רבקה קופר-ליבסקינד על קבוצת "עקיבא" בקרקוב הכבושה

קבוצת "עקיבא" בקרקוב בתקופת הכיבוש הנאצי; עדותה של רבקה קופר-ליבסקינד לבית שפינר, שהוקלטה בדגניה ב'.המקור: ארכיון משואה, תיק ע-8/13, מתוך "שלוש שורות בהיסטוריה" הוצאת משואה – יד לחברי תנועות הנוער הציוניות בשואה ומרי;

 

נולדתי ב-1920 בז'שוב בפולין, להורים בני המעמד הבינוני. היתה זו מפשחה ציונית-דתית: אבי היה מפעילי "הפועל המזרחי" ואמי היתה פעילה ציונית. למשפחה היו שני ילדים: אחי הקטן ואני. למדתי בבית ספר עממי פולני, ולאחר מכן בגימנסיה עברית בז'שוב. בשנת 1934 עברה המשפחה לקרקוב. סיימתי את חוק לימודיי בגימנסיה עברית ב-1938, וקיבלתי תעודת בגרות.

כבר בגיל 13, עוד בהיותי בז'שוב, הצטרפתי לתנועת נוער "השומר הדתי". משעברנו לקרקוב הביאה אותי גולה [הקומוניסטית גולה מירה] בתחילה ל"השומר הצעיר", משם יצאתי די מהר. השכבה הצעירה לא מצאה חן בעיניי. אחר כך הביא אותי אבא ל"השומר הדתי", שכן בז'שוב הייתי פעילה מאד בתנועה זו; אולם עד מהרה התרשמתי בבית הספר מפעילותה של תנועת "עקיבא" שהיתה התנועה הגדולה ביותר בקרקוב, ובגיל 14 הצטרפתי לתנועה זו. הייתי תלמידה טובה, כך שההשקעה בלימודים לא הצריכה מבינת הרבה זמן. התמסרתי כולי לעבודה בתנועה. השתתפתי כמובן בכל המחנות ובכל המושבות, ובגיל 15 התחלתי, כמבקובל, להדריך. בגיל 17 הייתי לחברת הנהגת הקן. את עתידי וחיי ראיתי בהגשמה, בעלייה לארץ-ישראל.

לאחר סיום לימודיי שאפתי להתחיל מיד בלימודים גבוהים. תכננתי ללמוד רפואה, אבל זה היה חלום שלא ניתן היה להגשימו בפולין, לכן החלטתי ללמוד פילוסופיה, אך התנועה התנגדה, והחליטה שעלי לצאת לעבודה בתנועה. וכך בשנת 1938, מיד לאחר מושבת הקיץ, יצאתי לעבודה בהנהגה הראשית בוורשה…

המלחמה מצאה אותי בקרקוב. אחי הצטרף לגל הבורחים מזרחה מפני הגרמנים, ואילו אני נשארתי עם הוריי. בדצמבר 1939 נישאתי לאהרון (דולק) ליבסקינד. המשכנו לשבת בקרקוב, ומטרתנו היתה לשמור על הגחלת. הרבה מצעירי התנועה ברחו מזרחה, אך רבים חזרו לאחר תקופה קצרה של נדודים, היות וצבאות הנאצים השגיו אותם. גם אחי חזר, ואף הוא היה פעיל בתנועה. הוא לא נשאר בחיים, הוא היה במחתרת יחד עם אידק [יהודה טננבוים, חבר "עקיבא"]. בצורה כלשהי, כנראה בעקבות בגידה, עלו על עקבותיו, מצאו במקום תעודות זהות "אריות" ותעודות אחרות, ואסרו אותו. הוא נכלא בבית הסוהר והוצא להורג.

הפעולות הראשונות שלנו היו ארגון מחדש של הקן, יצירת תנאים נורמליים פחות או יותר לפעולות ולשיחות. בתחילה היה לנו אולם, אבל מהר מאד נאלצנו לעזוב אותו. לאור זאת נערכו פגישות בבתים פרטיים. היו אלה פגישות שנחרתו היטב בזכרוני. בכל פגישה היו החברים מגיעים ובפיהם בשורות חדשות וידיעות מחרידות.

מהר מאד גם באנו בקשרים עם ריכוזי תנועה במקומות אחרים. כבר בראשית דצמבר נסעתי לוורשה להשמיד מסמכים, לאחר ששמשון וגוסטה נאסרו. יצרתי שם קשר עם חברי הקן המקומי. בוורשה נשארו רק חברים מעטים מאד. נשארתי שם יותר משבוע, התארגנו והתחלנו ליצור קשר בין החברים. הלכנו לפי כתובות החברים וחיפשנו אותם בין החורבות של העיר המופצצת. טיפין טיפין אותרו חברים נוספים. כאשר נסעתי נפרדתי כבר מ-40-30 איש, מתוך כ-800 שהיו שם לפני המלחמה. אך עשרות בודדות אלה הבטיחו לשמור על קשר ביניהם.

היו אלה אך שרידים. לאחר מכן המשכתי לנסוע הרבה. הגעתי לטומשוב-מאזובייצקי, וגם שם חידשתי את הקשרים. ביקרתי גם ברדום ובטרנוב. מוניתי לתפקיד זה של קשרית בשל חזורתי ה"ארית"… שמרנו על הקשר גם באמצעות מכתבים. עם הקמת הגטאות החלה נדידה של יהודים, וחברים רבים הגיעו לקרקוב מרדום וממקומות נוספים, עד אשר נסגר הגטו ושוב לא ניתן היה להיכנס אליו.

במרס 1941 נסעתי שוב לוורשה. הפעם נסעתי יחד עם דולק. נפגשתי שם עם צביה [לובטקין] ואנטק [צוקרמן] בדז'ילנה 34. הוחלט אז להקים הכשרה לנגרים [הנגרים – חברי "עקיבא" שהו בהכשרה זו רק מספר שבועות]. … אנשינו התארגנו בוורשה ברחוב נלבקי 28 [דירת פלוגת "עקיבא" היתה בנלבסקי 10]. אנו, חברי ההנהגה שכללה גם את יוסטינה, דולק וחברים בוגרים נוספים, ניסינו לרכז את הנוער מחוץ לגטו, בהכשרה החקלאית ליד קרקוב, גיבולטוב. הדבר לא עלה בידינו, ועם סגירת הגטו בחורף 1941 המשכנו בפעולה סדירה עם אותם בני נוער בתוך הגטו. לאחר תקופה של עבודה במקומות ארעיים מצאנו מקומות עבודה בטוחים יותר. אני התחלתי לעבוד בתחנה לילד.

בראשית 1942 התחלנו לחשוב על ארגון המחתרת. אחרי הגירוש בקיץ 1942 התארגנו החמישיות הראשונות. הן יצאו ליער אך לא הצליחו, וחזרו. באותה תקופה נסעתי כקשרית למקומות שונים, ובין השאר הגעתי לצ'נסטוחובה… הוצאנו אנשים מהגטו למקומות בטוחים יותר; כמו כן ניסינו להשיג נשק.

בסוף שנת 1942, כאשר חזרתי מאחת הנסיעות ונכנסתי לגטו, נודע לי על פעולה נועזת מאד שביצעה קבוצה שלנו ברחובות העיר, ועל מאסרים שערכו הגרמנים בתגובה. זכורתני כי דולק ביקש ממני שלא אשאר בחדר, אלא אלך לישון במקום אחר. מרוב עייפות אמרתי: הלילה לא יקרה דבר. נשארתי. הגיעו שוטרים יהודים והתחילו לחפש את דולק. דולק לא נמצא. נאסרתי והובאתי לתחנת משטרה בשם סקונדה, ואנשי גסטפו החלו לחקור אותי. אמרתי שאיני יודעת כלום. לא האמינו לי וקיבלתי קצת מכות. באותו זמן נראיתי צעירה מאד, וניגנתי על הנימה הזאת. עשיתי את עצמי תמימה, ואכן הירפו ממני. העבירו אותי לבית סוהר, ושם נודע לי מפי שוטר מכר כי דולק נתפס, אולם הצליח להתחמק מפניהם. אני נשארתי במעצר. לאחר יומיים-שלושה הובאתי לחקירה נוספת, רצינית יותר. הם רצו לדעת מפי לאן ברח דולק, ומאין השיג אקדח בו איים על השוטרים היהודים. יצאתי בשם ועין, אך עדיין בריאה ושלמה. הוכנסתי חזרה לתא, וב-13 בינואר 1943 הגעתי לאושוויץ.