"תלמוד תורה" ו- "יסודי התורה"

ילדים מבתים דתיים ולא דתיים (כל עוד לא היו בתי ספר מודרניים) החלו ללמוד תורה מגיל רך, ב"חדרים" או בתלמוד תורה. המוסד החינוכי "תלמוד תורה", הוחזק בידי הקהילה ומנה כתות רבות לכל הגילים. הילדים למדו בו מגיל חמש בכתה, שנקראה "מכינה". הלימודים במכינה הכילו א"ב, ראשית הקריאה בסידור התפילה ואח"כ גם חומש אגב תרגום מילולי ליידיש. ילדי המכינה התחילו ללמוד חומש מספר "ויקרא" – כזו היתה המסורת בכל קהילות ישראל, לקיים את דברי חז"ל "יבואו טהורים (הילדים 'שהיו עדין טהורים מחטא') ויעסקו בטהורים (בקרבנות, שהוקרבו בבית המקדש)". גילאי 7-6 למדו בכתה א' חומש עם פרוש רש"י ובאמצע השנה התחילו ללמוד גם משנה. גילאי 8-7 התחילו ללמוד גם תלמוד וכן הלכות מקיצור "שלחן ערוך". ככל שהגילים עלו, הלכו והעמיקו הלימודים. הגילים הגבוהים יותר למדו גמרא עם תוספות.

בשנת 1926 נפתח בית הספר הדתי "יסודי התורה", שהצטיין במידה רבה של מודרניזציה. הונהגו בו לימודי חול בשפה הפולנית ע"י מורים מוסמכים. בתום שנת הלימודים נבחנו התלמידים באחד מבתי הספר הממלכתיים וקיבלו תעודות מעבר לכתה גבוהה יותר. תוך שנים ספורות הגיעה רמת הלימודים הכלליים בבית ספר זה לכך, שהוא הוכר ע"י הפיקוח הממלכתי והורשה להעניק תעודות מעבר משלו ללא צורך בבחינות שנתיות בבית ספר ממלכתי. גם ב"תלמוד תורה" הונהגו לימודי חול, אלא רמתם היתה נמוכה מזו שב"יסודי תורה".

"יסודי התורה" הנהיג גם שיטה חדשה בלימוד התורה. לפי השיטה המסורתית היו לומדים חומש לפי סדר פרשיות השבוע, הלימוד היה מכני ובזכרונם של התלמידים נותר מעט מאוד מלימוד זה. החידוש היה בכך, שהוחל ללמוד מספר "בראשית" ולא "ויקרא". הלימוד התנהל בקצב אטי, ללא צמידות לפרשת השבוע והיה יותר מעמיק. כדי שהתלמידים ידעו בכל זאת מהי פרשת השבוע, היה המורה בכל יום שישי מספר לחניכיו את תכנה של פרשת השבוע.

הלימודים ב"יסודי התורה" וב"תלמוד תורה" נמשכו עד גיל 15-14 בערך, במקביל לגיל בית-הספר היסודי הממלכתי. אלה שרצו להמשיך בלימוד התורה מילאו לרוב את בתי המדרשה, ששימשו הן כמקום תפילה והן כמוסד לעיון בתלמוד.

ילדים רבים שלא נמנו עם החרדים הקיצוניים, למדו בבתי ספר הממלכתיים הפולניים ואילו לימודי קודש היו לומדים בשעות אחה"צ אצל מלמדים פרטיים או ב"תלמוד תורה", שקיים מערכת לימודים מיוחדת בשעות אחה"צ לסוג זה של תלמידים.

מתוך מאמרם של מנחם בוכוויץ ונתן גרוס על הווי יהודי בקרקוב כפי שהתפרסם ב"חייה וחורבנה של קהילה עתיקה".