ארבע מחברות שחורות, פולה שרייבר לבית גולדווסר

פולה שרייבר לבית גולדווסר כתבה את זיכרונותיה ב-4 מחברות שחורות. מחברות אלה נכתבו מיד לאחר שחרורה ב-8 במאי 1945 עם הגיעה לשוודיה, יחד עם עוד כ-10,000 אסירות בנות מזל ששוחררו במסגרת מחווה של ממשלת שוודיה, הסדר הידוע בשם "טרנספורט ברנדוט". היומים נכתבו בפולנית, כשזיכרון עוד טרי, בעיקר כדי לשמר ולהביא בפני העולם את הזוועות שהתרחשו במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. היומנים מתחילים עם המאסר של קבוצת חברים בארגון "החלוץ הלוחם", הארגון היהודי הלוחם של הנוער היהודי החלוצי בקרקוב, כוללים סקירה של האירועים באושוויץ-בירקנאו, והיומנים נפסקים באחת, בתיאור מחנה העבודה רייכנבך בתוככי גרמניה.

מוטלופיך, ליל שבת, אור ליום 13 במרץ 1943

ישבנו בבונקר וחיכינו לשאר חברינו שיצאו באותו לילה לפעולה חשובה. הוטל עליהם לחסל איש גסטפו אחד שאלפי נפשות רבצו על מצפונו. אותם החברים הובאו מקרקוב משום שבמראה פניהם ובהתנהגותם התאימו למשימה של סילקו מן העולם הזה את אחד הפושעים הנתעבים. . .  בזמן האחרון קורות בעבודתנו תקלות, אנשינו נעצרים במוקדים שונים. מתקבל הרושם שיש בתוכנו, למרבה הבושה, איזה בוגד שמשחקו הכפול משתק את עבודת המחתרת שלנו.

פתאום, בדומיית ההמתנה, הבזק אור מכיוון הכניסה לבונקר. בוודאי אלה שלנו חוזרים! השבח לאל! אנו קופצים מהדרגשים.

צעקה בגרמנית: “כל מי שבפנים החוצה!" הללבות נדמו. "ובכן, הכל נגמר", אני פונה אל אנשינו. בגידה! אבל אנחנו לא יוצאים. מוטב שיהרגו אותנו מיד במקום להרשות להם לסחוב אותנו מכלא לכלא ולהתעלל בנו. זאת היתה החלטתנו וכך נהגו אלה מאנשינו שנפלו לידיהם – לטרוף את נפשם בכפם בכך דרך אפשרית. אבל לא היה בידינו נשק כלשהו, בשני האקדחים שהשגנו בדמים מרובים החזיקו החברים שיצאו לביצוע המשימה.

הצעקות "החוצה!" חוזרות ונשנות ללא הרף, ומבעד לפתח הקטן נראים עשרות לובשי מדים ירוקים של המשטרה הגרמנית. איש מהם לא מעז להיכנס פנימה. קריאותיהם כמעט הפכו לתחינות: "צאו, אם תצאו מרצון לא יאונה לכם כל רע!" אנו מכירים זאת. לא יוצאים. כולנו נפרדים זה מזה במבטי עיניים. שם בפינה עומד שלום.

"ככה" הוא אומר אלי בקול נוקשה, "הכל נגמר, חבל!".

"מילא", אני עונה, "בין כה וכה עלינו לשים קץ לחיינו".

אנחנו נמות בהכרה מלאה שעשינו משהו למען עמנו, שלא הלכו כצאן לטבח, לא כאותם אלפים שצעדו למוות בלא מודעות, כעיוורים.

לחיצת ידיים חזקה, אחרונה.

פתאום רעש מחריד, משהו מתמוטט סמוך אלינו. איזה עשן, ריח של גז. השליכו עלינו רימון. חשתי הקלה. נאבד כאן יחד. נייר המשי שלנו, מזכירותנו הנודדת עמנו, הניירות המזוייפים, החותמות – דבר לא לידיהם. אבל לא. זה היה רק רימון יד קטן. הם הרי רוצים לתפוס אותנו חיים בידיהם הנפשעות. היה לנו ברור שאנו נאלצים לצאת. הקדמנו והשחתנו כל דבר אפשרי. קולות פראיים מלמעלה ועיניהם המבוהלים עד מוות של בני משפחותינו רמזו שדבר לא יעזור עוד. עלינו לצאת. אנו יוצאים לאט. ראשון יוצא שרול (ישראל שרייבטל). דמותו הגבוהה, הגרומה, פניו הנוקשים, כמו חצובים מפלדה, הרשימו את התליינים הממתינים לנו. שני יוצא יוסף (וולף) המשורר שלנו, מביט באשתו האהובה ובילדו זו הפעם האחרונה. מבטם של הגרמנים אומר: "הפרטיזן השני!". אחריהם יוצאים סאמק (דמבוס), פולדק (וסרמן, היום מימון), שלום ושימק (שמעון) שרייבר, שימק השני (שמעון לוסגרטן) והרשל (לאופר-גוטמן*. בעקבותיהם הולכות הבנות. אני הולכת ראשונה, אחרי רוז'ה (שושנה וינר) ואלזה (לאפה-לוסגרטן).

"גם נשים?" תמהו השוטרים משום מה. המקלעים מכוונים לעברנו. פקדו עלינו לעמוד עם הפנים אל הקיר בידיים מורמות, ללא תנועה ובלי להשמיע קול. הם לא היכו ולא צעקו. ערכו חיפוש מדוקדק בכליו של כל אחד ועברו לבדיקת הבונקר. בינתיים הקיפה אותנו מחלקה חדשה של המשטרה הגרמנית, הפולנית והיהודית.

אחר כך הוציאו השוטרים מן הבונקר, בהבעת סיפוק סדיסטית, את הניירות האריים שלנו ואת רשיונות המעבר שהוכנו בשביל היהודים למקרה של גירוש. בודקים הכל בשמחה פראית ובתימהון. זעם מיוחד עוררו בהם מכונות הדפוס ותעודות הגסטפו. בתום החיפוש פקד ראש המשטרה לאטום את הכניסה לבונקר. . .

אחרי החיפוש לא ניתן עוד להכיר את הזירה. לקבוצה שלנו צורף עוד אחד משלנו, איש המשטרה היהודית שרק לאחרונה החל לשתף פעולה אתנו. נזקקנו לו כדי לאפשר כניסה ויציאה של אנשינו בשער הגטו. גם הוא נפל בפח. גם לו לא יכלו הבוגדים לסלוח. הם הצביעו עליו באצבעותיהם הנבזיות. שני הבוגדים עמדו בצד, חיוורים, בעיניים מושפלות, ואילו אנחנו שילחנו בהם מבטי שנאה ונקם. עכשיו כבר הבנו ידו של מי היתה במעל בכל פעם שנחשפו מוקדים שלנו. הגרמנים גידלו לעצמם בתוכנו מרגלים, שברוב תמימותם האמינו שישארו בחיים. אבל הם טעו. כשסיימו את מלאכתם ירו בהם כמו בכלבים. . .

פתאום עצרה המשאית. מחצית מאנשי הליווי ירדו. אנחנו אחריהם. קני הרובים היו מכוונים לעברנו כל הזמן. התבוננו סביב. סביבה מוכרת. מאחורי חומה גבוהה, על בנין ענק, מתנוסס שלט: "מונטלופיך". אנו תושבי קרקוב הכרנו את הכלא עוד מסיפורי ההורים מזמן מלחמת העולם הראשונה, ככלא הפוליטי הקשה ביותר.

הכניסו אותנו לפרוזדור ארוך\ העמידו את כולנו ליד הקיר, במרחק שלושה מטרים זה מזה, ופקדו להרים ידים. בכל רגע נכנסו אנשי גסטפו אחרים. פניהם פני רוצחים. ידענו שעכשיו יתחילו העינויים. . .

פולדק, שעד כה נחשב ארי, וסאמק דמבוס, אזרח ליטאי, מודים עכשיו שהם יהודים. כל זה חסר תועלת. הם ירצו אולי להפריד בין ארים ליהודים ואילו הבחורים שלנו רוצים להישאר יחד עד הסוף המר. פולדק חוטף בעיטה ראשונה, הוא שיקר להם. אחד אחד הם קוראים לנו לחדר החקירות. החדר מלא כלי עינויים. את הבחורים הם מכניסים שניים-שניים. מכים אותם. פוקדים עליהם להכות זה את זה מכות אגרוף, וכשהם מסרבים לעשות זאת כפי שהם מבינים את הדבר, מראים להם איך. אחר כך תולים אותם בחגורותיהם על הדלת ובועטים בהם. הבחורים נאנקים בשקט. יוצאים חבולים, אף לא מילה שההם רוצים לסחוט מהם לא יוצאת מפיהם. לא עוזרות כל המסכות החונקות, לא מכות עד זוב דם או תקיעות מסמרים תחת ציפורי האצבעות. אף לא מילה אחת.

ההם חורקים שיניים מרוב כעס. כן, כולנו מודים. אנחנו משתייכים לארגון חלוצי המוכר להם כבר, המתאמץ להזיק להם על כל צעד ושעל! אנו אומרים בקול: "אתם אויבינו, אתם רוצחים, משמידי עמנו, אנו שונאים אתכם!".

שוב כולנו עומדים בפרוזדור. שוב קוראים לשרול, ליוסף, להרשל – "הרי אתם כותבים, אתם סופרים. הא לכם עפרונות ונייר, המשיכו לכתוב". עיניהם מביעות זעם ולעג. בוודאי כבר מסרו לתרגום את כתביהם. כבר ידוע להם תוכן הטרגדיות של שרול, מילות הפלדה שהטיח כלפי הרוצחים. מתוך כתביו למדו להכיר את הטרגדיה ששרול חווה עם אובדן אשתו היקרה ואולוש הקטן. קראו את יצירותיו היפות של יוסף, את קטיפת מילותיו וצלילי הזהב של הנוקטורנות שלו מצאו חן בעיניהם (שרול, ישראל שרייבטפל, היה סופר; יוסף וולף היה משורר והרשל גוטמן – מלחין).

מובילים אותנו אל התאים. אותנו, שלוש הבנות, הם דוחפים לתא ענק. כבר נמצאת שם אשה צעירה אחת. אנו מטילות עצמנו על מזרונים מסריחים. לא יכולות עוד לעמוד על הרגליים. אנו מביטות זו בפני זו. אלזה פורצת בבכי קולני. אנו נצמדות אשה לרעותה בשל הקור. חריקת הדלת. מגישים לנו את ארוחת הכלא הראשונה: פרוסת לחם וקפה שחור. אנו מניחות זאת בצד, אין אנו מסוגלות לאכול. נודע לנו שנשב כאן רק לילה אחד, ומחר יעבירו אותנו לכלא הנשים ברחוב הלצלוב. אחרי ליל סיוטים, בדממת מוות איומה שנקטעה מפעם לפעם באנקותיהם של המוכים שם למעלה, הובילו אותנו לסאונה – המרחץ. מפי הגברים העובדים שם, אסירים גם הם, נודע לנו שגם הבחורים שלנו מתרחצים עכשיו מעבר לקיר. אנו דופקות, קוראות להם, והם עונים. אנו נפרדות מהם: "תחזיקו מעמד, הראש למעלה!" מעודדים זה את זה.

הרי תמיד בפעילותנו נגד הגרמנים מסרנו לעצמנו דין וחשבון שקרוב היום שבו יבוא הקץ לחיינו. לא בהצלת חיים היה לנו עניין, האמנו שהדבר אינו אפשרי. רצינו רק, תוך מיצוי האפשרויות הדלות שלנו מול כל העוצמה האדירה הזאת, להראות לעולם שאנו, הנוער היהודי, לא הולכים למוות ככלבים, שכלל שיהיה בכוחנו נחבל, נשחית, שנדע ליפול בכבוד.

שלושה מחברי הקבוצה יצאו לבקש תרומת כסף לפעילותם מיהודי עשיר בבוכניה. חתנו, שהיה אצלו אותה שעה, חשב שאלה שודדים פולנים, והלשין עליהם בגסטפו. בעקבות ההלשה הם נעצרו. בדיעבד, כשהאיש הבין שהיו אלה יהודים, חברי תא המחתרת, התחרט על ההלשנה. הגסטפו תפס שניים משלושת חברי הקבוצה והם שהסגירו את כולם לגסטפו. הסתבר שהם שיתפו פעולה עם הגסטפו עוד קודם לכן, והגיעו אל הבנוקר יחד עם הגרמנים.

שמו היה רומק רייך. הגסטפו מצא את התעודות שלו בבונקר, וגם הוא נלקח למחנה בונה באושוויץ. הוא לא שרד.

השארת תגובה