ל"ג בעומר, יוסף בוסק

במשך מאות שנים היו אירועי ל"ג בעומר מיוחדים לעיר הזאת בגלל מקום קברו של הרמ"א, שבני העיר ראו בו את גאון הגאונים והקדוש שבקדושים. ביום הזה התכנסו אלפים מכל קצות הארץ ומחוצה לה ליד קברו של הצדיק, אשר לפי האגדה נולד ונפטר ל"ג בעומר, חי ל"ג שנים וכתב ל"ג ספרי פרשנות לתורה.

ביום הזה, לפנות בוקר, הופיעו לפני המצבה קבוצות של חתנים אחרי שטבלו במקווה, מלאי התרגשות ומורא, וקראו את כל פרקי התהילים והוסיפו קשות להצלחת דרכם.

בלילי ערב החג נשמעו שאון גלגלי העגלת של הכפריים שהגיעו לכיכר לפני בית העלמין, שהתמלאה ביהודים מהסביבה הקרובה והרחוקה. ביניהם נדחקו הכרכרות המביאות קהל רב מתחנת הרכבת. ברחובות הקרובים עמדו אוטובוסים שהסיעו אנשים מהערים המרוחקות. במעבר עמדו שורות שולחנות של כותבי הבקשות – ה"קוויתלך" – וטורי סלי קש עם מוצרי בייגלך. הקבצנים הניידים מכל קצות הארץ תפסו את מקומם ליד חברים למקצוע מן המקום. אלפי אנשים עמדו ליד השער והמתינו להכנס פנימה.

קבוצות מאורגנות ממקום מגוריהם הלכו ביחד להתפלל, חלקם מפולין, חסידים מוכרים בלבושם, כובעי מצחייה קטנה לראשם, מגפיים גבוהים לרגליהם ובידם מקלות הליכה מעץ לא מעובד, ולגופם אדרת כבדה השומרת מצינת הלילה בזמן הנסיעה בעגלה הפתוחה. בולטים במיוחד, וחסרי מנוחה, היו חסידים ובחורי "חדרים" מקומיים שחבשו כובעים מבד סמט, נעלו נעליים חצאיות עם גרביים לבנים לרגלם, חגורים באבנט בד – אברכי משי המקבצים תרומות לישיבה.

הגיעו גם קבוצות גדולות של יהודים מסלובקיה והונגריה בלבושם המהודר, בגדי שבת מחוייטים ומקלות הליכה אריסטוקרטיים בידם, מדברים ביניהם בשפה ההונגרית. לפני כניסתם לבת העלמין הספיקו לבקר בבתי הכנסת העתיקים של העיר, ובשפת היידיש המשובשת בפיהם מתעניינים למקומו של הבית המקולל שנבלע בתוך האדמה.

לעת ערב, אחרי סגירת בתי העסק, מגיעים נכבדי העיר קרקוב, אנשים ידועי שם, הולכים בנחת כראוי לחשיבותם, אינם נדחקים עם ההמון, שברובו עזב את המקום, מדליקים נרות ומוספים אותם למאות הדולקים על ארבע המצבות המגודרות של משפחת הרמ"א. הם מתפללים בשקט. יש שרואים עצמם כצאצאי משפחת הצדיק, מברכים בתקווה ובאיחולים להיפגש באותו יום בשנה הבאה. עבורם הרמ"א הוא המאור הגדול של יהדות פולין, ולאורו הם הולכים.

אחרי שקיעת החמה ניגשו הנשים, שעמדו במשך היום מרחוק, התקרבו ועמדו מסביב למצבה. לאור הנרות הן נראו כאילו עומדות בתוך להבת אש, מתפללות מעומק נשמתן, בכאב ליבן ואבלות נפשן מתחננות ביידיש לרפואה שלמה, פרנסה ועוד.

לצידן מתקרבות, אחרי התפילות, תלמידות הסמינר בית יעקב ועומדות סמוך למצבה, מצביעות בהתרגשות על הפסו החרוט באבן: "ממשה ועד משה לא קם כמשה".

בין הערביים שוב נשמעת חריקת העגלות החוזרות. הכיכר לפני בית הקברות התרוקנה. השקט הלילי הקבוע שב למקומו. ליד בתי הכנסת העתיקים, הבתים הקלופים מיושן והאור הקלוש של פנס לילי שניצב באמצע הכיכר הגדולה, בודד עם אוורו העמום.

יוסף בוסק, מתוך: "יערות הסנה אכלו", עמ' 73-71

השארת תגובה