צבי (העשיק) באומינגר

שלמה שיין מספר על העשיק באומינגר: "היכרותי עם העשיק באומינגר מתחילה בהיותי בגיל 11 בערך, כשהוא היה ראש קבוצה שלי בתנועת "השומר הדתי" שעל יד בית ספר המזרחי ברחוב קופה, עד עוזבו את "השומר הדתי" והצטרפותו ל"שומר הצעיר". גם אני עזבתי את "השומר הדתי", וכאן נפרדו דרכינו.

בסוף שנת 1941, כמה חודשים אחרי שיהודי קרקוב נסגרו בגיטו, ואני אז לבדי (הורי גורשו), בערב שבת אחד דופקים על הדלת. בדלת עומד העשיק, מראהו מעורר רחמים. רק אתמול נכנס לגטו אחרי שעשה את הדרך הקשה והארוכה מלבוב דרך הגבול הרוסי-גרמני, וחזר להוריו, אבל בגטו אין לו זכות קיום אם לא יעבוד. כרטיס עבודה ייתן לו את האפשרות לקבל מנות אוכל וגם זכות ישיבה בגטו. והנה שמע שאני עובד במוסך גרמני, ואולי אוכל לעזור לו ולהשתדל עבורו. הוא סיפר לי שהינו מכונאי וגם נהג. הבטחתי לעשות כל שביכולתי. ישבנו שעה ארוכה, והוא סיפר שהיה בצבא האדום ובשנים 1940-41 שימש נהג של ספריה ניידת של הצבא האדום במזרח פולין.

אותו לילה לא ישנתי הרבה, ידעתי שאין לי הרבה סיכויים לעזור להעשיק, מצד שני אי אפשר היה להפקירו. אבל איך עושים זאת? עבדתי במוסך גדול שבעליו היה גרמני ברלינאי, שכל רצונו היה להתעשר. מדי פעם הייתי מביא לו למכירה קצת תכשיטים ומצרכי מזון. הוא אמנם היה משלם, אבל התשלום לא עמד בשום יחס לשווי, והיהודים מכרו מכיוון שלתכשיטים לא היה כל ערך. אינני זוכר מה בדיוק נתתי לאותו גרמני באותה פעם. אני רק יודע שהעשיק התחיל ללכת אתי לעבודה, וכעבור כמה ימים מראהו השתפר עד כמה שאפשר היה בתנאים ההם. וככה התחלנו כל בוקר ללכת לעבודה, לקסרקטינים על יד הרכבת, ובערב חזרנו.

כעבור כמה ימים העשיק התחיל להעלות לפני תכניות. שמועות על השמדה התגנבו אליו, היו לו אי אלה קשרים פה ושם. כמבדומני שבאותה תקופה העשיק לא היה רחוק מהמפלגה הקומוניסטית, אם כי לא דיבר על זה אף פעם, שכן אני הייתי חבר עקיבא וגם גרתי עם חבר עקיבא, בנק וקסנר. באותם הזמנים רק דבר אחד היה משותף ביננו – שנינו היינו יהודים.

בתחילה העשיק דבר על לבי שנחבל במכוניות במקום עבודתנו. התנגדתי בתוקף, ואמרתי שאנו מעוניינים לשמור על המקום ולתכנן מה שאפשר במקומות אחרים. לאט לאט ובזהירות התחלנו לאסוף סביבנו כמה אנשים. העשיק היה כבר אחרי הצבא, וטבעי היה שיהיה המנהיג. הוא לא רק ידע להשתמש בנשק, אלא ידע גם איך להכין נשק, פצצות ומרי תבערה. במשך זמן קצר נתקבצו סביבנו כעשרים בני נוער, חלקם יוצאי תנועות נוער חלוציות וחלקו נוער עברי מיואש. התחלקנו לחמישיות, אשר אחת לא ידעה על השנייה אם כי נחשו. חיש מהר לא הייתה לנו אפשרות לעבוד יותר, היה צריך לדאוג לאנשים אשר הרגישו שייכים לארגון ורצו שידאג להם. היה צריך לדאוג לניירות מתאימים כדי שהאנשים יוכלו לנוע חופשי לגיטו ומחוצה לו. היה צריך לאמן את האנשים, להכין תוכניות וסליקים. צריך היה להכין מטה.

וכך, ביום אחד הפסקנו לעבוד במוסך על מנת להקים מטה. העשיק היה ראש המטה, בנק הלברייך, בחור יוצא צבא, היה אחראי על הדרכה ומבצעים, ואני – כספים ואפסנאות וכן ניירות (קנקרטים, תעודות עבודה וכל מה שנחוץ). תפקידה של גולה מירה, אותה הכיר העשיק עוד מהיותה חברה במועצת עירית לבוב מטעם המפלגה הקומוניסטית, היה קשר עם הגויים, בעיקר עם פ.פ.ר. במטרה להשיג נשק ואינפורמציה (הם השיגו ידיעות על ידי תחנות חשאיות). חבר נוסף היה אדעק.

צורת הגיוס של חברים חדשים היתה פשוטה: כל מי שגייס 4 חברים היה לראש הקבוצה של החמישיה. באופן זה הבטחנו שכל חמישיה תהיה מורכבת מאנשים המכירים אחד את השני, ויש להניח שהיו חברים.

העשיק עבד ללא לאות. הכין תוכניות, דרבן לפעולה, היה הולך לפגישות עם הגויים, אשר התייחסו אלינו בחשדנות ובאי רצון. הכין סדר יום לישיבות מטה ועוד. זמן ומרץ רב גזלו הדאגה לקונספירטיביות, למקומות מפגש, ולמקומות נוחים ליציאה וכניסה לגטו. אפשרויות היציאה היו יציאה כיהודים תוך כדי שימוש ברשיונות מיוחדים, כמובן מזוייפים, או יציאה כגויים אשר נכנסו ברישיון מיוחד, והדרך המקובלת הייתה היציאה דרך פרצה בגדר או דרך חלון במרתף שפנה אל מחוץ לגטו ובידינו היה מפתח למקום.

לא קל היה לנהל פעולה קונספירטיבית בתנאי הגטו, כשכל האוכלוסייה במקום מנתה כ-15,000 איש, וגודלה כגודל שכונה קטנה. כמעט בלתי נמנע היה לעבור ברחוב מבלי לפגוש את אחד השוטרים היהודים אשר ארבו בכל מקום, ואשר כמובן ידעו שמשהו מתרקם. אך פחדו מאתונו והאחרים העדיפו לעצום עין. היו זמנים שאנחנו השגחנו עליהם יותר מאשר הם עלינו. לא הייתה פעולה, ישיבה או הוראה, שניתנה לשוטרים היהודים ואשר לא הגיעה אלינו כמעט באותו זמן שהגיעה אליהם.

נוסף על כל אלה היה עלינו לדאוג לאנשים, לכלכלתם, ללבושם ולמקום מגורים, ואלה גזלו את רוב זמננו במשך החודשים הראשונים בערך עד אמצע שנת 1942. מאז ואילך התחלנו בפעולות של ממש. בערב אחד הוצאנו שלוש חוליות. הפקודה הייתה לצאת מחוץ לגיטו, בערב, להסתובב ברחובות שקטים, לפגוש חייל גרמני ולחסל אותו בלי רעש, בדרך כלל במכה על הראש, ולקחת את נשקו. ההצלחה היתה מלאה. כל החברה חזרו בשלום  והאקדח הראשון היה בידינו.

פעולה אחרת בוצעה במוסך גרמני של מכוניות: שלושה בחורים צעירים וקטני קומה יצאו ביום גשם (דווקא יום גשם התאים לפעולה מכיוון שהתברר שאפשר להיכנס למוסך רק על ידי חפירה מתחת לגדר, והגשם כמובן הקל על החפירה) ובעת שהמשמר הקיף את המוסך, הספיקו הבחורים להכינס פנימה ולשפוך כמה חביות בנזין, לשים חומר הצתה שהוכן מראש ואשר נדלק כעבור זמן. אנחנו, העשיק, בנק ואני, עמדנו על גג אחד הבתים וחכינו. פתאום השמים האדימו מהכיוון המקווה. ידענו שהבחורים הצליחו, אך חיכינו בקוצר רוח עד שחזרו מהפעולה. אחד מאלה הוא פריץ גלוברמן.

הגרמנים התחילו התעצבן. התחילו פעולות עונשין נגד האוכלוסייה הפולנית, מכיוון שכל פעולותינו התנהלו מחוץ לגטו. אנשי המחתרת הפולנית, אשר לא פעלו באופן אקטיבי בקרקוב, הודיעו לנו לחדול, אחרת יצטרכו הם להפסיקנו. העשיק התהליך כארי בסוגר, וניהל ויכוחים עם גולה לשכנעה שאין באפשרותנו לחדול עכשיו.

לתקופת מה עברנו לפעולה בתוך הגטו, בעיקר נגד המלשינים למיניהם, ובמיוחד אחד שהביא למאסרים רבים בגטו. החלטנו לחסלו. שני בחורים עם אקדח ארבו לו בלילה, בשער ביתו. הוא הגיע. הבחורים התייצבו מולו, האחד ירה והוא נפל מיד. הבחורים היו בטוחים שהרגוהו והתרחקו במהירות. התברר שהחטיאו. הוא קם על רגליו והתחיל לצעוק, והבחורים במנוסתם עלו לעליית הגג של אחד הבתים. כל המשטרה הועמדה על הרגלים. הם הקיפו את גוש הבתים שאליהם נכנסו הבחורים. בראותם שאין דרך אחרת, החלו לשזור חבל מחבלי הכביסה שבעליית הגלל, והחלו לרדת מגובה של שלוש קומות אחד מהם הצליח, השני הגיע רק עד מחצית הדרך כשהחבל נקרע והוא נפל ונהרג במקום. חששנו מאד. הבורח יצא מחוץ לגטו ואחד השוטרים הפולנים מצא אותו לפנות בוקר. ידענו שאם יימצא האקדח בידו, מר יהיה גורל יהודי הגתטו. התפלאנו כשגופתו נמסרה לגתטו כאילו נפל מחלון אחד הבתים. התברר שהשוטר הפולני ערך חיפוש בכליו, מצא את האקדח ומיד הבין את העניין. הוא החביא את האקדח ואת הניירות, אשר הגיעו אלינו אחר כך, בעקיפין.

מאז היינו מצווים במשנה זהירות. תקופת מה נמנענו מלהסתובב ברחובות. מדי פעם הוציאו הגרמנים קבוצות יהודים באקציות שונות. היאוש דחף למעשים. ידענו שאין מה להפסיק. העשיק היה משיג ידיעות על מחנות ההשמדה שהחלו לפעול בסוף 1942. ידענו שהסוף מתקרב, ורצינו למכרו ביוקר. באותה תקופה אנשינו רק הסתכלו בעיננו באלם, ואנחנו, אנשי המטה, תלינו את עינינו בו, במנהיג.

באותו זמן החל העשיק להתעניין בשיתוף פעולה עם קבוצת עקיבא, וניהל משא ומתן מייגע עם דולק ליבסקינד. אנשי עקיבא הסתייגו בעיקר מהקשר שלנו עם פ.פ.ר, למרות שהיה רופף למדי. לבסוף הושג הסכם על פעולה גדולה משותפת. .המטרה הייתה להראות לגרמנים שקרקוב, מקום מושבו של הגנרלגוברנטור הנס פרק, איננה עיר גרמנית שבה יכולים הם לעשות ככל העולה על רוחם, מצד אחד, ומצד שני פעולה שתיתן סיפוק לאנשים מיואשים וממורמרים אשר מוכנים לכל, אחרי שאיבדו את הכל.

התאריך שנקב היה 22.12.1942, יום לפני חג המולד, כשרחובות קרקוב העיר המו מרוב גרמנים אשר ערכו קניות לפני נסיעתם לחופשה או על מנת לחוג את החג כיאה לחייל המנצח. הפעולה הצריכה הכנה מדוקדקת: חלוקת תפקידים בין שתי הקבוצות, הכנת דגלים, חמרי נפץ, רימונים, מקומות ביצוע, אפשרויות נסיגה, מקומות דיור לפרק זמן ממושך אחרי הפעולה מבלי שיהיה צורך לצאת החוץ, שכן ידענו שהגרמנים לא ישתקו הפעם. בעיקר היה צורך לא לעורר את חשד של המשטרה והמלשינים למיניהם,  אשר לא כל כולם ידענו, כי שהתברר אחר כך.

בעיקר שמרנו בסוד את התאריך, ולכן כל הקשר עם קבוצת עקיבא היה רק על ידי העשיק מצידנו, ודולק ליבסקינד מצד עקיבא. כארבעים איש, בחורים ובחורות, יצאו באותו לילה גורלי של 22.12.1942 לרחובות העיר קרקוב. איש מאיתנו לא נשאר בגטו.

ואלה הפעולות שבוצעו: רימונים נזרקו לתוך בתי קפה של גרמנים אשר היו מלאים חיילים, ובעיקר בית קפה ציגנריה שבו נהרגו גרמנים רבים. חיילים גרמנים שהעיזו ללכת לבד אותו ערב לא נעמה להם הליכתם – הם הוכו או נהרגו. דגלים פולנים הונפו על הגשרים ברחובות קרקובסקה, מוסטובה וסטרובישלנה. העיר הייתה כמרקחה. קרקוב ידעה שעוד לא כולם מתו, שיש עוד מי שמוכן להלחם נגד החיה הנאצית, ואלה הם דווקא יהודים. היהודים, אשר הפולנים היו רגילים לראותם כבטלנים חבושי כיפה וטלית, היהודים אשר הגרמנים חשבו שמספיק מקל עבורם.

הפעולות הסתיימו ואנחנו כולנו נסוגנו למקומות המיועדים. קבוצת דולק עשתה שגיאה ראשונה. הם היו כעשרה אנשים במקום אחד בעיר, וכמובן שהגרמנים המרוגזים כחיות טרף הריחו אותם מיד. דולק ליבסקינד וחבריו נהרגו או נתפסו. כשיצאנו כעבור שלושה ימים ממחבואינו, ובאתי למפגש שנקבע מראש, פגשתי את העשיק ובנק, אך אף אחד מאנשי עקיבא לא הגיע כמוסכם. מיד ידענו שמשהו אינו כשורה, ואכן כעבור כחצי שנה הגיעה אשתו של שמעון דרנגר עם בשורת האיוב. התברר שגם מאנשינו חסרים כמה, לא השלינו את עצמנו. ידענו שלא יניחו לנו.

בין אנשי עקיבא היו שני אנשים אשר מסרו את נשמתם לשטן, והם אשר מסרו לגסטפו כל אחד ואחד מאתנו. מאותו רגע ואילך הייתה המטרה לנסות ולהמשיך להתקיים, אך בחורינו נפלו לגידי הגסטפו אחד אחד, מבלי שנדע מאין באה הפורענות. בעיר כבר נודע שהיהודים הם שביצעו את פעולות ה-22 בדצמבר, השוטרים היהודים רחרחו אחרינו מתוך פחד שלא יאשימו אותם בסיוע, וגם חשבו על גילוי המחתרת בכדי לקנות לעצמם ארכה לפני השמדתם.

כשבועיים מאוחר יותר נתפס אחד הבחורים. הגסטפו אסר את אביו, ובאיומים ובהבטחות לשחרר את האב, שיתף הבחור פעולה. כמה מחברינו נאסרו על פי גילויו, ואני ביניהם. ערב אחד במחצית פברואר 1943, בשעה 12 בלילה, התעוררתי על ידי מכה אדירה בשיניים, וידעתי שהגיע הקץ. הובאתי למונטלופיך, בית הסוהר מפורסם. ששה שבועות של עינויים היו מנת חלקי. רק בנס החזקתי מעמד עד ששלחוני לאושוויץ.

כשבועיים לאחר שהובאתי לבית האסורים הובאו חברים נוספים לאותו תא, ואלה סיפרו שהעשיק התגלה, ניהל קרב אקדחים עם הגסטפו, ונהרג. היה זה בתחילת מרץ 1943. העשיק כפי שאני הכרתיו היה מנהיג במלוא מובן המילה, את כל רוחו, מרצו וישותו, מסר לעניין אחד ויחיד – איך לקחת נקם מהאויב. שום דבר פרטי או אישי לא היה חשוב בעיניו. כל כולו היה מסור לעניין.

מתוך מכתבו של שלמה שיין לד"ר באומינגר, אחיו של העשיק, מיום 10.5.1959

 

השארת תגובה