על מחנה פלשוב, ברטה פרדרבר

שנות הסבל, תלאות הגטו והמחנה, נתנו אותותיהם בבעלי. עוד בראשית 1943, כאשר הועברנו למחנה, החל סובל (ממחלת הפורונקולוזה), גופו התכסה פצעים מוגלתיים, סבלו היה גובר בלילות מחמת השכיבה על מצע-הקרשים הקשה. השעות המועטות, שהיו מיועדות למנוחה. עברו עליו בייסורים. בעזרת אנשים טובים הצלחנו להכניסו ל"רוויר", הריהו "בית-החולים" שבמחנה. רופא-אסיר, אמר לי שמצבו מסוכן. שיניו נשרו והלכו בזו אחר זו. הרופא אמר שישנה דרך אחת להצילו על ידי פיתות תרבית מההפרשה המוגלתית של פצעיו והזרקת החומר לגופו, דבר זה עשוי לחסנו. אבל בתנאי המחנה אין זה אפשרי, כי ה"רוויר" אינו מיועד לריפוי החולים, כי אם להשמדתם. לימים נודע לי שהיו מזריקים שם לחולים זריקות-מות.
פעם בצאתנו לעבודה מחוץ למחנה, סיפר שוטר כי המיתו את כל החולים בבית-החולים. דעתי כמעט נטרפה עלי. בקשתי את נפשי למות. בשובי למחנה, רצתי כל עוד כוחי בי לבית-החולים. בבלוק המרוקן מצאתי את בעלי עם עוד חולה אחד בלבד. כל השאר נשלחו למשרפות. בעלי והניצול השני היו היחידים שלא סבלו ממחלה מדבקת, לכן השאירו אותם. ידעתי שמחלתו של בעלי מסכנת את חייו בבל המובנים. החלטתי לפעול כל עוד ידי משגת. ביקשתי מהרופא שייתן לי את החומר המוגלתי לפיתוח התרבית, ושלחתיו על-ידי מקשר פולני אל מעבדה בעיר. כעבור יומיים קיבלתי את זריקות-החיסון בשבילו. הוצאתי את בעלי החולה מה"רוויר" והרופא היה בא בהסתר לבלוק שלו ומזריק לו את הזריקות. הכנתי תחבושות מכותנתי והייתי מחליפה לו מדי ערב את התחבושות ורוחצת את פצעיו. לאט לאט התלו פצעיו מתרפאים, בהשאירם צלקות בגופו.

בזמן הסלקציה בחודש מאי התייצב בעלי יתד עם כל שאר הגברים לבדיקה "רפואית". בחוץ היה עדיין קר. שעות ארוכות נאלצנו כולנו לעמוד ערומים באוויר הצונן. מחמת הצינה הכחיל עור גופו של בעלי והצלקות בלטו באדמומיותם. שוב פעם הגיע תורו. הוא עבר בשלום את הסלקציה ונשלח לבלוק ללבוש בגדיו, לפתע נקרא מחדש, הרופא-הרוצח התבונן בצלקות שעל גופו ודן אותו למוות. באותה תקופה נמצאו במחנה קרוב לשלוש מאות ילדים. הם הוברחו דרך שער המחנה בדרכים שונות. על פי רוב הרדימו ההורים את ילדיהם, הכניסו אותם ישנים לחבילותיהם ובדרך זו העבירו אותם דרך השער. היו גם כאלה שתמורת תשלום גבוה סידרו עם העגלונים הפולניים להעביר אליהם את הילדים מן העיר בין החבילות שבעגלה. לשוטרים ולנושאי-תפקידים אחרים הייתה זכות להביא את ילדיהם למחנה.

יום אחד נתבשרנו כי מקימים בית ילדים מיוחד לילדי המחנה. כדרכם במרמה. הכריזו הרוצחים שהם רוצים להקל על ההורים היוצאים לעבודה וליצור תנאים נוחים יותר לילדים המסכנים, המופקרים והעזובים לנפשם, שעה שהוריהם נמצאים בעבודה. ניתנה פקודה להעביר את הילדים למועדון המיוחד שהוקם למענם. היה זה בלוק חדש, מצוחצח, מלא אויר ואור. בחזית הבלוק סודרה אפילו גינה למשחקים עם כרי-דשא וערוגות פרחים. היו בין הפעוטות שהייתה זו להם הפעם הראשונה בחייהם שראו צורתו של פרח. מטפלות מיוחדות הועמדו לרשות המועדון. היה זה באביב 1944.

באותם ימים הגיעה למחנה אשת ס"ס חדשה. הייתה זו אישה יפהפייה בעלת-גזרה דקה ושער חלק ומבריק. ממש קשה היה להאמין שבתוך גוף יפה זה שוכנת נפש אפלה רצחנית, שכדוגמתה עוד לא ברא השטן. שמה הלך לפניה. עוד בטרם נכנסה לתפקידה כמפקחת על מועדון הילדים הגעתנו השמועה שהיא מומחית להשמדת ילדים.

בשבועות המעטים שהילדים נמצאו במועדון, היו רחוצים ושבעים והתרוצצו בגינה בחזית המועדון, חזר להם צלם הילדות. לחייהם הנפולות והחוורות העלו צבע… הפחד נעלם מעיניהם – הם הפכו שוב להיות ילדים. אור ליום ה-13 למאי עמדנו כדרכנו במסדר הבוקר. בנתיב-המוות, השביל שהוביל לשער האחורי של המחנה, דרכו היו מוציאים את הנידונים לכליה, עמדו הכן מכוניות-משא. הרמקולים השמיעו שירי-ילדים. ראינו כיצד מובלים הילדים מן המועדון בכיוון המשאיות. משורותינו הוצאו כל אלה שנרשמו כבלתי-כשרים לעבודה קשה. במרחק מה עמדה רוצחת-הילדים היפהפייה וניצחה על המלאכה. היא האהילה בידה האחת על עיניה, כדי שקרני השמש העולה לא יפריעו לה להזין את עיניה במחזה. גם בעלי הוצא מן השורות והובל לכיוון המשאיות שיצאו ישר למשרפות אושוויץ.

מאז שרשמו את בעלי כבלתי-כשיר לעבודה קשה, ידע שימיו ספורים. ערב, ערב, במשך שבוע ימים, היה נפרד ממני. היה מנחם אותי ומחזק את רוחי. – את חייבת להישאר בחיים! – היה אומר לי – את מוכרחה להבטיח לי שתאבקי על חייך בכל כוחותייך. בחוץ מחכות לך הילדות. הוא היה מדבר ארוכות גם על סאבינה, בת אחותי בת התשע עשרה. היה אומר לה, כי נעוריה יוסיפו לה כוח להתגבר על הסבל והייסורים, ביקש ממנה שתהיה לי לסעד ושתעודדני אחר שייקחו אותו ממני. שאלתיו מדוע עזב אותו הרצון והכוח להמשיך במאבק – הוא ענה לי שיש לו הרגשה כי לא יצליח להימלט מגורלו. דבריו – "את חייבת לחיות, הילדים זקוקים לך" – ליווני לאורך כל דרך הייסורים שלי. דומיית-אבל השתררה במחנה. ליווינו את יקירינו במבט פרידה אחרון. אפילו להתקרב אליהם לא הורשינו. הם יצאו לדרכם האחרונה.

במחנה נותרו 20 ילדים, היו אלה ילדיהם של שוטרים ובעלי-תפקידים, להם הייתה אפשרות להסתיר את ילדיהם בעוד מועד, הם החביאו אותם. במשלוח זה נשלחה למוות גם מפקחת הבלוק שלי. אישה יפת-נפש זו הייתה מן הבודדות שלא ניצלה לרעה את השררה המדומה שניתנה בידיה. להפך, ככל שהשיגה ידה, השתדלה לעזור לאחיותיה לצרה. בתוקף תפקידה לא הייתה חייבת להתייצב למסדר הבוקר, הייתה לה הזכות להישאר בתוך הבלוק. אולם לבה הרגיש כי בחוץ מתרחשים דברים איומים. היא לא יכלה להישאר במקומה והציצה מבעד פתח הבלוק לראות מי ומי בין הנידונים למוות. הרופא הרוצח הבחין בה ופקד לצרפה לטרנספורט.

במחנה פלשוב שהו פושעים פליליים רבים. לפי הסימון שעל מדיי האסירים שלהם אפשר היה להבחין בסוג פשעיהם: משולש אדום היה סימן היכר לרוצחים; ירוק – שודדים; סגול – עבריינים פוליטיים. את הפושעים הללו מינו הרוצחים לראשי-בלוקים ומפקחים במקומות העבודה. השתייכותם לבני "הגזע העליון" העניקה להם את הזכות להתעלל בנו כאוות-נפשם, בלילות היו מתפרצים לבלוקים של הנשים. מושכים באכזריות את הנערות היפות ביותר מיצועיהן ומחללים את כבודן לעיניי שאר דיירות הבלוק.

לבסוף הגיע תורנו. המחנה עמד בפה חיסול. ואנחנו, האלפים המעטים שנותרנו לפליטה, עמדנו להישלח למקומות בהם מצאו מותם יקירינו. תפרתי מעילים משמיכות בשביל בת-אחותי ובשבילי. מישהו נתן לי במתנה זוג נעליים. חילקו לנו מצרכים לדרך. המחסנים נפתחו לרווחות אבל השודדים הספיקו לרוקנם תחילה. קיבלנו פירורים בלבד. הצידה שקבלתי לדרך הכילה כשני קילו אבקת-חלב. קצת ריבה וכיכר לחם. הרכבת עמדה הכן ליד שער המחנה. אנשים נדחפו לתוך הקרונות, איש לא ידע לשם מה ולאן, אבל כל אחד רצה להיות בין הראשונים.

הקרונות הראשונים יצאו לשטוטהוף, הרכבת הגיעה עד לחוף הים ושם העלו את האנשים על ספינות, בדרך הטביעו אותם. בת אחותי לא נתנה לי להידחף קדימה. – מה יש להידחף – טענה – נספיק. לא רציתי שיפרידו בינינו ונשארתי בקרבתה. ולא ידעתי אז שהודות לכך ניצלנו. נכנסנו לקרון האחרון אחר כמה ימים של נסיעה איטית הגענו לאושוויץ. היה זה בסוף נובמבר 1944.
מבעד לסדקים בקרון שלחתי מבט אחרון לכיוון קרקוב, נפרדתי בלבי מבנותיי ובקשתי מהן מחילה על שאני עוזבת אותן לנפשן. מלמלתי לעצמי: – לעולם, לעולם לא אראה עוד את בנותיי היקרות … בבוקר סתיו אפרורי נתגלה לעינינו שער מחנה המוות ומעליו התנוססה הכתובת: "העבודה משחררת".

(ברטה פרדרבר, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)

השארת תגובה