אור בקצה התעלה, משפחת וסטרייך

לפני המלחמה התגוררה משפחת משה וסטרייך בדירתה המרווחת שברחוב טומשה 8 בקרקוב. שלושה ילדים היו במשפחה, וכולם למדו בבית הספר העברי ע"ש חיים הילפשטיין. היה זה בית ציוני חם, ומשה, אבי המשפחה, ביקר בארץ ישראל בשנת 1935, על מנת לבדוק אפשרות לעלות לישראל.

לפרנסתו, ניהל משה וסטרייך מפעל גדול של אינסטלציה, מים וגז, וכן עסק בבניית בתים. במשך השנים הוא בנה 11 בתי מידות בקרקוב, ובשל הדרישות המקצועיות הייתה ברשותו מפת מערכת הביוב של איזור קרקוב.

עם הקמת הגטו ברובע פודגוז'ה, לאחר הכיבוש הגרמני, נאלצה המשפחה לעבור לגור בגטו, ברחוב נדוישלנסקה. כבר אז צפה וסטרייך שגורל היהודים יהיה רע ומר, ועם המעבר לגטו חיפש משה דרכים להציל את משפחתו.

בזכות מיומנותו בעבודות אינסטלציה ובנייה ונסיונו העשיר, קיבל וסטרייך תפקיד בכיר כראש קבוצת עבודה אצל המהנדס הגרמני לוקס. בין וסטרייך ולוקס נוצרה מערכת יחסים טובה וכך התאפשר למשה לכלול יהודים רבים בקבוצת העבודה, ובזכות התעודה שקיבלו היו אנשים אלה מוגנים מפני משלוח למחנות השמדה.

במסגרת רעיונות ההצלה, הגה מר וסטרייך רעיון להשיא את בתו הבכורה, בת ה-18, לידיד בעל אזרחות הונגרית, ועל סמך אזרחות זו יכולה היתה הבת להתגורר מחוץ לגטו, ולסייע בגיוס כספים עבור המשפחה. בנוסף, משה שכר דירה אצל מכרים נוצרים, משפחת ניז'לסקה, שהתגוררה ברחוב דיטלה 27, וסיכם עמם כי בעת הצורך תוכל משפחת וסטרייך לעבור להתגורר אצלם, תמורת תשלום, והבטחה שאם משפחתו תנצל הרי המשפחה המארחת תתוגמל בנדיבות.

ב-1 ביוני 1942, בעת האקציה הראשונה בגטו שבמהלכה נשלחו אלפי יהודים מקרקוב למחנה ההשמדה בלז'ץ, נמלטו משה וסטרייך, רעייתו ובנו הנריק, דרך מערכת הביוב מהגטו לצד הארי של העיר. הבן הצעיר, נורברט, היה כבר בדירתה של משפחת ניז'לסקי. לאחר האקציה חזרו ההורים והנריק לגטו, ונורברט הקטן נותר אצל מארחיו הנוצרים.

בגטו פשטה השמועה על אפשרות המילוט דרך תעלת הביוב. רבים פנו למר וסטרייך וביקשו לאפשר להם להצטרף אליו בעת הצורך. הם הציעו לו כספים ותכשיטים בתמורה, אך מר וסטרייך סירב לקחת את כספם ואמר: "לכשתגיע השעה אני אלך, ואתם תבואו אחרי".

וכך, ב-13 במרץ 1943, ביום חיסול הגטו עת נרצחו אלפי יהודים בכיכר זגודי, ירד מר וסטרייך לביוב עם משפחתו. פתחו של הביוב היה ברחוב ונגירסקה והוא הוביל לאיזור זבלוציה, הרחק מן הגטו.

עשרות אנשים ירדו לתעלה בעקבות משפחת וסטרייך. בינהם: משפחת גלצר – האם, הבת רניה ואחיה, רומק אניספלד, מרצל וסרמן, גניה מלצר ורבים אחרים. כל האנשים ההלו שרדו את המלחמה והעידו על קיום המנהרה. בעדותם הזכירו את משה וסטרייך, האיש שגילה להם את נתיב המילוט הזה.

משה וסטרייך לא שרד את המלחמה. באחד החיפושים בעקבות אנשי מחתרת פולנים שפעלו ברחוב דיטלה, נתפס מר וסטרייך, הועבר לבית הסוהר של הגסטפו ברחוב מונטלופיך, ולאחר כמה ימים במעצר הועבר למחנה הריכוז פלשוב. באחד הימים הראשונים של חודש מאי 1943 הוצאה להורג. אריה ביטרספלד-שדה, שעבד בקבוצת העבודה של מר וסטרייך, ועוד כמה נערים שעבדו אצלו, טיפלו בגופתו והביאוה לקבורה.

מר משה וסטרייך נשאר בזכרוננו כאיש אציל נפש, נדיב וגומל חסדים, יהיה זכרו ברוך.

את סיפור תעלת הביוב של משה וסטרייך קראתי בספרה הביוגרפי של בתו, חברת נעוריי, לינקה רונזנברג לבית ווסטרייך.

אסתר (סטניה) מנהיים

השארת תגובה