הפוגרום בקרקוב אחרי המלחמה, עדותו של וולף לרר

את עדותי הראשונה כתבתי בעצמי במחלקה ההיסטורית במחנה העקורים פרנוולד (Ferenwald), גרמניה. בעדותי השנייה אני מעוניין להוסיף מה שאז לא מסרתי, על התקופה הראשונה אחרי השחרור, על הפוגרום שהתקיים בקרקוב (Krakow) בזמן שהחל השלטון של הפולנים. ההתנפלות הראשונה הייתה על ביתי ברחוב מיודובה 26 (Miodowa 26) מול בית הכנסת "קופה".

בשבת של חודש אלול תש"ה (ספטמבר 1945) בבוקר הלכו שרידי יהודים להתפלל לבית הכנסת. אני אז לא הלכתי להתפלל, כי ערב לפני כן, ביום שישי, בזמן קבלת שבת, זרקו בריונים פולניים אבנים לתוך בית הכנסת. בגלל זה פחדתי ללכת להתפלל. ישבתי בדירתי ורציתי לגשת לאכול. עמי היה גם בן דודי בריש יוריסטה (Berisz Jurista) מדז'אלושיצה (Działoszyce), שלא מזמן השתחרר מבית חולים. הוא נורה בזאלושיצה על ידי פשיסטים פולניים לפני מספר שבועות. אחיו אז נהרג. בשעה 10 בבוקר שמענו פתאום צעקה "הורא, להכות יהודים!". בבית שלי היה קיבוץ של נערים יהודיים והם הצליחו לברוח. לי ולבן דודי חסמו את הדרך לבריחה. החל מטר של אבנים שחדרו דרך החלונות. כל אבן עלולה הייתה להרוג אדם. הצצתי החוצה וראיתי תמונה מחרידה: המון פולנים התאספו ברחוב מצויידים באלות וגם באקדחים. ברד של אבנים שבר את השמשות של בית הכנסת "קופה", וכל אולם התפילה נהרס. המתפללים שלא הצליחו להימלט מהר הוכו קשות, ואחר כך הציתו בריונים את בית הכנסת. אך הצליחו לאתר את השריפה ולכבותה. האנטישמיים הפולניים החלו לצרוח שבתוך בית הכנסת נמצאים מיכלים עם דם, שיהודים שחטו ילדים פולניים לצרכי הפולחן. רשעית אחת צרחה שהיא בעצמה ראתה 12 ילדים פולניים שחוטים.  אחרת אמרה לא 12 אלא 38 ילדים, והשלישית צרחה ששחטו 90 ילדים פולניים. בגלל זה הם הציתו את בית הכנסת, בכדי שעלילת הדם תתקבל כדבר אמת שלא ניתן לערער עליה.

בדירתי היה קשה מאד להשאר, בגלל האבנים שחדרו בלי הרף דרך החלונות. אני עם בן דודי הסתתרנו מתחת למיטה, בכדי שהאבנים לא יהרגו אותנו. ליד דירתי גרה משפחת פטשניק (Ptasznik) שהיתה מורכבת משלושה אחים וגיסם שמעיה גדנסקי (Szmaja Gdanski) מפרושוביץ' (Poszowice), וגר שם גם היהודי משה רדזיניק (Mosze Radzinik). הבריונים מצויידים בנשק פרצו לתוך דירותנו. אנחנו שכבנו מתחת למיטה וצעקנו שאנחנו "משלהם" ושיפסיקו לזרוק עלינו אבנים, אך כאשר חדרו הפושעים לדירתי הם צעקו לאספסוף שעמד בחוץ שהם תפסו את הרוצחים היהודים ששחטו את ילדינו. אני קיבלתי מהם בעיטות ברקה, ואיבדתי את הכרתי. לקחה דקה עד שהתעוררתי. הרגשתי כאבים איומים מהמכות שקיבלתי. עמדתי בפינה, נשען על קיר, חצי גוסס. תת קצין פולני הסתיר אותי ופנה לבריונים שיפסיקו להכות אותי, כי במילא אני כמעט מת. מרבית המכים היו שוטרים. אני חיפשתי עם העיניים שלי את בן דודי בריש יוריסטה, וראיתי סמל רוסי עם הרבה מאד מדליות מכה אותו, ועומד להרוג אותו. הסמל צרח ברוסית: "אתם יהודים, אתם בוגדים, חבל שהיטלר לא גמר אתכם, אך אנחנו נגמור אותכם!". הגיעו הרבה רוסים. ניסיתי להגיד להם שאני אסיר משוחרר ממחנה ריכוז מאוטהאוזן. רציתי להראות להם את הניירות שלי, אך הם לא רצו לשמוע אותי. הם המשיכו להכות אותי. קיבלתי מכות מרוסים ומכות מפולנים. הרגשתי שאני לא בן אדם. כי בן אדם נורמלי אינו מסוגל לשאת מכות כאלה ופחד כזה. אני אמרתי לעצמי: עברתי את הגיהנום במאוטהאוזן וראיתי את הטבח ביער איפה שנרצחו ונזרקו לבורות 50 אלף יהודים, אז אחזיק מעמד גם כעת, כשמתעללים בי בריונים פולנים ורוסים.

הבריונים הפולניים לא הסתפקו במהלומות שהטילו עלי, אלא החלו גם לשדוד הכל מה שהיה בדירתנו. הם שדדו מאיתנו את כל הכסף שהיה לנו, והשאירו אותנו רק בחולצות שהיו על גופינו. הם דנו ביניהם מ לעשות עמנו. אחד הציע להריץ אותנו מחוץ לעיר ושם לתלות אותנו. הם הקימו אותנו ועמדו להריץ אותנו, אך ברגע האחרון אני הסתכלתי דרך החלון וראיתי שבחור מעיירתי פרושוביץ' (Proszowicze) עומד עם אדם בעל דרגה גבוהה בשלטון. השם האמיתי של הבחור הוא מאיר גולדשטיין (Meir Goldsztajn) שהיה אז בן 18, אך בקרקוב קראו לו מריאן גולצ'ינסקי (Marian Golczynski), הוא עבד במשרד בטחון פנים. הוא רצה להודיע לשלטונות על עלילת הדם, שהאשמה שהמציא האספסוף היא שקר וכזב. אני הצלחתי להעביר מסר דרך אדם שהיה נראה לי כיהודי, שגם עבד במשרד הבטחון וביקשתיו שיעזור לי להודיע למריאן גולצ'ינסקי. הבחור הזה רץ מיד אליו, וקראו לו, והוא מיד הגיע. שיבורך האיש הזה, איפה שהוא נמצא כעת, מה שהוא עשה אז בשבילנו. לולא הוא היו רוצחים אותנו ועוד הרבה יהודים אחרים שנמצאו אז בקרקוב. אחרי שהוא הגיע עם אקדח ביד, החלו הבריונים הפולנים לברוח, אך הוא את כולם אסר. לרוסים הוא הסביר שהסיפור על רצח של ילדים הוא עלילה שפלה ושקרית, והם השתכנעו. הם שינו את יחסם אלינו והלכו להכות את הבריונים הפולנים.

לכמה דקות חלה רגיעה. הבחור הביא חיילים פולנים שישתלטו על המצב, אך היה קשה להשתיק את ההמון צמאי הדם היהודי. הרבה יהודים הוכו באכזריות. אישה אחת נרצחה ליד בית הכנסת. כשראינו שכוחות הבטחון לא מצליחים להשתלט על ההמון המוסת, רצה בת דודתי פטשניק (Ptasznik) לרוסים והם הגיעו עם רכב. כולנו עלינו על האוטו. הבחור מריאן גולצ'ינסקי עמד שם ושמר עלינו, ואנחנו נטשנו את הבית ברחוב מיודובה 26.

הנהגים הרוסים הסיעו אותנו מחוץ לעיר, אך שם היינו עוד יותר בסכנה. בתוך העיר כבר ידעו שזאת עלילת דם, אך מחוץ לעיר היה האספסוף המוסת בטוח שהיהודים באמת רצחו ילדים נוצריים, והם חיפשו יהודי בכדי להרוג אותו למען מצוות אלוהים. שני הנהגים הרוסיים עצרו את המשאית ופנו אלינו: "יש לכם כסף, אז תתנו לנו מהר, ואז נמשיך לנסוע". אצל בת דודתי נשאר עוד קצת כסף (כי אישה יכולה ביתר קלות להסתיר דברים), והיא נתנה להם את הכסף שהיה לה והמשכנו לנסוע. ביקשנו את הנהגים שיובילו אותנו לקטוביצה (Katowice), והם הסכימו, אך במקום לקטוביצה הם הובילו אותנו לכיוון העיירה טשביניה (Trzebinia). לפני העיירה הם עצרו את הרכב, הכריזו שהרכב התקלקל, והרשו ששתי נשים תרדנה. אחר כך סגרו את הרכב, ולא יכולתי לרדת.

נשארתי עם בן דודי ועם יתר הגברים. הבריונים הרוסיים לקחו איתם גם מספר בחורות צעירות. אחרי שהורידו את הנשים, החלו פתאום הנהגים הרוסיים לנסוע במהירות מטורפת. אני שמתי לב שהם נוסעים בדרך בלתי מוכרת, לכיוון היער. הבנתי שהם זוממים משהו רע. כשהתקרבו ליער הם האיטו את הנסיעה ואז אמרתי לבן דודי שנקפוץ החוצה, ושנינו קפצנו. רצנו לתוך היער החשוך, מבוהלים עד מוות. הסתתרנו ושכבנו כל הלילה ביער עד שהחל השחר.

בבוקר לא ידענו לאן ללכת, לכיוון ימין או לשמאל. שוטטנו ביער עד שהגענו לכביש, שם עצרנו רכב רוסי והם הסכימו לקחת אותנו. הנהג שאל אותנו לאן אנחנו רוצים להגיע? אמרנו לו שאנחנו מעוניינים להגיע לקטוביצה. תשובתו של הנהג היה שהוא באמת נוסע לקטוביצה, אך בינתיים נעשן סיגריה. אולם הוא לא הביא אותנו לקטוביצה, אלא לאולקוש (Olkusz) איפה שהבריונים הפולניים חיפשו להרוג יהודים, כי הם שמעו אתמול שיהודים שחטו ילדים פולניים בקרקוב, והיתה סכנה שאנחנו נשלם בחיינו על עלילת דם זאת. אנחנו הצלחנו לברוח משם במכונית רוסית אחרת עד לבנדין (Bedzin), ומבנדין הגענו לקטוביצה.

בקטוביצה התחלנו לברר מה קרה עם שתי הנשים, שהבריונים הרוסים הראשונים הורידו מהרכב שלהם, והשאירו אותן בשטח פתוח בלתי מוכר להן, ומה קרה עם הבחורות שנשארו ביער. במזל אנחנו מצאנו את כולם. הנשים יחד עם הגברים הצליחו להגיע ברגל לתחנת הרכבת טשביניה. שם התנפלו עליהם פולנים, וכיהודים שברחו מקרקוב, כלאו אותם בבית הסוהר. הבחורות הצעירות נשדדו ביער על ידי הרוסים, גזלו מהן את כל מה שהיה להן: כסף וכל החפצים שלקחו עמן מקרקוב, וגירשו אותן. זה היה בלילה והן לא ידעו לאן ללכת. אחרי נדודים רבים, גם הן הגיעו לתחנת הרכבת טשבינה, גם עליהן התנפל האספסוף הפולני, כנמלטים מקרקוב. וגם אותן כלאו בבית הסוהר, כמו את הגברים ושתי הנשים. החשוב ביותר היה שכולם נשארו בחיים.

המשטרה של טשבינה טילפנה לקרקוב למשרד הביטחון, ושאלה מה לעשות עם היהודים שעצרו בלילה. כנראה שהטלפון הגיע לידי מאיר גולדשטיין – שיחייה והיה בריא וחזק – הגואל ישראל. הוא ציווה שישחררו את כל היהודים ללא דיחוי, ושישלחו אותם לאן שרוצים, וכולם נסעו לקטוביצה. ככה הסתיים המפגש הראשון של היהודים בעיר הי

בקטוביצה התחלתי להרגיש את המכות שקיבלתי בקרקוב. היו אלה מכות יבשות בלי דם. חליתי, אך לא היה לי איפה להניח את הראש, ואז נסעתי עם בן דודי לוואלדנבורג (Waldenburg) – הפולנים שינו את השם של העיר לוולבז'יק – Walbrzych- בשלזיה התחתונה. שם התיישבנו. אני חליתי קשה, היה לי הרעלת דם. שכבתי מספר שבועות עד שהתאוששתי. התחלתי לצאת לרחוב, וראיתי כיצד האוייבים שלנו – הפולנים – מתפשטים בשטח שנתפס מגרמניה. אני התחלתי לחשוב שצריך להימלט מכאן. לפני שעזבתי את פולין ראיתי ברחוב בוולדנבורג, בתחנה שנקראת אלטווסר – Altwasser (שם גרמני שהוחלף לאחר מכן על ידי השלטונות הפולניים) שהפולנים עוצרים רכבת שנסעה בקוו "ולדנבורג – ברסלאו" (לאחר מכן "ולבז'יך-ורוצלב" = (Walbrzych-Wroclaw, והורידו כל אדם שהיה נראה כיהודי, ובדקו את תעודותיו. כל יהודי שנתפס העמידו בצד, ואחר כך הובילו אותם למשטרה פוליטית. מה קרה עמם אינני יודע. המעשה הנפשע הזה האיץ את החלטתי לנטוש את ולדנבורג, ועברתי למחנה עקורים בבאווריה (Bayern). כאן אני מחכה לעליה לארץ ישראל.

שאלוהים יעזור לי להגשים את שאיפתי במהרה, שאגיע במהרה למנוחה ולנחלה.

וולף לרר, מנהל הוועדה ההיסטורית הוולפראטסהאוסן 

מספר ארכיון יד ושם:    M1E / 2673

השארת תגובה