גורלם של ספרי-התורה שבקרקוב

בניגוד לרוב בתי-הכנסת שבפולין, במיוחד בערים הגדולות, הרי שבקרקוב ניצלו מרבית בתי-התפילה מהרס ושריפה. לאחר גירוש היהודים לגטו שברובע פודגוז'ה, החרים השלטון הגרמני את בתי-הכנסת שנותרו מאחור, והסב אותם לשימושים אחרים, דבר שהציל אותם מחורבן. המבנים עצמם שרדו אך מה עלה בגורל תכולתם? מאות שנים של קיום יהודי בקז'ימייז' ניכרו, בין היתר, באוצרות בתי-התפילה. ארונות-הקודש המקושטים, אוספי היודאיקה, גביעי הכסף והמנורות התלויות על התקרות היו עדות לעבר המפואר של הקהילה העתיקה. מובן שהאוצר היקר ביותר של בני הקהילה היה מאות ספרי-התורה ובראשם ספר עתיק-יומין שנכתב על-ידי הרמ"א עצמו. לספר-תורה זה ייחסו קדושה מיוחדת, והיו קוראים בו בשמחת תורה בלבד.

האיש אשר ניסה למנוע שתכולת בתי-הכנסת תיפול שדודה בידי המרצחים היה האדריכל יעקב שטנדיג. לפני המלחמה נמנה שטנדיג עם הפעילים החשובים של קהילת קרקוב. בין היתר, פעל רבות לקידום החינוך היהודי המקצועי, ודחף להקמת בית-הספר המקצועי על-שם חיים הילפשטיין, שליד הגימנסיה העברית. כאדריכל תכנן שטנדיג עבודות עבור גופים פולניים, ביניהם הצבא הפולני, וכן ביצע הקמת מבנים חשובים עבור הקהילה היהודית, כמו בית-הספר המקצועי, אולם התעמלות, מושב זקנים ועוד. בתקופת הגטו עמד בראש משרד הבנייה של היודנראט, ובמחנה פלשוב שימש כמהנדס ראשי של מרבית הבניינים החשובים. שטנדיג גם היה מהפעילים המרכזיים של התנועה הציונית בגליציה, ולאחר המלחמה עלה לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נשבה שטנדיג כקצין בצבא הפולני. לאחר ששוחרר ממחנה המעצר הגרמני, חזר לקרקוב והתמסר להצלת אוצרות בתי-הכנסת. ברור היה שהנאצים יפגעו בשכיות החמדה של היהודים, ואולי אפילו יעלו באש את כל המבנים, כפי שעשו בליל הבדולח ברחבי הרייך ובבתי-כנסת רבים בפולין לאחר שפלשו אליה. בעידודו של ראש היודנראט הראשון של קרקוב, ד"ר מרק ביברשטיין, ששימש בתפקידו זה בחודשים הראשונים של הכיבוש, ביקש שטנדיג לאסוף את כלי-הקודש מבתי-הכנסת השונים, לאחסן אותם במקום מבטחים, למלא כרטיסיות-מלאי ואפילו להכין העתקים של ציורים וכתובות. באופן יסודי ביותר החל בעבודת רישום מדוקדקת של תשמישי-הקדושה, תחילה בבית-הכנסת הישן ובהמשך גם בשאר בתי-הכנסת של הרובע. במשך חודשים, כשהקור חודר לעצמותיו והפחד המתמיד מפני פריצה פתאומית של הגסטאפו רובץ מעליו, רשם שטנדיג כל פריט מידע אפשרי על החפצים השונים, כשהוא נעזר בספרו של פרופ' מאיר בלאבן על קהילת קרקוב.

בתחילת חודש דצמבר 1940, ביצעו הגרמנים פעולה גדולה של החרמת רכוש יהודי, במהלכה שדדו כסף, זהב ותכשיטים יקרים. ראוי להזכיר שבאותו יום גם נרצחו יהודים אחדים אשר סירבו להצית בתי-כנסת. הם נקברו בבית-העלמין שברחוב ירוזולימסקה, בחלקה שנועדה לקורבנות שנפלו על קידוש השם. באותו יום, ה-4 בדצמבר, גם נשדדו בתי-הכנסת על אוצרותיהם, כשהגרמנים מחרימים כלי-קודש יקרים, כתרי-תורה, גביעים ומנורות.

המעבר אל הגטו

עם הקמת הגטו ברובע פודגוז'ה, בחודש במרץ 1941, החליט יעקב שטנדיג לנסות ולהציל את כלי-הקודש הנותרים בבתי-הכנסת. פעולת ההצלה התרחשה ב-20 במרץ, הוא היום האחרון של הגירוש אל "רובע המגורים היהודי" – שהרי הגרמנים בקרקוב לא הרשו את השימוש במונח "גטו"!. בסיוע של הקהילה היהודית אשר העמידה לרשותו אנשים ועגלות, העביר שטנדיג ביום זה אל שטח הגטו כ-150 ספרי-תורה כשרים ופסולים, וכן חפצי יודאיקה, מפות רקומות מבית-הכנסת הרמ"א ואפילו פנקסי קהילה עתיקים. את האוצר התרבותי והדתי הזה ריכז בבניין שנועד ליודנראט ברחוב לימאנובסקי מס' 2, ליד שער הכניסה הראשי לגטו. היה זה מרוץ נגד הזמן, שהרי חייבים היו להעביר את המיטלטלין עד לשעה 21:00, שעת סגירתו הסופית של הגטו.

אם כי המבצע המזורז הוכתר בהצלחה, עדיין נותרו מאחור דברים רבים מתכולת בתי-הכנסת, כמו ארונות-קודש, מנורות-תקרה, שולחנות וספסלים. את הסידורים ואת ספרי הקודש ריכזו בבית-כנסת "אייזיק", מתוך תקווה שעוד יקבלו אישור להעבירם בבוא העת אל שטח הגטו. ואולם, ארבעה ימים לאחר הגירוש לפודגוז'ה, נדרש יושב-ראש היודנראט באותם הימים, ד"ר ארתור רוזנצווייג, למסור לידי הגרמנים את המפתחות של כל בתי-הכנסת הנטושים. על-אף שאלה היו ימים לחוצים ביותר, שכן האנדרלמוסיה בגטו הייתה רבה, לא ויתרו שטנדיג ונציגי היודנראט על הנכסים שנותרו מאחור, והם פנו בבקשה רשמית ל"טרויהאנדשטלה" (Treuhandstelle), היא הנציגות האזרחית הגרמנית, לאפשר את העברתה של תכולת בתי-הכנסת בקז'ימייז'. כיוון שתשובה רשמית לא ניתנה, ניסו נציגי הקהילה ליצור קשר עם הממונים הגרמנים על בתי-הכנסת. מאמצים אלה נשאו פרי, ורוב ארונות-הקודש וכן חלק מהסידורים והריהוט הועברו לבסוף אל שטח הגטו. רק על המנורות התלויות בתקרות לא היו הגרמנים מוכנים לוותר, שכן, לדברי שטנדיג, אלה נועדו לקשט את ארמונו של הגנראלגוברנאטור ד"ר הנס פראנק.

אל בית-ההלוויות

עם סיום המבצע להעברת אוצרות בתי-הכנסת אל הגטו בקרקוב, ניגשו עובדי הקהילה לעבודת מיון, ניקוי וסידור. ואולם, היה ברור שלא ניתן לנוח על זרי הדפנה, שהרי בכל רגע נתון עשויים היו הנאצים להופיע ולהחרים את האוצרות. מסיבה זו כונסה ישיבה מיוחדת בהשתתפותם של כעשרה רבנים. ההצעה שעמדה על הפרק הייתה לקבור את ספרי-התורה, וכך להציל אותם משריפה וחילול השם. הרבנים נטו לקבל את ההצעה, אך בתנאי שספרי-התורה יוטמנו בכדי-חרס, דבר שעשוי היה להבטיח את שימורם של הגווילים. כיוון שברור היה שרכישת מאות כלי-חרס לא תתבצע ללא ידיעתם של הגרמנים, נפסלה האפשרות של הטמנה באדמה.

הפתרון שהתקבל לבסוף בא מכיוונו של שטנדיג. הרעיון היה להעביר את ספרי-התורה אל בית-ההלוויות הגדול שבבית-העלמין החדש ברחוב אברהמה 3. בית-העלמין הזה, שנחנך בשנת 1932, היה האחרון אשר הוקם על-ידי קהילת קרקוב עתיקת-היומין. הוא שכן בדרומה של שכונת פודגוז'ה, ליד בית-העלמין שברחוב ירוזולימסקה 25, ששימש את הקהילה היהודית של פודגוז'ה.

בכניסה לבית-העלמין שברחוב אברהמה עמד בית-טהרה עצום ממדים, הבנוי בסגנון מזרחי – ביזנטי, עם שלוש כיפות שהאמצעית התנשאה לגובה של 20 מ'. רעיונו של שטנדיג היה להחביא את ספרי-התורה בעליית-הגג את בית-ההלוויות. באותה עת, חודש מרץ 1941, עוד לא דובר כלל על הקמת מחנה פלשוב במקום, ולכן הרעיון של הטמנת הספרים בבית-העלמין נראה מוצלח ביותר.

כעבור ימים אחדים, החל המבצע של הוצאת 150 ספרי-התורה מהגטו והעברתם לבית-העלמין החדש. לשם כך, ניצל היודנראט יהודים שעבדו כפועלים בבית-הקברות, ואלה העבירו מידי יום ספרי-תורה והסתירו אותם בעליית-הגג של בית-ההלוויות. לאחר שהמבצע הוכתר בהצלחה, נעלו את דלת הברזל, טייחו את הכניסה לעליית-הגג וסילקו את הסולם שבעזרתו ניתן היה לטפס למעלה. שטנדיג והמעורבים במבצע חזרו לגטו בתחושת סיפוק, ו"יהדות קרקוב נשמה לרווחה".

פועלו של תאדאוש פאנקייוויץ'

מתברר שגם לאחר העברת הספרים אל בית-ההלוויות, עוד נותרו ספרי-תורה אחדים בגטו קרקוב. כך בספרו "בית-המרקחת בגטו קרקוב", הזכיר הרוקח תאדאוש פאנקייוויץ' את הימצאותם של ספרי-תורה בגטו. כשהטבעת סביב אוכלוסיית הגטו התהדקה יותר ויותר, החליט פאנקייוויץ' לבנות מחבוא מיוחד בחדר הראשון של בית-המרקחת:  "כאן, במקום שאינו נראה לעין מבחוץ, החזקנו ספרי-תורה וטיפלנו בהם לפי הדרכתו של ד"ר ארמר. הוא אמר לנו, שמי שמציל ספר-תורה אחד, כאילו הציל עולם ומלואו. ידענו, שספרי-תורה חייבים לעמוד זקופים, מכוסים במעילים מקטיפה רקומה. כך החזקנו אותם וכך הם זכו להישמר אצלנו עד סוף המלחמה."

לאחר המלחמה העביר הרוקח את ספרי-התורה ל"וועדה ההיסטורית היהודית" שבקרקוב. כיום, מוצג בתערוכה שבבית-המרקחת ספר-תורה אחד, אשר הוסתר בידי פאנקייוויץ'.

העברת ספרי התורה למחנה פלשוב

בחודשי הסתיו של שנת 1942 החלו הגרמנים לבנות את הצריפים הראשונים של מחנה פלשוב. המחנה הורחב שוב ושוב, ולבסוף הקיף גם את שטחם של בית-העלמין של יהודי פודגוז'ה ברחוב ירוזולמיסקה ושל בית-העלמין החדש ברחוב אברהמה. המצבות פורקו, השטח נחרש, ולא נותר זכר לחלקות הקבורה.

ואולם, בית-ההלוויות המפואר, ובתוכו האוצר היקר, לא נהרס בידי הגרמנים. מפקד פלשוב, אמון גאת, החליט להפוך אותו לאורוות סוסים, כשחדרי הטהרה משמשים לדיר חזירים וללול אווזים, מעשה אשר בוודאי פגע ברגשותיהם ש
ל היהודים הכלואים במחנה. עם כל הכאב, עדיין ידע קומץ של אנשים, ובראשם יעקב שטנדיג, שמעל הסוסים והחזירים הטמאים טמונים בקדושה ובטהרה ספרי-תורה, פרוכות נהדרות וחפצי ערך אחרים.

פיצוץ בית-ההלוויות

בקיץ של שנת 1944, החליטו הגרמנים להכניס מסילת-ברזל אל תוך שטח המחנה, על מנת להאיץ את קצב הגעת הטרנספורטים והוצאתם. לשם כך, נהרסו כל הבניינים שהיו על התוואי המתוכנן, ביניהם המפקדה ובית-ההלוויות המונומנטאלי. תחילה פוצץ האגף השמאלי בעל הכיפה הנמוכה. בעקבות הפיצוץ נשאר האגף הימני בלבד, כיוון שהייתה בו תחנת-שאיבה, ואולם גם הוא נהרס לאחר המלחמה.

השאלה, כמובן, היא מה עלה בגורלם של 150 ספרי-התורה שהיו טמונים בבית-ההלוויות. האם ניזוקו ונשרפו עם הפיצוץ של המבנה בקיץ 1944? או שהאוצר נתגלה בידי הגרמנים עוד לפני כן? שטנדיג עצמו נכח במקום ביום הפיצוץ, שכן הופקד עליו להכין את מלאכת ההריסה של המבנה, מתוקף עבודתו במשרד הבנייה של המחנה. ברור מעל לכול ספק, שאם האוצר היה מתגלה באותו האירוע, היה הדבר נודע לו. תעלומת גורלם של ספרי-התורה והחפצים האחרים נותרה פתוחה, ובספרו על מחנה פלשוב, שנכתב מיד בתום המלחמה, הזמין שטנדיג את החוקרים וההיסטוריונים לפתור אותה.

 עדותן של אילונה טרגר ואווה סלומוביץ

בחודש אלול תשס"ה, אוגוסט 2005, הדרכתי (הכותב, אוריאל פיינרמן) בפולין משלחת מבית-ספר פלך והאולפנא לאמנויות שבירושלים. אחת התלמידות, שירה טרגר, תארה את שעבר על סבתה באותו מחנה, וסיפרה, בין היתר, כיצד הוכרחה הסבתא, זמן מה לאחר הגעתה לפלשוב, להעביר ספרי-תורה ממקום למקום עד שלבסוף הועלו באש.

הסבתא, אילונה טרגר, נולדה בשם שרה פייגע לקס בשנת 1926, בעיירה זריצ'ה שבצ'כוסלובקיה. באמצע חודש מאי 1944 הגיעה אילונה לאושוויץ. כעבור שלושה ימים, ב-23 במאי, הועברה עם שתיים מאחיותיה למחנה פלשוב, שבו נכלאה לתקופה של שלושה חודשים. בהמשך שוב הועברה לאושוויץ, עד שהשתחררה לבסוף במחנה ברגן-בלזן.

עם הגעתה לפלשוב, הוכנסה אילונה לצריף ילדים לשעבר, אשר התפנה ימים אחדים קודם לכן, עם גירוש הילדים במשאיות לאושוויץ. כעבור זמן מה, נלקחה לעבודה בשטח בית-העלמין, עם קבוצה של עשרות אסירות. אילונה: "ושם, בבית העלמין, היה מבנה, שהכניסו אותנו לתוכו. היו שם ספרי-תורה וספרי גמרא. ספרי התורה היו ללא המעילים. כשנאמר לנו להוציא אותם בידינו ממש, החלו הנשים לבכות. עד אז לא נגענו מעולם בספר תורה חשוף. האסירות קרעו קצת בד מהשמלות, כך שספרי התורה לא יונחו ישירות על האדמה. הגענו לבור, ושם נצטווינו להניח את ספרי התורה. הגרמנים שפכו דלק והעלו אותם באש…

האירוע הזה התרחש ביום השני של חג השבועות! הגרמנים ידעו שאותו היום הוא חג מתן תורה של היהודים. הבנות הביטו אחת בשנייה, ושאלו כיצד הקב"ה מאפשר לדבר כזה להתרחש…"

אחותה, אווה (חווה) סלומוביץ, הוסיפה: "הוכנסנו למבנה גדול בעל כיפה עגולה. בתוכו היו אתי חפירה, שנועדו לקבורת מתים. עלינו במדרגות לעליית-הגג ומשם הוצאנו את ספרי התורה. בקומנדו העבודה היו כמאה בנות. לקחנו את ספרי התרה ואת ספרי התלמוד, והלכנו אל הצד השני של המחנה, לבור גדול שבו היו יורים באסירים. כיוון שלא רצינו להניח את הספרים על האדמה הטמאה, קרענו חלק משמלותינו. שם נשרפו ספרי התורה. הבנות בכו. אותו יום – יום טוב שני של חג השבועות היה."

לפי מאמרו של אוריאל פיינרמן

 

 

 

השארת תגובה