האחיות לבית כרמל מאת מרים עקביא

האחיות הניה ואילה כרמל מופיעות ב"כרמי שלי" (סאגה משפחתית בשלושה חלקים), הן, יחד עם דמויות נוספות שמתוארות או שרק מוזכרות בספר הזה, יוצרות את תמונת הציבור היהודי בקרקוב לפני מלחמת העולם השנייה. אביהן, הירש כרמל (כרמל: עברית = כרמים), ואבי – הירש ויינפלד (ויין-פלד: גרמנית=שדה יין), היו בני דודים. מקרה הוא ששמות משפחותיהם של שני ההירשים סימלו כרם.

הניה ואילה, כמוני, נולדו בקרקוב. בעיר היפה הזאת הן התגוררו לא הרחק מאיתנו, לא בשכונה היהודית הצפופה, כי אם באחד הרובעים היפים והמרווחים של העיר. בקרקוב בין מלחמות העולם נוסד ופעל בית ספר עברי, גאוות הקהילה היהודית; ילדים יהודיים יכלו ללמוד בו מכיתה א' ועד בגרות. הניה ואילה צעדו יום יום מביתן בשכונה הפולנית אל בית ספרן, שממוקם היה קרוב לרובע היהודי.

שתיהן היו תלמידות מחוננות, ברוכות כשרונות ולהט נעורים, גאוות בית הספר וגאוות המשפחה. שנה לפני פרוץ המלחמה היינו יחד בקייטנה ציונית בנווה קיץ מקסים, שם האחיות כרמל לימדו את יתר בני הנוער לשיר בעברית משירי ארץ-ישראל העובדת. הן ביימו הצגות, ממש הנהיגו.

אחר כך פרצה המלחמה. אביהן נספה מיד בתחילתה. בגטו התחתנה הניה עם לשק וולף, אך במהרה הופרדה מבחיר ליבה. שתי האחיות עם אימן העדינה והרגישה התגלגלו ועברו שבעת מדורי גיהנום: גיטו, מחנות ריכוז, עבודת כפייה מפרכת, לכלוך תשישות ורעב, מחנות מוות. על הדרגשים העלובין הן כתבו את שיריהן. אולי לא כתבו, כי מניין לקחת נייר ועט? הן חיברו את שיריהן בלב ובזיכרון. בפולנית.

הסבל והעינויים נמשכו כנצח, אך מפה לאוזן הועברה השמועה על תבוסת הגרמנים, על מנוסתם. בשלב זה צועדות הניה, אילה והאם בצעדת המוותף תשושות, חלושות, כושלות על רגליהן. והנה טנקים גרמניים מן הכוח הנסוג עולים במכוון על שיירת הנשים-שלדים. בין רגע מוחץ אחד הטנקים למוות את האם, מוחץ את רגליהן הצעירות היפות של אילה והניה. במצב כזה, זרוקות על הכביש, שותתות דם, מצאו אותן המשחררים. הן הועברו לשבדיה, לריפויה הפצעים, להתקנת הפרוטוזות.

גם אחותי ואני הועברנו לשבדיה, מגיהנום ברגן-בלזן, שם על ערימות הגוויות נשארה אימנו . . .

חודשים ארוכים נמשכה החלמתי בבית חולים לחולי ריאות, כשהתחזקתי הועברתי למוסד לש עליית הנוער, שם פגשתי נער יתום מטרנסילבניה (הוא חנן, אישי). היינו בני שבע-עשרה, ברוב עוונותינו דיברנו בינינו . . .גרמנית. יחד נסענו לשטוקולם, לבקר את אילה בבית החולים. שם לימדו אותה ללכת בלי רגליים. פניה היו נפולות וחיוורות, אך מעיניה העצובות נשקף אור. היא אפילו חייכה אלי. הניה היתה בבית חולים אחר. ראיתיה רק כעבור שנים רבות.

דודן, אח אימן, דאג להעברתן לאמריקה. כשהיו תלמידות בגימנסיה העברית בקרקוב, חלמו על ארץ-ישראל. עכשיו לא נלחמו למענה. לשק מצא את הניה באמריקה, והם התחילו את חייהם מחדש. נולדו להם בן ובת. גם אילה התחתנה, עם מדען יהודי מתבולל ממוצא אוסטרי. שתיהן חזרו לכתיבה, פרסמו רומנים באנגלית. כשהשתלטה על האנגלית, הנחתה אילה סדנה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בוסטון.

שתיהן כבר אינן בין החיים. משפחתה של הניה ממשיכה לחיות בארה"ב. אחרי אילה נותרה יצירתה וזוכרים אותה לטובה תלמידיה מוקירי שמה.

כבר בשנת 1947 דאג הדוד (אח האם) להוציא את מבח שיריהן בפולנית, בקובץ המרשים: "שירים מאחורי גדר התיל", עם הקדמה מאת יעקב אפנשלג. שירים אלה ידועים בפולין, רבים מהם התפרסמו באנתולוגיות ספרותיות חשובות, כמו זו שראתה אור ב-1988: Meczenstwo i zaglada Zydow w zapisach literatury polskiej (סבלם ושואתם של היהודים כפי שנרשמו בספרות הפולנית).

שירים אלה הם תופעה נדירה וייחודית, המקפלת בחובה ביטוי יצירתי עשיר ויופי אומנותי מובקה. יש בהם עדות בלתי מתפשרת, אמיתית ואמינה לעינויי גוף ונפש, למציאות העגומה והנוראה שהיו מנת חלקן של המשוררות בימי השואה. השירים, שנכתבו בשפה הפולנית, בידי שתי נערות מחוננות ורגישות – היו עבורן בריחה מזוועות ומקלט להצלת נפש.

שלושה דודים של הניה כרמל-וולף ואילה כרמל-צוקר, אחי אביהן, היו חלוצים בארץ-ישראל: מנשה כרמל עם אשתו פלה התיישבו בתל אביב הקטנה, שבתי כרמל הקים את ביתו בירושלים, והצעיר, יהודה, עם נערתו חייקה, היה בין מייסדי קבוץ בית זרע בעמק הירד. צאצאי שלושת האחים חיים היום בארץ, בערים, במושבות, בקיבוציםם. הם אינם יודעים פולנית ונמנע מהם לקרוא את שירי בנות דודם. עד שבקיץ 1999 תרגמה רות שטרן את מבחר שיריהן שלה אחיות כרמל לעברית, ודאגה להוציאם לאור בקובץ נאה: "ואנחנו שרנו…" בהוצאת מערכות – קבוץ דליה. רק אז הכירו אותם בני הדודים הרבים בארץ.

ואני, שמסוגלת לקרוא את שיריהן של האחיות כרמל במקור הפולני, חוזרת אליהם שוב ושוב, ומידי פעם מגלה בהם פנים חדשות. נדמה לי שאסור להניח ליצירה מסוג זה לצלול בתהום השיכחה.

מרים עקביא

פורסם בירחון לספרות "מאזנים" גליון מסס' 3 כרך ע"ח, אפריל 2004, ניסן תשס"ד

השארת תגובה