האחים לבית שינדל

חמישה ילדים, אווה, יהודה-אידק, ליאון, יוסף ושייע,  נולדו בתחילת המאה ה-20 לאשר שינדל מדומברובה טרנובסקה  (Dabrowa-Tarnowska) ולרוזליה לבית דרזנר ילידת קרקוב.  אשר שינדלר ניהל עסק משגשג ליצוא סחורות כגון תבואה, חיטה ושעורה למערב אירופה, והאם היתה עקרת בית.

אווה (1943-1913) נישאה עוד לפני המלחמה לדוד יוסף חיל מדומברובה טרנובסקה, ולזוג נולדה בת יחידה ג'ניה גיטל – היא הילדה ב"מעיל האדום" בסרט "רשימת שינדלר". ג'ניה הוחבאה בגטו קרקוב אצל דודה יהודה-אידק, ומצאה את מותה ביום חיסול הגטו בעיר. כאשר נודע לאמה על מות הבת, שמה קץ לחייה בקפיצה מאחד הגגות בעת חיסול הגטו. האב, דוד יוסף נורה למוות בעת נסיון בריחה בזמן חיסול גטו טרנוב.

ההורים, אשר ורוזליה, יחד עם האח הצעיר שייע (1942-1924) נרצחו על ידי הגרמנים. ביום ה-28.4.1942, בשעת בוקר מוקדמת, שוטטו חיילי הוואפן ס.ס.בדומברובה, בכדי לחסל מספר יהודים שנחשדו כ"קומוניסטים". הם פרצו לבית משפחת שינדל ברח' יאגילונסקה 37 והעוזרת שקיבלה את פני החיילים בכניסה לדירה, הצביעה על חדר השנה שבקומה העליונה, כמקום המצאם של בני המשפחה. החיילים עלו לחדר השנה וחוררו את השלושה ביריות.

באותה שעה שהו שני האחים, ליאון ויוסף, בקומה עליונה יותר, ולמרבה המזל, עת שמעו את תתי המקלע רועשים מהקומה התחתונה, קפצו מייד, לבושים עוד בפיג'מות, לפאטיו שבחצר, שבו היה מעין משטח דשא שניתן להרימו, וכיסה על בור בו השנים יכלו להתחבא. לאחר זמן מה, שהיה נראה כי בטוח לצאת מן המחבוא, עשו שני האחים את דרכם לפנים הבית, שם גילו לנגד עיניהם בחדר השינה חדר הנראה כמו מסננת מנוקבת מכדורים.

בהמשך היו ליאון ויוסף אסירים במחנה במחנה בוכנוואלד, בתת מחנה Taucha שבקרבת העיר  וויימאר, ועבדו כעובדי כפייה בתעשייה בעיר. השניים שרדו את התופת עד לצעדות המוות שנערכו ממש בימיה האחרונים של המלחמה, בהן הוצעדו כ-24,000 אסירים יהודיים מזרחה אל כיוון צ'כוסלובקיה. יוסף נורה על ידי הגרמנים כאשר ניסה באחת הפעמים לברוח אל החופש. ליאון שרד גם את צעדת המוות – מתוך 24,000 אסירים שהחלו את הצעדה שרדו רק שלושה.

רק שני אחים לבית שינדל שרדו.

יהודה-אידק שינדל (1997-1915), היה רופא בפלשוב ואחר כך הגיע למחנות פלוסנבורק ואושויץ. עם סיום המלחמה היה למנהל בית חולים לפליטים בעיירה הבווארית שוואנדורף ועם קום המדינה עלה לישראל, נישא לד"ר דנוטה לבית דרזנר, והמשיך בעבודתו כרופא. הוא הקים את מחלקת אף-אוזן-גרון בבית החולים בילינסון והיה רופא מוערך בעל שם בתחומו.

אחיו, ד"ר ליאון שינדל (2001-1917) הצליח אף הוא לשרוד את אימי המלחמה במחנות ….. ועם סיומה עלה לישראל, כאן בנה את ביתו ועתידו…..

השארת תגובה