ד"ר יהודה לייב שטיין

 ב- 18 ליוני 2009 הלך לעולמו דר' יהודה לייב שטיין, יליד קרקוב ואחת הדמויות הבולטות בקהילת יהודי ברן, שוויץ. יהודה לייב נולד ב-1923 כבנם הבכור של אלה רייזל מבית גצל ואברהם מנדל שטיין, נכדו של הרב הגאון גרשון שטיין. את חוק לימודיו סיים בגימנסיה העברית והמשיך בלימודי מסחר. ליהודה היו שני אחים, יוסף, יליד 1930, שנספה בשואה וגרשון (יז'יק), יבדל לחיים ארוכים, יליד 1924.

לאחר פלישת הגרמנים לפולין, נתפס יהודה ונשלח לעבודה במחצבה סמוכה לקרקוב. באחד הלילות ברח, וחזר דרך היערות למשפחתו בקרקוב. בתחילת 1942 ברחה המשפחה ל-נובי טארג, ושם, עד לגירוש יהודי העיר באוגוסט אותה שנה, עבד בעבודות כפיה. בעת גירוש היהודים נרצח האב על רציף תחנת הרכבת, האם והאח הצעיר יוסף נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ, האח יז’יק נשאר בנובי טארג במפעל העצים "הובאג", ויהודה נשלח לעבודות כפיה בצ'רני דונאייץ, שם הועסק בבניית חלקי צריפי עץ והעמסתם על קרונות משא.

ב-25 למאי 1943 חוסלו המפעלים בנובי טארג וצ'רני דונאייץ, והאסירים היהודיים הועברו למחנה הריכוז פלשוב ליד קרקוב, שם נפגשו יהודה ויז’יק. באפריל 1944 נשלחו יהודה ויז’יק, יחד עם אסירים נוספים, למחנה הריכוז גרוס רוזן בחבל שלזיה, ומשם למחנה עבודה בקרבת מקום, שם קיבלו האסירים את בגדי הפסים של  אסירי מחנות ריכו,ז והוגדרו כאסירים פוליטיים. יהודה עבד בהובלתם סחורות מהרכבת למחסן המרכזי. התנאים היו קשים, אך שומרים היו חיילים מבוגרים ולא התאכזרו יתר על המידה באסירים.

בפברואר 1945 חוסל מחנה העבודה. הצבא האדום התקרב. לא נותרו רכבות להובלת האסירים, ואלה נאלצו לצעוד מערבה בצעדות המוות. כשליש מן הדרך אל מחנה פלוסנבורג  בבוואריה עברו האסירים ברכבת ואת השאר ברגל. רבים ניספו בדרך מקור, רעב ואפיסת כוחות או נורו ע"י הגרמנים. בלילות הם ישנו במבנים הרוסים או תחת כיפת השמיים בשלג. אוכל חולק לעתים רחוקות והיו ימים בהם לא חולק כלל. רק בדרך נס  שרדו יהודה ויז’יק את שבעת ימי צעדת המוות. עם הגעתם הופרדו השניים ולא נפגשו יותר עד סוף המלחמה. תחילה עבד יהודה במפעל מטוסי מסרשמידט, אחר כך כפועל ניקיון בצריף מגורים של קצינים רוסיים שבויים, ולבסוף צורף ליחידות שעסקו בתיקון והחלפה של פסי רכבת שנהרסו ע"י הפצצות אוויר – שם למד על כיווני נסיעת רכבות לעבר הגבול עם שוויץ ואת שמות התחנות בהן הרכבות עצרו בדרכן.

יהודה החל לרקום תוכניות בריחה. אחרי שלושה ימי עבודה בתחנת אופנבורג הוסעו הצוותים לתחנת דונאואשינגן. באחת הלילות הועלו האסירים לקרונות והוסעו לכיוון הגבול עם שוויץ. בקרון היו שני שומרים חמושים עם כלבים שאומנו לתקוף לובשי חליפות פסים. שרר חושך ודממה, שכן הדיבור נאסר על האסירים. בחוץ ירד גשם שוטף, והרכבת התקדמה בעצלתיים, תוך עצירות תכופות לבדיקה ותיקון פסים. לפתע הותקפה הרכבת ע"י מטוסים בירי מכונות ירייה. הרכבת עצרה והשומרים קפצו החוצה, התגלגלו במורד הסוללה, והחלו לירות במטוסים. אחרי הפסקה קצרה התחדשה התקפה. בקרונו של יהודה נפגעו מספר אסירים. ברגע זה קפצו כמה אסירים מהקרון לצידה השני של הרכבת, כך שזו יחד עם הסוללה הסתירו אותם מעיני החיילים. ההתקפה השנייה נמשכה, והחיילים לא יכלו להבחין בבריחה. במשך כל אותו הזמן שכבו הבורחים בעשב הרטוב. יהודה הביט סביבו. הראות הייתה גרועה, אך הוא הבחין בשדה חרוש רחב ידיים ובמרחק כמה מאות מטרים בגבעה מיוערת. המטוסים המשיכו לחוג מעל הרכבת ולהמטיר אש, אך איש מהבורחים לא נפגע. יהודה החל לרוץ לעבר הגבעה.  המטוסים הסתלקו, והחיילים החלו לצעוק ולירות לעבר הבורחים. אחדים נפגעו, אך יהודה ועוד שלושה הגיעו אל היער. ביער נשמעו נביחות הכלבים המתקרבים. הוא מצא מחבוא תחת ערימת ענפים, ונרדם. כשהתעורר שוב היה לילה. הוא ישן כיממה. בכיס חליפתו מצא שארית לחם רטוב ואכל אותו. אחרי צאתו מהמחבוא המשיך לעלות על הגבעה ומפסגתה ראה לרגליה נהר וגשר הרוס. כשהוא נעזר בחלקי הגשר הצליח לחצות את הנהר ובעלותו מן המים הבחין במרחק מה באורות ושמע געיית פרות. הרפת הייתה מרוחקת מבית האיכר ויהודה נכנס אל תוכה. היו בה פרות ועיזים וסיר גדול מלא תפוחי אדמה מבולים מהם אכל לשובע, פשט את חליפתו הרטובה ונרדם על הקש. כשהתעורר בבוקר לקול פעמוני כנסיה, לבש את חליפתו שהתיבשה ויצא החוצה. היה זה יום ראשון בשבוע. איש לא היה בחצר אך במרחק מה הבחין בנערה על אופניים. לשאלתו ענתה ששוויץ אינה רחוקה, הסבירה את הדרך, והסתלקה במהירות. הסתבר שהיה עליו לחזור ושוב לחצות את הנהר, הפעם על גשר עץ מאולתר. הוא המשיך בדרכו בין שיחים ועצי יער, חצה כביש ופסי רכבת והגיע לביתן של שומר המסילה. איש לא היה בסביבה. בביתן מצא מעט אוכל  וחליפת בגדי עבודה של פועל רכבת אותה לבש במקום בגדי האסיר. עתה השתנתה זהותו. הוא המשיך בדרכו, כשהוא עוצר להפסקות מעטות למנוחה ושינה חטופה. התשישות גרמה לו לאבד את תחושת הזמן. ההפצצות חזרו ונשנו ויהודה המשיך בדרכו בשדות ויערות, בקרבת כפרים ועיירות. לאחר זמן הבחין בשני רוכבי אופניים במדי משטרת הגבולות הגרמנית, גדר ותורן עם דגל שוויץ. תשוש ומתנועע בקושי רב התקדם לאיטו לאורך השביל. ליד סוכת שוטר הגבול השוויצרי התעלף. הוא הגיע לעיירה רמזן שבקנטון שאפהאוזן.

יהודה התעורר במרפאה של תחנת איסוף פליטים, כשלידו רופא צעיר ושתי אחיות. הרופא בדק אותו ואמר שהוא חייב להתאשפז בבית חולים. בתודעתו של יהודה בית חולים התפרש כמוות והוא סרב. כשעלה על המאזניים הראו אלה 36 ק"ג. בצאתו מהמרפאה הוא פגש את חברו אקרמן, אתו עבר חלק גדול משנות המלחמה. הם הוסעו ברכבת עם עוד פליטים, רובם אוקראינים, אך בתא נפרד, למחנה פליטים בעיר בילח, שם שוכנו בבנין בית ספר. באחד הלילות חלה יהודה והועבר לבית החולים הקנטונלי בווינטרתור, שם התעורר כעבור עשרה ימים. התברר כי הוא סובל משחפת פתוחה בריאה הימנית, והיה עליו לשהות במקום שלושה חדשים בבית החולים, ועוד שנה  בבית הבראה בדאווס.

אחרי הבראתו נסע לבאזל, שם למד בבית ספר לרפואה טרופית, וזכה לתעודת גנן מוסמך של צמחי מרפא טרופיים. בסתיו 1948 עמד בבחינות הבגרות של אוניברסיטת ברן ונתקבל ללימודים בפקולטה למדעי הטבע, אותם סיים בשנת 1954 כדוקטור לכימיה עם פיזיקה ובקטריולוגיה כמקצועות משנה. בבאזל הכיר את רעייתו לעתיד, פרימקה לבית ווינשטוק, אותה נשא לאישה ב-1950 ו ב-1954 נולדה לזוג שטיין בתם דבורה. האח גרשון (יז’יק) שרד את השואה וחי עם אשתו, אלה, בחיפה.

במשך כל שנות פעילותו המקצועית עבד יהודה ככימאי בתעשיית המזון, ומתחילת שנות ה-80 עד יציאתו לגמלאות בשנת 1988, כראש מחלקה ואח"כ כסמנכ"ל בחברת אלפורה קורקו, חברה למחקר ופיתוח של חברת נסטלה. מייד לאחר יציאתו לגמלאות, ולראשונה מאז המלחמה, נסע יהודה שטיין בלווית חתנו לעיר מולדתו, קרקוב. לאחר מכן ביקר בעיר עוד פעמיים – בפעם האחרונה נסע עם אחיו יז’יק וגיסתו אלה. באותו ביקור, ביום שישי הוא התפלל לפני הקהל בבית הכנסת העתיק רמ"א, ונשא את תפילתו בניגון הישן, המסורתי שלמד מי אבא.

סיפורו של דר' יהודה לייב שטיין הוא סיפור גבורה ותושייה, כוח סבל וכושר הישרדות ושל תעצומות נפש, שאפשרו לו לבנות על חורבות עברו חיים חדשים, להקים משפחה ולתרום תרומה גדולה לחברה החופשית במדינה שהצילה אותו ובקהילה יהודית של ברן בה שימש כסגן נשיא הקהילה ונשיא בית כנסת בה זכה לכבוד והוקרה.

דר' יהודה לייב שטיין פרסם שלושה ספרים:

J.L. Stein, Juden in Krakau – Ein geschichtlicher Überblick 1173 – 1939,

(Hartung-Gorre Verlag)

J.L. Stein, Die Steins, Jüdische Familiengeschichte aus Krakau 1830 – 1999,

(Hartung-Gorre Verlag)

J.L. Stein, Jüdische Arzte und das jüdische Gesundheitswesen in Krakau

vom 15. Jahrhundert bis zur Schoah, (Hartung-Gorre Verlag)

 

השארת תגובה