרביט המלוכה.

ישבנו על ספסל. ידעתי שלא נכנס בארץ לחיים הצבוריים, החברתיים והפוליטיים. רציתי לדעת איך מרגיש הוא בפרישותו, הוא, שהיה כל ימי חייו עסקן ציבורי ומנהיג. עבד אמנם כרופא, אך ברור היה שאינו מועסק הרבה, בשבתו בתוך אוכלוסיה שאינה מכירה אותו, וגם גילו אינו מושך את קהל החולים. שאלתיו אם מרוצה הוא מבואו הנה — הביט עלי משתומם ונעלב. הושיט ידו — ראה! ראה! — והצביע על הבתים הגבוהים־לבנים, על האוטובוסים הממהרים, על העצים הירוקים, על התינוקות המשחקים — ראה, זה שלנו, זה הכל שלנו… וטוב לאדם, בהביטו לאחור בערוב יומו ובראותו כי חייו לא עלו בתוהו וחלק לו בכל מה שנעשה פה…

בקשתיו שיכתוב זכרונות. הללו ישמשו חומר היסטורי חשוב לתולדות התנועה בפולין ובמיוחד היום, לאחר השואה, בה אבדו גם תעודות ומיסמכים ואלפים מאלה, שיכלו לספר דבר־מה, ניספו.

— למה? אין צורך… זה לא חשוב… היסטוריה… מה לנו לחטט באדמה ולחפש שרשים. העיקר שיש גזע, צמרת ופירות…

ובכל זאת… אחרי מותו נמצאו בין ניירותיו רשימות לתולדות חייו. רק על עשרים שנות חייו הראשונות כתב — המות הוציא את העט מידו.

רשימות, והנה במקום המנהיג הדגול, שהבטנו עליו תחילה כילדים ביראת הכבוד ואחר כך בהוקרה ובסוף, בהיותנו עמו במחנה הריכוז וההשמדה, בעצבות של נידונים למות — מופיע ילד, נער שמח שמחת חיים, צעיר הרואה הרבה, בחור קורא, חושב, ובלבו לבטים של מחפש דרך בחיים — התגבשותו הרוחנית של אדם.

מוצא הוריו מכפר במחוז ודוביצה. משפחת חקלאים זעירים ובעלי בתי מרזח. היה במשפחה גם דייג, והיה אחד שהשתתף במרד הפולנים בשנת 1863. חלק מבני המשפחה נשאר בכפרים, חלקם נדד לאירופה המערבית וחלקם לאמריקה. הוריו של חיים הילפשטין עברו לקרקוב. האב עסק בסחר־סוסים. לרגל עסקיו זה היה נוסע עד לקיוב שברוסיה ועד לברלין שבגרמניה. סיפק סוסים לתחבורה העירונית לפני התקנת החשמליות וסוסי רכיבה סיפק לאצילים הפולניים. חיים נולד בקרקוב בשנת 1876. היות שהאב היה תמיד בנסיעות, נאלצה האם לבדה לדאוג לחינוך הילדים וחיים היה הצעיר שבהם. אחיו הבכור אהרן־אדולף נסע לאמריקה בהיותו בן 15, האחר ליבל־לאופולד הפסיק את לימודיו בבית הספר למסחר, היות שנדרש לכתוב בשבת. האחות בילה־ברטה היתה כתבנית אצל עורך־דין. המשפחה גרה ברחוב קרקובסקה, בקרבת הנהר ויסלה והנער חיים, כפי שהוא מעיד על עצמו, היה ילד הרחוב. מגיל שבע עישן סיגריות, ובהיותו בן עשר חצה בפעם הראשונה את הויסלה בשחיה. אכן, למד ב"חדר״ אצל מלמדים שונים שבשכונה היהודית, אבל לא התלהב מלימודים אלה. הויסלה משכה אותו ופעם — כמעט שטבע בגליה. ברם, על אף היותו שקוע במשחקים ובמעשי שובבות, פקוחה היתה עינו מילדותו. בן שבע היה, כשדרך העיר קרקוב החל לעבור גל של פליטי רוסיה, קרבנות הפרעות. בשכנות ביתו היה מוסד לעניים על שם ״האח אלברט״ ושם שוכנו פליטים יהודים רבים. הילד היה רגיל להסתובב ביניהם ולהתבונן לחלוקת המזון הדל, כף המרק, לפליטים. הפעם הראשונה החלה מבצבצת בלבו השאלה — הם ברחו מרוסיה כי שם רצו לרצוח אותם, ורצו לרצוח אותם כי הם יהודים — כמוני…

למד בבית הספר העממי. התחיל לקרוא. סיפורי המקרא גילו לו עולם חדש. הוקסם, אבות האומה, יציאת מצרים, כיבוש כנען, מלכי ישראל, מלחמת ישראל, שריפת בית המקדש… אחר כך קרא ספרי קיצור תולדות ישראל ובצדם — היסטוריה פולנית. ההיסטוריה כבשה את לבו, אנשים גדולים הקסימו אותו. בן שבעים ושתים רשם בזכרונותיו דרך־אגב: ״את נפוליון מעריץ אני מאד־מאד״ — הלא היתה דמות זו חלום נעוריו?

את בית הספר היסודי גמר בהיותו בן 11. בן 12 נכנס לגמנסיה על־שם ״אננה הקדושה״ ואז התחיל להרגיש בבשרו את אשר ראה באחרים ועל אשר קרא — אנטישמיות. שלוש כיתות ראשונות היו בגימנסיה זו. בכל אחת משתים שבהן היו שלושה ילדים יהודיים, בשלישית — רובם יהודים. על יחס בית הספר לתלמידים היהודיים תעיד העובדה שמכל הילדים היהודיים, שנכנסו לבית הספר עם חיים הילפשטין, גמרו את הגימנסיה רק שנים — הילפשטין ועוד אחד. הספסלים, שבהם ישבו הילדים היהודיים, נקראו בפי התלמידים הנוצרים והמורים — פלשתינה. אך התרבות האירופית, הספרות, עשו רושם חזק על חיים הצעיר. למד בחריצות. השתקע בקריאת יצירות מופת של סופרי אירופה ובמיוחד — בקריאת המחזות של שילר. הקסימו אותו האינדיבידואליסטים, הגיבורים הלוחמים במחזותיו של המשורר הגרמני.

אט־אט נפקחו עיניו. החל להבין את אשר ראה. הוא הבין את מעמדם של היהודים בתוך הפולנים. הוא ידע שהיהודים, היושבים כמעט כולם בשכונה היהודית, מאורגנים בקהילה ובה — יהודים שמרנים ויהודים מתבוללים־חפשים. הוא ידע שהמתבוללים הם המיעוט ובכל זאת עומד בראש הקהילה המתבולל, הבנקאי אלברט מנדלסבורג. ואחר כר נודע לו שמנדלסבורג נאלץ להתפטר מראשות הקהילה לאחר שבנו, שופט בוינה, המיר את דתו. חיים החל להבין את המאבק המתנהל בין החפשים לאדוקים. לאחר פטירתו של מנהיג החרדים ומארגנם הרב ר׳ שמעון סופר, בנו של ה״חתם סופר״, רצו האדוקים למסור את כסא הרבנות לחתן הנפטר ר׳ עקיבא קורניצר, אך החופשים, שכל ענין הרבנות היה זר להם, התנגדו לכך ומנעו זאת. הוא ידע, אך הדברים האלה לא ענינו אותו.

היה כולו שקוע בעניני בית־הספר שלו, בעולם חבריו הגמנסיסטים, בקריאת ספרים ובהכרת בעיות העולם הרחב. ״לא ידענו כלל על תנועת ״חובבי ציון״, על ״אהבת ציון״ בלי לדבר כבר על כינוס ״חובבי ציון" בקטוביציה, ואת הספרות (העברית) בכלל לא הכרנו אעפ״י שבקרקוב היה בית הדפוס היחיד העברי של יוסף פישר והוא שהדפיס עתונים וספרים בשביל גליציה. הספרים הוגנבו אח״כ לפולין הרוסית. אנו, הנוער הלומד בגימנסיה, היינו כבר מגיל 15 שייכים לחוגים ספרותיים שונים בעלי צביון רדיקלי. ספרים כמו ״הניהיליסטים״ של זוריה קובלסקי או מחקרים על ״הקפיטל״, על קרופוטקין וכד׳ היו לנו ספרי קדש״.

בחוג הספרותי־סוציאליסטי של הילפשטין היו קוראים מאמרים מבטאונים סוציאליסטיים, שהובאו מוורשה לקרקוב, שם היו מתווכחים על תקון מצבו של הפועל המנוצל, הנרדף בלי לשים לב לבעית היהודים.

אך מאורעות הזמן הכריחו את הצעיר החושב להפנות את לבו לעתים קרובות למצבו המיוחד של היהודי. הנה באחד הכפרים סמוך לקרקוב נאשם היהודי ריטנר בעלילת הדם ומשפטו זעזע את יהודי המדינה. בשנת 1894 פרצו פרעות בקרקוב. רגילים היו היהודים לערוך כל שנה ברחובות שכונתם חגיגות פורים תוך התחפשויות, שנמשכו ממוצאי השבת שלפני פורים עד לאחר פורים. אותה שנה התחפש חברו של חיים — מוריצי גרטלר — בבגדי כומר ובידו החזיק פעמון כדרך הכומר ההולך אל שכיב־מרע. השוטר הנוצרי, שראה אותו, כרע לפניו כנוהג הנוצרים, אך אחר־כך נראה לו ״הכומר״ חשוד והשוטר אסר אותו. במשפט נידון גרטלר לשנה מאסר — העונש הנמוך ביותר במקרים אלה, אך המאורע גרם לפרעות ביהודים.

והחיים התנהלו כמנהגם. הסטודנט ללא פרוטה חפש כל מיני דרכים לראות את ההצגות בתיאטרון העירוני ובתאטרון היהודי שביקר בקרקוב, בהציגו בקיץ במלון ״לונדרס״ שברחוב סטראדום ובחורף במסעדה שברחוב סטארובישלנה (שעברה אח״כ לידי ויסברוט). יחד עם צעירים אחרים הקים תיאטרון חובבים בו הוצגה יצירה של מחבר הקומדיות הפולני פרדרו וקטעים מהמחזה של סלובצקי ״קורדיאן״, כשהילפשטין ממלא בו תפקיד הגיבור הראשי.

אך קיימים היו כבר באותו הזמן בקרקוב ארגונים לאומיים יהודיים. הציונים הראשונים התארגנו ב"שפת אמת״, ב"חובבי ארץ ישראל״. בארגונים אלה פעלו: העורך והסופר ש. י. פוכס, הסופר והסוחר אהרן מרקוס, מיכאל פרנקל, ישראל קרוסצקי ועוד. בחגיגות הפולניות, שנערכו על ידי היהודים המתבוללים בהיכלם, שר החזן הראשי, המדפיס יוסף פישר, לאחר השיר ״האל, ששמרת על פולין״, גם את השיר ״האל, ששמרת על יהודה״. פישר זה היה הרוח החיה בתנועה הציונית שבעיר והוא שארגן עוד בשנת 1891 נשף חנוכה לכבוד המכבים בהיכל הנאורים על אפם ועל חמתם של המתבוללים, ששלטו בהיכל, וגם שיתף בו את המטיף שבהיכל — הד״ר לנדאו. פעם ביקר הילפשטין הצעיר באספה של ״שפת אמת״. שם מצא אנשים מבוגרים, רציניים ונכבדי הקהילה, אך לא הבין הרבה מההרצאות ומהוויכוחים, היות שחברי הארגון התאמצו לדבר עברית והוא לא הבין את השפה. בן תשע עשרה היה בהודע לו על קיום ארגון ציוני ״לבנון״, בו פעלו תלמידי גימנסיה ואוניברסיטה וגם אנשי האינטליגנציה המקצועית ובראשם ד״ר רודולף פרילינג, ד"ר לאופולד באדר, ד״ר יעקב להרפרוינד, ד״ר אברהם קורנהויזר, יוליוס שנבטטר ואחרים.

והנה בא לידו הספר של הד״ר הרצל ״מדינת היהודים״. ״ספרו של הרצל פקח לנו את העינים. זוכר אני את העליה ברחוב סטראדום, בבית מגוריו של הח׳ טיפל, שם היינו רגילים להתכנס לעתים ושם התנהל הויכוח על ״מדינת היהודים״ של הרצל… הספר נמצא פתאום בידי הנוער היהודי הלומד, המושפע והמתבולל בתוך מפלגות רדיקליות שונות… הנוער היהודי התעורר, עיניו נפקחו, פעמים אחדות קרא כל דף מהספר…״.

אך לרגל מתן זכויות הבחירה לפרלמנט האוסטרי לשכבות הרחבות של העם, פתחו באותו הזמן התנועות הסוציאליסטיות הפולניות במסע תעמולה בתוך החברה היהודית שבעיר. מנהיגי הפ.פ.ס. הפולני ארגנו אספות המוניות לשם משיכת קולות היהודים. אל השכונה היהודית היו באים ראשי התנועה הסוציאליסטית כאיגנצי דאשינסקי, ד״ר ב. דרובנר, וילהלם פלדמן. וויכוחים סוערים התנהלו בין הציונים הראשונים לבין הסוציאליסטים. האחרונים הוכיחו שפתרון השאלה היהודית יבוא רק עם שלטון הסוציאליזם, והראשונים תבעו אי־תלות בחסד לאומים. בתמונה הכללית הזו מתאר הילפשטין את מצבו ומצב חבריו — ״בין הפטיש והסדן״.

בשנת 1897 עמד חיים הילפשטין בבחינת הבגרות. נרשם ללמוד משפטים ולאחר 24 שעות של לימוד מקצוע זה החליט להרשם ללימוד רפואה.

באוקטובר של אותה השנה, שנת הקונגרס הראשון, נוסד בקראקא ארגון האקדמאים היהודיים שבאוניברסיטה הקראקאית — ״השחר״ והוא כולו חדור רוח לאומית. הארגון הוציא כרוז ליהודים ולפולנים בבקשו הכרה והבנה. האקדמאים היהודיים למדו מחבריהם הפולנים לשאוף לעצמאות, לחופש, לכבוד לאומי. הם רצו להכיר ולחקור את תרבותם ושפתם הלאומית ולעמוד בצד האקדמאים הפולנים כשוה בצד שוה.

לארגון זה, שמתוכו יצאו מנהיגי הציונות בעיר ובמחוז, הצטרף גם חיים הילפשטין, בעשותו בזה את הצעד הראשון לפעולתו הלאומית, שהביאתהו עד לראשות התנועה בגליציה המערבית ושלזיה.

הד״ר הילפשטין עם אשתו (בת הדיין מקרקוב ר׳ יקותיאל זלמן דמביצר) עברו את גטו קרקוב, את מחנה הריכוז פלאשוב, מחנה עבודה ברינליץ ונותרו בחיים. אחרי השואה התיישבו בארץ ישראל. הד״ר הילפשטין מת בתל־אביב בשנת 1953.

יוסף בוסק, מתוך צללי העיר

 

 

השארת תגובה