החיים לפני המלחמה, גוסטבה שטנדיג-לינדברג

ראיון שערכה אניס פורדיס בשנת 2002

 אבא עבר לקרקוב?

דומני שאבא עבר לקרקוב על מנת ללמוד ארכיטקטורה. אבא היה בוגר האקדמיה לאמנות בקרקוב. היה אחד מתוך 11 ילדים. אביו היה בעל אחוזה ואדמות בקולומיאה. היה חקלאי. זה היה בגבול רומניה. היה זה מאד יוצא דופן, שכן ליהודים לא היתה אז זכות להיות בעלי אדמות. אחד האחים של אבי היה אף הוא חקלאי. מרבית האחים של אבא עברו לקרקוב על מנת ללמוד שם. אחד מהם היה רופא שיניים, אחד עורך דין, אחד בעל תואר מוסמך בפילוסופיה ופרסם הרבה – כתב בין השאר עבודה על שילר וקנט. היה מורה של השפה הגרמנית בגימנסיה העברית של קרקוב. שמו היה שמואל שטנדיג. איש מעניין במיוחד. כשאמא שלי, שידעה שמונה שפות, נסעה בשנת 1938 ללונדון, כדי לקבל דיפלומה של מורה לאנגלית מאוניברסיטת לונדון, שמואל נסע עמה כדי לראיין את פרויד. היתה זו משפחה שאי אפשר היה להשתעמם בה.

כמו שאמרתי, אחד מאחיו של אבי, דוד, היה עורך דין. נפטר בגיל צעיר מסרטן הכבד. האח השני, לאון, היה רופא שיניים. היתה לו פרקטיקה במרכז העיר.

דוד גם גר בקרקוב?

הם כולם גרו בקרקוב, לפחות במשך זמן מסויים. הגיעו ללימודים ואחר כך חלקם נשארו. שמואל, אותו כבר הזכרתי, היה פילוסוף, והיה ידוע בשל עבודתו כמורה וכעתונאי מראיין. אחות אחת, אסתר, אשר התחתנה עם עורך דין, נשארה בקולומאיה. בעלה מוזכר עכשיו בכל הספרים על קולומיאה שכן היה איש מאד חשוב בקהילה שם. אני לא יכולה להזכר בכל בני המשפחה.

אבקש לספר על אלה שגרו בקרקוב, אלה שהשפיעו הכי הרבה על חייך.

מכיון שאמא היתה סופרת, שמואל היה הקרוב ביותר. אמי ארגנה "ארוחות של יום חמישי" – האורחים היו תמיד מהאינטליגנציה היהודית של קרקוב, וזה היה אצלנו בבית. באמת, כל מי שנחשב כאינטליגנציה של קרקוב היה בא אלינו לפגישות ערב שבהם הוגשה ארוחת מעדנים. למפגשים אלה היתה השפעה רבה עלי למרות שהייתי קטנה מידי מלהשתתף בהם. גם לאסתר, בניו ויוזק (שנקרא דז'יונק) היתה השפעה רבה עלי. דזיונק השל, שלמד משפטים, נסע אחר כך לישראל. השני, בניו, נרצח במלחמה. למד רפואה. מאד אהבתי אותו, גר אצלנו בבית יחד עם שני קרובי משפחה מהצד של אמא. הם למדו באוניברסיטה וגרו אצלנו כי אנחנו היינו התומכים של כל המשפחה. אלה השניים היו מאד קרובים – הקרוב ביותר היה רומן בן משפחה מהצד של אמא, אחותה ברוניה, מורה, בנה שהיה בן גילי, ובעלה של ברוניה מנשק, עורך דין. אנשים נוספים מאד קרובים היה אח של אמא, לאופולד אשר היה מגיע מחו"ל שהיה פרופסור לפיזיקה ולמתמטיקה בטורונטו, וקודם לכן עבד בשיתוף עם איינשטיין באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב.

אסיים את הסיפור על אבא. לפני המלחמה אבא למד והיה גם מומחה מטעם בית המשפט ב"זיופים" ארכיטקטים. אני רוצה להדגיש שהיתה זו אחת המשפחות הבודדות שהיתה מעורה מאד בחיים האירופאיים והפולניים והכירה מצויין את השפה הפולנית. והיו הם גם מאד מעורבים בחיים היהודיים, והיו בעלי זהות יהודית. זה היה מאד נדיר. הם היו בעלי יכולת מופלאה לסינתזה. לכן גם לא עזבו בזמן והיו בעצם צריכים לעזוב הרבה יותר מוקדם. לא עשו זאת שכן היו קשורים לשורשים הפולניים. בעיקר אמא. אמא האמינה ששתי התרבויות יכולות לדור זו בצד זו ולהעשיר זו את זו. יחד עם זאת היו מאד דתיים וקשורים למסורת. לא היה מצב כזה שלא קיימה מצווה אם האמינה שזה המנהג, וזאת במחשבה ברורה. למשל: כשהיה הקונגרס של נשים, פמיניסטיף ב-1935, היא כתבה דיווח לעתון יומי. באמת, אשה לא רגילה.

אבל אחזור לאבא. הוא הכיר את אמא כשהיה בן 16. התאהב בה ממבט ראשון. אחר כך היתה מלחמה, והוא 7 שנים חיכה לאמא. אמר שחיכה לה כמו שיעקב חיכה לרחל. תמיד אמר לי: גבר צריך לדעת לחכות, צריך לדעת להחיות בנפרד. זו היתה אהבה גדולה.

ההורים הכירו כבר בקרקוב?

כן. כשאבא למד ארכיטקטורה היה באיזה נשף ושם הכיר את אמא. אמא היתה יפיפיה, היה לה שער ערמוני ועיניים ירוקות. בזמן המלחמה אמא ואבא התכתבו ביניהם במשך 4 שנים. אבא שרת על חוף אידונצו באיטליה, נלחם עבור "המולדת" עבור האוסטרים. קיבל שם מדליה. על אומץ. סיפר שבקרב על חוף אידונצו נפצע מיריה ובנס נצלו חייו. במשך ארבע שנות מללחמת העולם הראשונה שני צעירים אלה כתבו האחד לשניה. התכתבו בפולנית, כמובן. זה יהיה משהו אדיר, המכתבים הללו. אבל הרבה יותר מאוחר, בתחילת מלחמת העולם השניה, אבא נתן אותם למשמרת לבנאי. איש זה, דוקט, עבד עם אבא כל השנים. זה היה איש מאד הגון. הוא לקח את הדברים שלנו – ספרים, כתבים של אמא, מכתבים. באחד הימים הופיעו הגרמנים והוא שרף הכל! כלום לא נשאר. הוא רצה טוב, אך לא כך יצא… הוא נרשם כחסיד אומות העולם.

אבא היה איש עם ראש פתוח באופן יוצא דופן, היה ציוני ואמא – אם אפשר כך להגיד – היתה ארופאית וציונית. אמא לא היתה בטוחה בציונות, היתה יותר "בינ-לאומית". היתה מאד אינדוידואלית  ובעלת יכולת מדהימה להטמיע כל דבר שבעולם. אבא, מושרש בתרבות הפולנית, היה בד בבד גם ציוני משוכנע והשתייך לארגון ציוני. היה לו ברור לחלוטין המצב. תכנן לשלוח את אחי לישראל לפני המלחמה, אחרי בחינות הבגרות, אפילו לא חוקית, אבל שיסע.

היה זה אחיך היחיד?

כן. שמו היה יוסף. אבא הגיע רחוק עם הקריירה שלו. היה מאד מוכשר וחרוץ. חוץ מבניין בתים למגורים, הוביל את כל הבניה של הקהילה היהודית, וזה ללא תמורה. למשל: בנה את הבנין של ognisko Pracy – בית שבו למדו בנות יהודיות, ובית אבות. לא רק הכין תוכניות עבור בנינים אלה, אלא גם פיקח בעצמו במקום על הבניה. בזמן המלחמה אבא עשה עוד דבר לא רגיל. לפני המעבר לגטו הוא לקח את כל דברי האמנות מכל בתי הכנסת בקרקוב, וספרי התורה, ואת הכל החביא מאחורי קירות באחד הבתים בשטח מחנה פלשוב. החביא כדי שינצלו. לצערי, הגרמנים מצאו… המשפחה שלי היתה משפחה של אנשים נפלאים, זו היתה זכות לחיות ביניהם.

בבקשה על אמא. איך זה קרה שהיא היתה כל כך מלומדת? מאיזה משפחה היא באה? מי היו הוריה?

אמא היתה, ראשית לכל, נינה של רבי גדול, רבי עקיבא איגר, שהיה מאד מוכשר. הוא ארגן עזרה בבתי החולים בפוזנן. בכל ליבו היה מסור לעבודה קהילתית. זה היה הרב הראשון שהיה כל כך פעיל בתחום זה, בד בבד עם השפעתו הרבה על החיים בפוזנן. כשנפטר היו נוצרים בהלוויתו יחד עם יהודים. היה מחברם של כמה ספרים וטקסטים דתיים, אשר היו לקלאסיים, ועד היום קוראים בהם והם מוערכים.

שמה של אם אמי היה אסתר כהנא. היא היתה אישה יפיפיה. בעבר, יהודים דתיים גזרו לנשים נשואות את שערן, והנשים חבשו פעות. סבתי היתה הדור הראשון לשינוי – סבי אמר שהיא כל כך יפה שאסור לגזוז את שערותיה. סבה היה גם הראשון שהסיר את הכובע החסידי והסתפק בכובע קטן.

מה היה שמו של סבך?

שלמה אינפלד. היה לו חנות עם סחורה שבדית איפה שהוא ברחוב קרקובסקה. גר בקרקובסקה 9. בקומה הראשונה של הבנין, אני זוכרת שהיה בית בירה, יצאו ממנו אנשים עם אף אדום. ממול היתה חנות עם נקניקים, לא כשרים. מכיוון שאני הייתי חולנית, אמי לקחה אותי לשם פעם בשבוע על מנת שאוכל שם לחמניה עם שינקן, לבריאות. אז האמינו ש-שינקן בריא והיום חושבים שהוא לא בריא.

למרות שאמך עצמה לא אכלה שינקן?

זה היה עבור הבריאות. ביהדות אפשר עבור הבריאות ולהצלה לעבור על כל כלל. הסבא היה מאד מתקדם. אחיו, מקס אינפלד, נסע לאנגליה, היו לו שלושה ילדים: בן – הארי אינפלד שהיה רב סרן ועורך דין בלונדון וקיבל את אות הממלכה הבריטית שהוא האות הגבוה ביותר באנגליה. השני, האח של הארי, לואיס, היה תת מזכיר המדינה ועבד בבית הלבן, וגם הוא קיבל את אות הממלכה הבריטית. אחד מהם היה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, במשלחת שלצוויג-הולשטיין שעסקה בקביעת הגבולות, והשני היה גם במשלחת דומה לשטחי אלזס לוריאן.

האם את יודעת באיזה שנים הם עברו לאנגליה?

את זה אני לא יודעת. כשהייתי קטנה הם כבר גרו שם. הכרתי אותם אחרי המלחמה, כשנסעתי לאנגליה לבקשת אמי.

כמה אחים ואחיות היו לאמך?

לאמא היתה רק אחות אחת ואח אחד. למיטב זכרוני הוא היה פיזיקאי מאד מוכשר. סרבו לתת לו תואר פרופסור בלבוב בשל היותו יהודי, ולכן עזב את פולין ב-1937 או 1938. למד בקרקוב. מלכתחילה התנגד לכל דת שהיא. סבא היה מאד מתקדם, אבל הוא כבר הגזים. לאופול עזב אז את הבית. סיים את הלימודים "בכוחות עצמו". כסרבו לתת לו פרופסורה הרי שבעקבות התערבותו של איינשטיין קיבל מלגה לקיימברידג', ולכן יכול היה לעזוב את פולין. אני לא זוכרת את שם המעבדה בה עבד. האחות של אמא, ברוניה, היתה מורה. לפני המלחמה פתחה גימנסיה לנשים בקרקוב, בשם "בית ספר חדש". כל המורים עבדו שם חינם בגלל השגימנסיה היתה לילדים מוכשרים אשר לא היה להוריהם כסף ללימודים.

האם את זוכרת היכן היה בית הספר?

ברחוב סטרובישלנה 1. ברוניה היתה מורה מדופלמת. ברוניה גם ארגנה "ארוחות יום חמישי". אמא שלי אספה את כל האנשים אשר השתייכו לאינטליגנציה, והם נפגשו אצל ברוניה – אינטלקטואלים מהפכנים שחולמים לשנות את העולם. אמי חשבה שהעולם טוב, ורק צריך קצת לתקן אותו. ברוניה לא היתה קשורה למסורת, ואחיהן עזב את היהדות. היא היתה באמצע הדרך בינו לבין אמי שחשבה שצריך לכבד את המסורת ולחבר בין הדן והעולם כולו. אמי כיבדה מאד את אלוהים. אני מלאת התפעלות לאופיה. מצדה לא היה בכך שום קורבן. זו היתה דרך חייה. אני מלאת התפעלות למרות שכשהייתי קטנה לא הבנתי את זה.

אמך למדה באוניברסיטה?

אמי שלי כמובן רצתה ללמוד באוניברסיטה, כמו שלאופולד וברונה, אבל אבא שלה לא הרשה לה, ואמר שעליה ללכת למסחר על מנת שאחר כך תוכל לעזור לו. אמי היתה הבכורה, וסבי רצה שהיא תנהל את החנות. היא סיימה לימודי מסחר, ללא חשק, ומיד הציעו לה עבודה בבנק, אבל אביה גם את זאת לא הרשה.

אם כך, איפה אמך למדה את הכל?

אמי עשתה הכל במו ידיה, הכל למדה בעצמה. היא למדה כל הזמן. הלכה לספריות, הלכה להרצאות וחקרה. ידעה שמונה שפות! בקרקוב היה מכון איטלקי ומכון צרפתי, היא שם למדה את הספות. למדה גם אספרנטו והיתה חברה בעמותת אספרנט. והכי חשוב, שבאותם זמנים היתה חברה בארגון חלוצי ששמו בקיצור "פיקוח ילודה". היתה זו קבוצה שרצתה שנשים יצאו ממעגל העוני והרס הבריאות בשל לידות מרובות. זה נבע מתחושת אחריות חברתית.

מצד שני, למשל, אבי היה מעוניין גם בפעילות לקהילה היהודית, וחשב שהצעירים היהודים צריכים להיות בעלי מקצוע כדי להבטיח את עתידם.  לכן רצה שיהיה להם בית ספר מסחרי ופתח בקרקוב בית ספר יהודי למסחר.

נשוב לעמותת פיקוח הילודה: איזה נשים השתייכו לעמותה?

רובן היו פולניות. אמא היתה בין המיסדות של העמותה והרפורמה. היו בוי-זלנסקי, ד"ר שצ'פנסקי, הולקה-לסקובסקי ו-אימבר. אמא היתה במערכת ושל כתב העת "עין ועין" ולעתים קרובות היתה מרצה בפגישות. כדי לתאר את רב גווניותה אזכיר כי בשנת 1934, על פי הזמנת רדיו פולין, ערכה מחקר על זכויות נשים, ביוגרפיה של נשים ידועות בהיסטוריה, תפקידים טיפוסיים של נשים בתרבות הפולנית ובתרבויות אחרות. תוצאות המחקר הציגה בסדרה של הרצאות ברדיו הפולני. בנוסף ערכה מספר רב של מחקרים, רובם סוצילוגיים הנוגעים לנשים בעולם, וגם על קהילות יהודיות שמעט היה ידוע עליהם למשל יהודי תימן, הודו, אתיופיה. התעניינה גם בהתפתחות הפדגוגיה. בשנים האחרונות לפני המלחמה היתה גם מבקרת ספרות. כתבה ל-"קורייר", "אסא" ואחרים וכן לעתונות היהודי "חווילה" (רגע – ל.ה.), "נובי דזי'נניק".

אני מבינה מכך שחייתם בסביבה פולנית?

חיינו בסביבה פולנית אבל הפולנים לא חיו עמנו! לא היו קשרים אחרי העבודה, אחרי הלימודים. זה היה לא יפה ולא חכם. היהודים חיו בנפרד. הפולנים לא הרשו ליהודים להתקרב חברתית או להשמיע את קולם. עבדו יחד אבל אחרי העבודה לא היה כל קשר. בוי-זלנסקי עבד עם אמא, אבל לא השתייכו חברתית לאותו חוג. זו היתה בדידות מוחלטת, גם ברמה כל כך גבוהה. אפילו אני כילדה חשתי בכך.

איפה גרה משפחתכם?

גרנו ב-מארק הקדוש. זו היתה דירה בשכירות, היינו במעמד כלכלי בינוני. כרגיל באותם זמנים, האינטלגנציה באופן כללי לא היתה בעלת אמצעים. אחר כך עברנו לפודזמצ'ה. אני זוכרת שב-מארק הקדוש היתה רק משפחה פולנית אחת ויחידה שעמה היו לי קשרים – זו היתה משפחת פולנסקי. הגבר היה רופא שיניים. שם לא היו גבולות – אפשר היה לשחק עם הילד הקטן. אבל עד היום אני זוכרת שכאשר הגיע חג הפסח, והם הזמיני אותי אליהם והגישו, בין היתר, עוגיות, אני הסברתי ש אני לא יכולה לאכול את העוגיות בחג הפסח שלנו. אני זוכרת שמאד הסמקתי. עד היום אני לא יודעת למה הסמקתי – האם בגלל היותי שונה? אף פעם לא הייתי מעיזה לחרוג מכללי הדת. בשבתות, כשהלכתי להרצאות בבית הספר למוזיקה ברחוב אנה הקדושה, וקראו לי לגשת ללוח – אמרתי שאני בשבת לא כותבת. התייחסתי להכל ברצינות רבה. קבלתי זאת מאמא.

אמך עסקה בפעילות חברתית, ממה התפרנסה המשפחה?

אמא עשתה כמעט הכל בחינם. אמנם היא קבלה שכר עבור עבודתה כעתונאית, אך אלה היו סכומים קטנים. ב-1938 פרסמה קובץ מאמרים "שפתיים צבועות" שנמכר כולו.  הביקורת כתבה שהסגנון שלה כל כך נפלא כמו זה של מגדלנה סמוזבינייץ. זמן לא רב לפני המלחמה, כשהילדים כבר גדלו והיא יכלה להקדיש יותר זמן ליצירה, החל שמה להפתרסם. היא לא שרדה את המלחמה. מתה בגיל 49 בברגן-בלזן. אני בטוחה שאם היא היתה שורדת היתה נאבקת על זכויות האדם ומניעת פשע. היא הרי היתה צריכה לחיות, לא אני! אבא התפרנס מעבודתו כארכיטקט ואחר כך כמומחה של בית משפט. את העבודה עבור הקהילה היהודית עשה ללא תשלום.

איך החלו "ארוחות יום חמישי" שארגנה אמך?

היא פשוט הזמינה לערב את כולם, כל מי שהכירה: ציירים, עתונאים, סופרים. בין אלה היה אחד או אולי שניים לא יהודים. כאן צריך שוב להבהיר: בין הפולנים ליהודים לא היו שום קווים מחברים, רק העבודה. בפן החברתי היה בידוד מוחלט. ה"בורז'ואה" הקרקובאי לא היה, בשום פנים ואופן, שותה תה או קפה עם יהודי. אני מציינת זאת בצער רב. תמיד לפני רדיפות הקבוצות נפרדוץ בשנים 1938-1937 החלו לידות אבנים על יהודים. ב-1939 זה היה כבר נורא. אפילו ב-פודזמצ'ה ידו אבנים ושם, בבית מספר 14 גרו מספר משפחות יהודיות.

נחזור ל"ארוחות" האם רק אמא לקחה בהם חלק, או גם אבא?

היו אלה פגישות ביוזמתה של אמא. אבא לקח בהם חלק, כמובן, אבל הוא לא ארגן את הפגישות של יום חמישי.  על הכל החליטה אמא. זה היה ביתה: מה יאכלו ובאיזה סדר. אני זוכרת שלפעמים ישבתי שעות להקציף את הקרם לקפה, שהרי לא היה מיקסר. אבא היה עסוק באגודת הארכיטקטים והאמנים. היו לו קשרים עם נוצרים אשר עבדו עמו ונזקקו לו. אלה באו אלינו אחרי התשלום, ישבו ודיברו.

ילדים היו רשאים להשתתף ב"ארוחות"?

בוודאי, מהתחלה, אבל היתה שעה שבה היה עלינו ללכת לישון. זאת אומרת, אני הייתי חייבת, ואחי קצת יותר מאוחר. אהבתי את הפגישות הללו, זה היה מאד מעניין. מה יש ליהודים. זה היה נפלא ומעניין. כאן בישראל זה השתנה, אבל זה בגלל שהערבים לא נותנים לנו לחיות כאן. אני מפחדת מהדיבורים על חורבן. גם הפולנים מאד רגישים אבל יש בזה משהו אחר. הם דברו ודברו. אני אפילו זוכרת שכאשר יצאו בשעה 4 לפנות בוקר המשיכו לדבר בחדר המדרגות, ואז אמא קראה להם: טוב, באו לארוחת בוקר. וכולם חזרו. היה שמח. לכולם זה היה חשוב.

האם קרה שההורים "יצאו" העירה?

בוודאי. אמא הרי הלכה להרצאות והיא עצמה העבירה הרצאות והיו השיחות ברדיו. מכאן אני יודעת עליה כל כך הרבה כי המסמכים האלה נשמרו. היא נפגשה בעיר עם בני משפחה. אבא היה יוצא בבוקר לעבודה. היו הולכים לתאטרון.

ומה היה יחסו של אביך לאורח חייה של אמך?

מאד פוזיטיבי. אבא היה מאד אינטלגנטי ותמך מאד באמא.

האם אפשר להגיד שהם תמכו אחד בשני בעבודתם?

מאד כיבדו זה את זו והיא תמיד התייעצה עמו, והוא תמיד ייעץ לה. היתה זו נפש משותפת. הוא ידע שזה מאד כואב לה שאין לה דיפלומה מהאוניבסיטה, רק במסחר. לאחר המלחמה אבא אמר לי: "הדבר היחיד שאת צריכה לעשות בחיים זה ללכת ללמוד".

ואיך התייחסה המשפחה לאמא?

אביה של אמי נסע ב-1936 לפלסטינה, הוא ידע מה עומד לקרות.

ואמה של אמך?

היא כבר אז לא היתה בחיים. נפטרה מאד צעירה. וסבא נישא שנית ואז נסע. אמי היתה מאד מוערכת במשפחה. גם בשל האינטלקט וגם אירוח ועזרה. התארחו אצלנו בני משפחה ומספר צעירים התגוררו אצלנו בזמן לימודיהם.

איך את הסתכלת עליה כילדה?

כילדה מאד הערצתי אותה והרגשתי שהיא עומדת ברמה כל כך גבוהה שעבורי היא בלתי ניתנת להשגה, הייתי לא שווה כלום ביחס אליה.

כן, אבל את אומרת שעל פעילותה האינטלקטואלית נודע לך רק מאוחר יותר, ובאותו זמן לא ידעת עליה?

אני הערצתי אותה תמיד. ידעתי כמה היא בעלת ערך וחשובה. אהבתי את הפגישות האלה שהיא ארגנה. זה התחזק עוד בזמן המלחמה. העזתה וגאוותה היו נערצים. למשל, כשהיתה פעם אקציה בגטו, יריות, התפרצויות לדירות, כשאנשים נלקחו להשמדה, אמא שלי כבדה את כל השכנים בתה וספרה להם ספורים על קורותיה בלונון. והם התאספו במטבח, מקשיבים ושותים תה, ושוכחים על קיומם של הגרמנים.

איך היא הסתדרה עם חיי המשפחה? מי "התעסק" עם הבית, מי טיפל בך ובאחיך?

תמיד היתה עוזרת שגרה אצלנו. אבל את כל זמנה הפנוי אמא הקדישה לנו.

פולניה או יהודיה?

פולניה. זה לא יאומן, הקשרים שלי עם הפולנים הצטמצמו למשרתים. לא הבורגנות. רק המשרתים.

האם דברו בבית על פלשתינה?

מעט מאד. דברו על פלשתינה אך לא כעל משהו קונקרטי. כשהמלחמה התקרבה אמי התחילה לכתוב מאמרים אנטי פשטיסטיים, אך לא דובר על נסיעה לפלשתינה, למעט חריג אחד: תכננו נסיעה של האח ללימודים שם, כי הפעילות של האנדקים באוניברסיטאות חסמה את האפשרות ללימודים בפולין.

אני מבקשת לחזור שוב לרגע לדת. האם אמך היתה קשורה לדת? ואביך?

לא באותה רמה, אך שמרו על המסורת. הלכו לבית הכנסת. שניהם כיבדו את הדת אך אבא יותר היה מעורב פוליטית ביהדות ואמא היתה יותר דתיה. ברחוב גרודצקה היה בית כנסת של טיגנר. אבא היה לוקח אותי לעיתים עמו בשבת. ביום שישי היה לוקח אותי לטיול בקז'ימייז', טיילנו ברחובות. אני זוכרת שהחסידים רקדו עם ידיים מורמות למעלה בבתי הכנסת. ולבשו גרבים לבנות. זה היה נפלא. זה מאד מצא חן בעיני. זה היה עולם מופלא.

נזכרתי עכשיו באחד הטיולים שלנו בקז'ימייז, לא רחוק מהגשר הישן שם קנו תרנגולות. אני זוכרת שכשאמא עברה שם אחת הסוחרות, עם סינר לבן, עבודה קשה מאד אך מופלאת, היתה תמיד צועק "גברת שטנדיג" כאילו היא מברכת בעת ובעונה אחת בן משפחת מלוכה וגם אחות אהובה. זה היה נפלא. עולם צבעוני.

והיכן בילתם את החגים?

הלכנו לסבא ברחוב קרקובסקה 9. בערב פסח, כשיש טקס ארוך, נשארנו לישון שם, שהרי לא היה כבר איך לחזור. וגם היה עוצר (בשעה 10:00 סגרו את דלתות הבנין). אני זוכרת שכשפרצה המלחמה, חזרתי בערב מהקולוניה והכרכרות נסעו סביב ומאד הרעישו. . . בעצם על אנשים כמוך רציתי לכתוב. על המקום שהיה כל כך חשוב ואשר ממנו באופן כל כך ברוטלי נקרענו. על כך שנבגדו כל כך… את יודעת, קושציושקו הביט בחלוני. רגלי סוסו היו כמעט על ראשי… בן אדם חש קשר חזק לפולין וחיבה.

רציתי לדבר על הנושא של הקשר והכבוד שלך לדת שהיה גם במשפחה, יחד עם ההתבוללות. ממה נבע  הכבוד למסורת?

מחכמה.

אבל הרי היו כמה משפחות מתבוללות אשר "זרקו" את הדת?

דומני שזו היתה הגאונות של אמי. היא ידעה מה חשוב. היא ידעה איפה נמצא כח הרוח. היתה יהודיה גאה. עבורה מצוות הדת נבעו מתוך תחושת עמוקה של זהות וגאווה. סארטר כותב על כך. האנטישמי הגדול ביותר מדבר על אלה שאינם יודעים מי הם… האם הם מצד זה או מצד אחר. במקום זו, באשר לאבי, הוא היה יהודי גאה אשר לא קיבל את הדת כמות שהיא היה יהודי מאמין והיה לו כבוד רב למסורת.

ספרי על חינוכך.

מההתחלה למדתי בגימנסיה העברית מבית הספר היסודי. זה היה בית ספר יקר מאד. אבל ההורים שלי התחשבו בכך.

ואחיך?

גם. ב-1939 נגש לבחינות בגרות כי רצה לנסוע לפלשתינה עם סיום לימוד. אני לא הספקתי לסיים את בית הספר.

באיזה כיתה היית כשפרצה המלחמה?

בכתה הראשונה של הגימנסיה.

איך את זוכרת את בית הספר?

בית הספר היה נפלא. היו לנו מורים טובים. גם להם היה טוב עמנו ולא הפרענו. היה מאד נעים. היתה לנו חרות, חופש – בית הספר היה שמחה. הצטערתי רק לגבי המורה לזמרה שלא הרשה לי לשיר! אבל אני זוכרת ששרתי מאד יפה "קרקוביצ'ק ידן…" הוא אז אמר: "שטנדיג, את מקלקלת לי את כל המקהלה" והורה לי לצאת מהכתה. את כל מי שהוא הוציא הלך לשרותים. שם התחברנו ויצרנו קבוצות. מזמן לזמן היה המורה מגיע לשם, לוקח אותנו בצווארון ומוביל אותנו חזרה לכתה. לא נתן לחיות! אבל חוץ מזה שניוון את כישורן השירה שלי הכל היה נפלא. דרך אגב, לאמי היתה אותה חוויה בבית הספר, כמו שלי. כשהחלה המלחמה, אמי כתבה זכרונות מבית הספר. זה היה מבריק. אותה חוויה היתה לה עם המורה למוזיקה אשר לא הרשה לה לשיר במקהלה. אמי תמיד שרה רק באמבטיה. הכי אהבה אופרות ושרה אותם, אבל בבית הספר לא הרשו לה לפתח את הכשרון הזה.

הלכת לבית ספר למוזיקה, נכון?

כן. ב-1938 נגנתי סרנדת שביזינסקי ברסיטל בבית הספר. קודם לכן אמי למדה אותי לנגן על פסטר. למדתי גם בלט. רקדתי פעם בלט בבגטליה, הייתי פרפר והייתי שדון ובובה מחרסינה! בכל אופן, היה לי מאד שמח. ובפלנטי שחקתי באבנים… זה היה משהו שאהבתי לעשות, ואספתי ערמונים. איזה חיים נהדרים…

והחברות הכי קרובות?

בבית שבו גרנו היו שתי בנות צעירות והיינו ביחד. בבית הספר הייתי מובילה בבלט. הבנים רבו בגיני. אלה היו חיים טובים. בבית הספר היו לי חיים נהדרים. בבית הייתי חייבת להיות ילדה ממושמעת.

הייתי תלמידה טובה, והכל הלך לי בקלות. הייתי ראשונה או שניה בכתה. אני חייבת להתפאר: פעם כתבתי את ההיסטוריה של הנביא עמוד. הוא מאד מצא חן בעיני. כתבתי מאד יפה. והמורה אמר שגברת שטנדיג כתבה עבודה יפה והוא החל לקרוא אותה בכתה. "נכנסתי" ממש מתחת לשולחן, כל כך התביישתי.

וחזרה לחברות. החברות הכי קרובות היו השתים אשר גרו באותו בית, אבל היו גם ילדים אחרים בסביבה. תקופה מסויימת היתה לי מטפלת נוראה, לא יכולתי לעשות שום דבר כי היא החזיקה אותי "קצר". הרגשתי כמו בבית סוהר. היא גם היתה צריכה ללמד אותי משהו, כנראה צרפתית. זו היתה טרגדיה… אבל חוזץ מהתקופה הזאת היו לי הרבה חברות וחברים, בפלנטי למשחקי אבנים, ובבית לסידור המטבח: לבישול אוכל עם ערמונים.

היית מעורבת בחייו של אחיך?

אחי ואני גרנו באותו חדר. זה היה חינוך מעורב. אמי סברה שכך יהיה טוב. אני חשבתי שזה לא טוב, כי הוא היה מבוגר ממני בחמש שנים. זה הגיל הנורא ביותר כדי להיות אחות קטנה. אוח, כמה רבנו. לאבי המסכן היה משרד ממול. מוכרח היה לבודד אותו באופן מוחלט כדי לא לשמוע את הצעקות שלנו. אלוהים, מה שאנחנו עשינו. אחי לא נתן לי לחיות, ואני לא נתתי לו לחיות. הוא רצה להראות לי שהוא הבוסת ואני רציתי להראות לו.

איך היו היחסים שלכם בבית הספר?

שם היינו רחוקים אחד מהשניה. הוא היה גבוה על האולימפוס, ואני ישבתי למטה. היה לי טוב. הוא כבר היה בגימנסיה ואני עוד ביסודי. הוא היה גאון במתמטיקה, בחור מאד מוכשר. הגיע לישראל אחרי המלחמה. ב-3 בספטמבר 1939 יצא מהבית והלך לחפש את אבא בצבא. היה ידוע שאבא היה בחייל הנדסה. אחי התגייס לצבא וחיפש את חייל הנדסה. לא מצא את אבא, אבל הצטרף לצבא והיה עמם עד לסוף המלחמה. אחר כך קיבלנו ידיעה שחלה בדזנטריה. אמא פחדה אז מאד שהוא לא יחיה והיתה טרגדיה גדולה. בסופו של דבר נודע לנו שהוא חי ונשאר בלבוב. כשנכנסו הרוסים הוא היה חולה ונשאר כבר בצד של הרוסים. לא פגש את אבא.

אבא היה גיבור גדול. הוביל 60 אנשים, פולנים, מומחים וניסה להפכם לפרטיוטים. אני לא אבין זאת – אנשים כאלה ברמה כזאת גבוהה, למשל שופטים, שאין להם רגש לאומי, שלא ירצו להלחם? אבא לחם כי ידע שהגרמנים ישמידו. שרת עד 24 בספטמבר 1939 ואחר כך נפל בשבי. אחר כך הגרמנים שחררו אותו, וחזר לקרקוב. חזר "כדי לבנות את פולין כארכיטקט".

באותו זמן, אמא יחד עם אחותה ברוניה ובן הדוד רומן, אשר ידעו שכולם עוזבים את קרקוב, שיש סירנות, יש מטוסים, ב-3 או ה-4 בספטמבר עזבו את קרקוב. אני, אמי, ברוניה ורומן – ארבעה אנשים. שתי אמהות ושני ילדים – הלכנו ברגל עד ל-בוסק. שם נשארנו מוקפים – מצד אחד הצבא הפולני ובצד השני – הגרמנים. וזהו הפנומן הסוציולוגי. מצאנו את עצמנו בסכנה, מאויימים על חיינו. נכנסנו למרתף וישבנו שם. פולנים, נוצרים עם יהודים, יחד. כדורים עפו בחוץ, אש, הפגזה. היתה שם אשה אחת שברגע מסויים אמרה: "תראו כמה יהודים נדחפו". במרתף היה חלון קטנטן ואז חשבתי: "אם צריך יהיה לברוח דרך החלון הקטן את, כולרה, לא תצאי דרך החלון". זה היה נורא, סכנת חיים ולה רק יהודים יש בראש. לאיזה רמת טפשות יכול עם להגיע. היא לא הצטערה על כך שהיא עצמה יכולה למות, היא וכל האחרים. רק היהודים שהצטופפו כאן – היו דאגתה היחידה. זו דוגמא טובה למה שהתרחש. באמת טרגדיה, טרגדיה עולמית. כשלאדם יש כאלה שטויות בראש, אז אי אפשר לפעול בצורה רציונלית.

בבקשה לספר איך שרדת את המלחמה.

כשחזרנו לקרקוב – זרקו אותנו מהדירה שלנו ועברו אז לרחוב סטרובישלנה לביתו של שמואל שטנדיג שהיה בצבא, לא חזר. הדירה היתה ריקה. שם השתכנו, זה היה חורף 1939 תחילת 1940. ב-1941 הגרמנים הכריזו על הגטו. בגטו 17 פעמים עברנו מדירה לדירה מרחוב אחד לאחר. ב-1943 הגרמנים פתחו את מחנה פלשוב. בפלשוב הייתי עד 1944. אבא נשלח למטהאוזן ואמא ואני לאושוויץ-בירקנאו. שם היינו 5 שבועות. אם הייתי נשארת שם יום אחד נוסף הייתי משתגעת. שם כתבתי שיר, שיר מאד חזק, הוא כבר פורסם בכמה ספרים. באמת שיר טוב, אני מוכרחה לקרוא… מכאן 4 באוטובר 1944 נשלחנו לברגן-בלזן. כשהגענו לשם חשבתי: "כאן זה כבר בית הבראה". לא היו משרפות, השמיים היו נורמליים. רק קצת ירו, שמעו את היריות. היה נראה נורמלי, לא קרונות בקר, אנשים נורמלים אשר בבוקר אמרו "לקום". בלי צעקות ובלי מכות. היה לי מכר שאמר לי שב-4 בדצמבר תגמר המלחמה. אני כבר לגמרי אבדתי תקוה. אמא החזיקה בי בכח בחיים. והיא נספתה ואני נשארתי… ב-1944 מה-1 בינואר הגיעה קבוצת משמר חדשה מאושוונצ'ים לברגן בלזן. מאותו יום היה גהנום. הגיעו אנשי "שטן". תליינים. החזיקו אותנו בקור, עשו הכל כדי שכוחותיו של בן האדם יעזבו אותו. קיבלנו 800 קלוריות ליום. זה היה מחושב כך שבן אדם לא יוכל לחיות יותר מ-8-5 חודשים. השומן נשרף אחר כך החלבון, ואחר כך הוא מוכרח למות. אבל בסוף המלחמה אפילו את זה לא היה לנו. הם הרעילו את הלחם, את המים, הכל. במשך חמישה שבועות לא היה לנו מים או לחם. חלינו בטיפוס, אמא הצילה אותי. רק נעמדתי על רגלי, והאנגלים נכנסו ב-5 באפריל, אמא התעלפה. ניסיתי להצילה, ניסיתי להשיג לה קצת אוכל. הייתי מאד לא מוצלחת. הבאתי לה כרוב כבוש. כל מה שהבאתי לא היתה מתאים עבורה. ניסיתי להשיג לה אוכל במטבח. אנשים היו כל כך אכזריים. אמרתי: "אמא שלי צריכה אוכל". והם על זה: "לנו כבר אין אמא". זו היתה אכזריות טרגית. זמן נורא. בימים הראשונים אחרי השחרור היו כמו חיות. נשארו במשך כמה ימים בלי אוכל, בלי מים, טיפוס התפשט. אני זוכרת את הרעב הזה, הוא היה נורא. אפטיה נוראית. כשחליתי הייתי לגמרי לא בהכרה, חשבתי שאמות. אמא נתנה לי מים, אני זוכרת איך הצילה אותי.

היה שם מקרה נורא. אמא שלי היתה כל כך מאמינה שבמחנה לא אכלה בשר גם אם היתה חתיכה קטנה במרק. כי לא היה כשר. האמינה שיש לה עם הקב"ה הסכם שכל זמן שהיא עומדת על רגליה היא צריכה לשאת זאת. ופתאום, ברגע מסוים ראיתי שהיא אוכלת את החתיכונת הקטנה של הבשר. באותו רגע ידעתי שהיא במצב כזה שהיא לא יכולה עוד זמן רב לשאת זאת. והתחלתי לפחד מאד. זה היה נורא לראות דבר כזה. הרחשתי שאמה שלי מעבדת את האמונה או שהיא יודעת שזהיא לא יכולה לשאת יותר או שהיא חלשה מידי והיא מוכרחה להרשות זאת לעצמה. אני לא יודעת. אבל בשבילי זה היה נורא. כשאני חושבת על זה היא היתה תמיד האור בעולם.

הלכתי עם אמא לחפש איזה רופה. אנגלי. הרופא קבע שאמא חולה בטיפוס, אבל היא לא היתה חולה בטיפוס. העבירו אותה לצריף שבו שכבו חולים ושם היא נדבקה בטיפוס. בקשתי מהאחות ששם עזרה שתעביר אותה לבית החולים.

אמא לימדה אותי בגטו אנגלית, וכך יכולתי קצת לדבר עם האחות. לקחו אותה באמבולנס לבית חולים, אבל לי לא הרשו לצאת. אחר כך הרבה זמן חיפשתי אותה, ולא יכולתי למצוא. אפילו לא הייתי אתה במותה. נפטרה ב-2 במאי חמישה ימים לפני סוף המלחמה. לכן הייתי לרופאה, כי חשבתי: אם לאמא היה טיפול טוב אולי אפשר היה להצילה…

לכן בעצם נהיית רופאה?

כן. וגם בגלל שרציתי לעשות משהו שישי באופן מוחלט אנטי-פשיטי, נגד הרס. היתה לי בת, הילדה הראשונה שלי, מרים. היא מתה בגיל 18. אחרי מותה של הבת הוצאתי לאור ספר עם שירה. היא כתבה שהדבר החשוב ביותר הוא לא להפיץ את הרוע בעולם. ידעה בבהירות שאת הרוע הזה אסור להפיץ. זה המוטו של כרך שיריה.

השארת תגובה