נחמה בלב הזוועות, אסתר פרידמן

בלב הזועות שחווינו בזמן המלחמה היו גם נקודות אור. אור שבקע מן האנשים הסובבים אותנו, אור שנתן לנו את ההרגשה שלא הכל שחור, לא הכל רע, לא הכל אבוד. אור שבלעדיו לא היינו שורדים – הייתה זו העזרה ההדדית. איש ברעהו תמך, סיכן חייו, כדי לעזור, להציל, לתמוך. ואותם גילויי אנושיות הם שנתנו לנו את הכוחות להיאבק על החיים. גם אני שרדתי בזכות אותן נשמות טובות. איני יודעת בזכות מה זכיתי, אולי כי הייתי צעירה מאוד, אולי כי חייתי תמיד בקרב אנשים טובים והייתי אופטימית מטבעי, ואולי כי נתקלתי באנשים טובים.

גטו קרקוב. בת דודתי ואני מגיעות לבית הקהילה היהודית, שם הושלכו תפוחי אדמה חצי רקובים. אספנו אותם והבאנו לאמא שהכינה מהם מרק חם עבור הנערים היהודים שהובאו על ידי הגרמנים מדוברוביצה על מנת לבנות את מחנה פלאשוב. מאוחר יותר, בפלאשוב, אחד הנערים – שֶכְנֶר היה שמו – עבד במטבח, לא שכח לאמא את נדיבותה ודאג להעביר אלינו קערות מרק.

בפלאשוב חליתי בסקרלטינה, ואושפזתי בבית-חולים במחנה. מדי פעם היו הגרמנים אוספים את החולים ומחסלים אותם על הגבעה. האחות לידיה שיחררה אותי בדחיפות מבית-החולים באישור שאני בריאה, וכך הצילה את חיי. הייתי בת שלוש-עשרה אז ולא הצלחתי להבריא מן המחלה. סטלה חברתי סחבה אותי על הגב למקום העבודה שלנו במפעל הסריגה. כשהיא חלתה בדלקת פרקים, אני סחבתי אותה. אחד השוטרים במפעל, אדם גס רוח, נהג לקלל אותנו קללות נמרצות, אבל בשעת סכנה הציל את חיינו מספר פעמים. גם אנשים גסי רוח לא איבדו את אנושיותם.

בבירקנאו – דודתי ארנה הסתכנה והביאה לנו מרק. ובת דודתי אנג'ה גנבה עבורנו קליפות תפוחי-אדמה.

כשהגענו מבירקנאו לאושוויץ העמידו אותנו להמתין ברחבת הסלקציה. זו הייתה הסלקציה השלישית שלי תחת שרביטו של מנגלה. שעות חיכינו. לפתע שמעתי מישהו קורא בשמי, היתה זו רֶנְיָיה ווָפָה, חברתי לכתה, שהביאה לנו פרוסת לחם עם ריבה, וסמרטוטים למילוי כפכפי העץ הגדולים והקשים. לא הייתה זו רק הפרוסה שעזרה לנו, למרות שהיינו רעבות מאוד, הייתה זו עצם ההתייחסות, האנושיות והאכפתיות.

באושוויץ עברנו שוב חיטוי אחריו הושארנו ערומות ברחוב בין הבלוקים. היה זה באוקטובר 1944. ישבנו כך יום ולילה, שלג ירד אז יכולנו לשתות. ערומות ישבנו צפופות ונצמדות זו לזו על מנת להתחמם. לידי ישבו: טושָה, אירקה, סוניה ורוזה וגם גב' בורנשטיין ושתי בנותיה. כולן נשים ונערות שהכרתי עוד מפלאשוב. לילה ירד. איש לא התייחס אלינו. לפתע נדחפה לידי פרוסת לחם. להפתעתי הייתה זו גב' בורנשטיין.

בינואר 1945 עסקנו בפינוי שלג ברחובות בין הקסרקטינים של חיילי הס.ס. ובמחסני המיון של החפצים שנלקחו מן האסירים. לגופנו כתונת פסים בלבד, ללא כל לבוש תחתון. לרגלי נעלי עץ ענקיות. מידת נעלי הייתה 34 וכפכפי העץ ענקיים, אולי במידה 43. הנעליים נשמטו מרגלי ופצעו אותן, והעדפתי לחלוץ אותם וללכת יחפה בשלג. מישהו מן המחסן השליך לעברי זוג נעלי עור. נעליים אמיתיות, עם סוליית עור ושרוכים. הוא כנראה מיהר מאוד כי היו אלו שתי נעליים שמאליות. היו אלו הנעליים הנפלאות של חיי. אינני יודעת מיהו, אבל אותו אסיר סיכן את חייו למען ילדה זרה, יחפה וקפואה.

באותו חודש יצאנו לצעדת המוות. אמא לא יכלה ללכת יותר, היא הייתה מוכנה לוותר: לשבת על הדרך ולחכות שיירו בה. הינדה וסָלָה עזרו לי לסחוב אותה במשך יומיים, עד שהגענו לגיהנום נוסף – רוונסבריק.

הטיפוס והדיזנטריה השתוללו במחנה  רוונסבריק. השלג סביב היה מכוסה גופות של בחורות צעירות. מראה עיניהן הפקוחות הבוהות בשמיים רודף אותי כל חיי. באוהל שהוכנסנו אליו הגג היה קרוע, מי הגשמים והשלג הנמס ניקוו על הקרקעית בשלוליות עמוקות. הדרגשים היו תפוסים כולם ואנשים נאלצו לעמוד, וכך מתו בעמידה. האחיות סולומון אמרו שבקומה השלישית של הדרגשים יש מקום, אבל הרוסיות שולטות שם, ולא מאפשרות לאף אחת לעלות. הבנתי שלא אשרוד יום נוסף של עמידה במים. בזמן שהרוסיות ישנו, עליתי למעלה ונשכבתי על הדרגש. בבוקר החלה מהומת אלוהים. ביקשתי שירשו לי רק לשבת על הדרגש ורעיה ופשה הסכימו כי הייתי רק ילדה, אבל האסירות האחרות התנגדו. היו אלו אסירות פוליטיות. קומוניסטיות אדוקות באמונתן, וכך התנהל שם באותו יום דיון על פי כל כללי הפוליטיקה הרוסית כשבסיומו נערכה הצבעה והתקבלה החלטה לאפשר לאמא ולי להישאר על הדרגש. הרוסיות היו עדיין חזקות וחסונות, הן גנבו אוכל ולחם וחלקו אותו איתנו. לא היינו שורדות בלעדיהן.

חודש מאוחר יותר, פברואר 1945, נשלחנו בטרנספורט למלחוב. שם לא היו אפילו דרגשים. שכבנו על הרצפה. רעב, אימה ומחלות. כולם היו חולים. אני חליתי בטיפוס. הייתי מחוסרת הכרה. אינני זוכרת דבר מאותה תקופה. משם נשלחנו בטרנספורט ללייפציג. ושוב נשים טובות נשאו אותי לקרון על כפיים. אמא בכתה ללא הרף כי הבינה שאני עומדת למות. על גג הקרון היו חוטי תייל בלבד, והקרון היה מוצף מים. נשים שלא הכרתי השכיבו אותי על ברכיהן ותמכו בראשי שלא ישמט למים. בדרך כלשהי שרדתי את המחלה, אבל הייתי חלשה מאוד, וכשהגענו ללייפציג אחראית הבלוק הפולנייה שיחררה אותי מן העבודה ואפשרה לי להישאר על הדרגש ולהתחזק.

עשרה ימים אחר כך נלקחנו מלייפציג לצעדת מוות נוספת, שנמשכה שלושה שבועות. במהלכה אבדו נשים רבות וטובות. יום אחד בעודי עומדת בוכה ושבורה ניגש אלי בחור מטרנספורט אחר, הושיט לי תפוח אדמה חי ואמר לי: החזיקי מעמד. המלחמה עומדת להסתיים בקרוב.

אסור לשכוח את כל אותם האנשים הטובים שגם בלב התופת לא היססו להעניק לאחר פיסה מליבם. כי זו הייתה עבורי גדולתה של העזרה. כאילו מישהו תולש פיסה מליבו ומעניק לאחר בלא לצפות לתמורה.

 פרידמן אסתר   

השארת תגובה