קורות חיי, דולה קוגן לבית הורוביץ

נולדתי ב-1929 בקרקוב למשפחה משכילה, יהודית וציונית. סבי היה איש פעיל בתנועת המזרחי, אבי, הדודים והדודות היו בתנועות ציוניות שונות, דוברי עברית, דבר שהיה יוצא דופן בעיר כמו קרקוב, בבית וברחוב דיברנו פולנית בלבד וגרמנית הייתה שגורה בפי המבוגרים. הייתי ילדה מוגנת.  עד פרוץ המלחמה למדתי בביה"ס יסודי כללי (שלוש כיתות), וזו השכלתי הפורמאלית האחרונה. למדו שם רק בנות יהודיות והיינו מתפללות לאלוהים כשמעלינו צלב. פעם בשבוע היה לנו שיעור דת יהודית שאיש לא התעניין בו. אחי למד בגימנסיה העברית.

ספטמבר 1939 – פרוץ מלחמת העולם השנייה. הגרמנים מתיישבים הארמון המלכים וואוול בקרקוב, וקובעים שם את המפקדה שלהם לכל שטחה של פולין הכבושה. הכרזתם ראשונה: " את היהודים יש לעקור מן השורש". אנחנו, כ- 60 אלף היהודים של העיר, לא האמנו שיש אפשרות כזו. סגרו את בתי הספר של היהודים ובפני היהודים והצרו את צעדיהם. איך שהוא עסקנו בהישרדות, למדנו בתנאי מחתרת, מקצת האנשים עבדו בעבודות כפייה אצל הגרמנים וחלקים התפזרו לעיירות יותר קטנות .

ב-1941 העבירו אותנו לגטו קרקוב, בשכונה צפופה ומגודרת, בהתחלה אפשר היה לבחור דירה – היינו 12 אנשים בשני חדרים, ובהמשך הצטופפנו כולנו בחדר אחד בלבד. השכונה הייתה תחת שמירתם של אנשי ס.ס., והייתה אי וודאות מוחלטת לגורלנו. מפעם לפעם נערכה "אקציה" – העמסת אנשים, זקנים וילדים על מכוניות משא והבאתם למקום בלתי ידוע. לא היה לנו מושג על קיום מחנות ההשמדה. אנשים פשוט נעלמו ולא חזרו.

שטח הגטו הלך והצטמצם, ונהיה צפוף יותר. אבי ואחי עבדו בעבודות מתכת אצל הגרמנים, וכך קיבלנו אישור להישאר בגטו קרקוב. בכל אקציה לאימי הייתה תחושת בטן וידעה מה עומד לקרות, היא שמעה תנועת משאיות חריגה מסביב לגטו, והודיעה לאבי שלא ילך באותו היום לעבודה. הוריי נשארו בבית כדי להיות איתי למקרה שיבואו לאסוף אנשים ללא אישור שהייה, כדי שאני, שרשומה הייתי בתעודת הזהות של אבי, לא אלקח. במשפחתי כל הזמן היו שאלות באוויר: "לאן נלך? לאן הם לוקחים אותנו " ? אימא שלי הייתה דרוכה, היא תמיד ידעה מתי תהיה סלקציה. לא ברור לי מאיפה הייתה לה התושייה הזו, אימא עבדה מאוחר יותר במטבח של הגטו, האכילה את הרעבים הצעירים שמשפחותיהם כבר נלקחו .

אני, לעומת זאת, דאגתי, בגיל 13, להכין בבית, בחדר אחד שבו גרנו 12 אנשים, אוכל חם למשפחה, ולדאוג לכל מה שצריך. אחותו של אבי הייתה מייצרת חזיות ומחוכים בגטו, והייתה הרגשה של נורמליות –  עבדנו, התפרנסנו. אבי המשיך לעסוק במקצועו מלפני המלחמה, כמו של אביו לפניו  – ניהל בערבים עסק קטן לעשיית חותמות וחריטות. אבי עבד עבור הגסטאפו והכין אפילו חותמות עם הנשר הגרמני. אני הייתי יוצאת מהגטו, מורידה את המגן דוד מהשרוול (שאצלנו היה כחול על רקע לבן ), עולה למפקדה, מביאה את החותמות לגרמנים, ומקבלת כסף וסוכריות (הייתי חמודה, יפה, ילדה חייכנית).

המלחמה פרצה כשהייתי בת עשר, ילדה קטנה אבל מבינה הכול. ידעתי מה קורה בדיוק, ידעתי למה הולכים לגטו ולא שאלתי שאלות. נהגתי לקרוא עיתונים, למעשה, הייתי מקריאה לאבי את העיתונים וכבר אז הבנתי שיש להילחם על ההישרדות, ולא לצלול לתהום של החרדה. שש שנים לא אכלנו סוכר ולא שמן. שש שנים בלי שום דבר מתוק. מה שהיה מאוד משמעתי זה איך אתה נראה. היו בנות עם עיניים תכולות שהשיגו תעודות פולניות מזויפות, אבל אנחנו – כולנו נראינו כמו יהודים.

ערב אחד, מעט לפני חיסול הגטו, נכנס לבית המלאכה של אבי אדם שביקש לייצר עבורו חותמת מזויפת על מסמך אמריקאי, והציע לאבי כל סכום שיידרש. אבי הודיע לו מפורשת שאינו עוסק בזיופים, אולם לאחר שהסתכל על המסמך, ביחד עם דודי, הודיע לאיש ההוא במקום: "תמורת החותמת אני רוצה מסמך כזה עבור משפחתי". זו הייתה אמורה להיות מין תעודת התאזרחות אמריקאית של סבי מתחילת המאה העשרים, שבו נכללו כל ילדיו הקטנים (אבי ודודים). מיד הכנו את הפרטים. חוץ מאחי, שידע מעט אנגלית, אף אחד מאיתנו לא ידע דבר על אמריקה. עזרה לנו העובדה שאחד האחים של סבא גר בפילדלפיה וידענו את כתובתו. הכנסנו את הכתובת למסמך הזה שלפיו כל הצאצאים נחשבו לאזרחים אמריקאים, היינו בסך הכול 13 אנשים שמתוכם 5 ילדים. המסמך היה מוכן, או לפחות כך חשבנו, עד שאחי מצא בעבודתו במחלקת המפות הגרמנית, מפה של ארה"ב ובה אותה כתובת בפילדלפיה וחשכו עיניו. במסמך ההוא שהאדם הביא לנו להעתקה הייתה הכתובת ב –"ניו יורק, ניו יורק", ואילו במסמך שלנו היה כתוב " פילדלפיה, פילדלפיה " במקום העיר פנסילבניהלקחנו סיגריה דולקת ושרפנו במסמך חור במקום שבו הייתה השגיאה הנוראית, שיכלה לעלות לנו בחיים. דודי לקח את המסמך המתוקן לעיר אחרת, קטנה יותר כי לנסות לאשרו שם בגסטאפו המקומי, נשארנו עם ההעתק המושחת, כי הייתה זו שנת 1941 וכך נראו מסמכים מצולמים.

תאריך החיסול הסופי של הגטו הגיע אחרי שהגסטאפו אישור את המסמך שלנו. עמדנו בכיכר גדולה שממנה לא ניצל אף ילד וגם רוב המבוגרים. אבי המיואש ניגש לחייל ה-ס.ס. והראה לו את המסמך שהיה בידיו.החייל סילק אותו וצעק עליו שלא יראה לו ניירות מלוכלכים. אבי, שידע גרמנית היטב, ניגש לקצין בדרגה גבוהה יותר, ואמר לו בביטחון שהוא פשוט לא מאמין שכך מתייחסים לאזרחים אמריקאים. הקצין הורה להכניס אותנו לבית הסוהר, כדי לא להתעסק איתנו באמצע התופת.

דודי, שגר בעיירה קטנה לא רחוקה מקרקוב, שמע שאנחנו בבית הסוהר, והצליח תמורת שוחד (יהלומים שהמשפחה החביאה בשיניים ) להביא אותנו אליו לבוכניה. כשהגענו אל דודי היה כבר את האישור למסמך מהגסטאפו, אך עדיין לא יענו מה יעלה בגורלנו עכשיו. כעבור כמה ימים, באו לקחת את כולנו לבית הסוהר מונטלופיך, הידוע לשמצה בקרקוב, כמובן ללא הסברים. שם ראינו כל יום אנשים שיורים בהם למוות בחצר בית הסוהר.

כעבור כמה ימים נסענו ברכבת דרך פולין וגרמניה תחת השגחת השוטרים, לבסוף הגענו למחנה הריכוז ברגן בלזן, כשברשותנו רק הדברים שעמם יצאנו מהבית – מעיל וארנק בלבד. היינו בהלם נוראי – גדרות תיל מסביב, צריפים עלובים, כלבים מסביב ובמילה אחת – גיהינום. מה שלא ידענו שקיים גם גרוע מזה. במחנה של האזרחים הזרים היהודים היו אז כשלושת אלפים בעלי דרכונים זרים, לרוב של ארצות דרום אמריקה. בסוף המלחמה נשארנו 300 אנשים. כל האחרים נשלחו לאושוויץ.  רק אלו שהיו בעלי אזרחות פלשתינה עם דרכונים אנגליים ואמריקאים לא נשלחו לשם. היו בינינו הרבה אימהות עם ילדים שבאו מארץ ישראל לפולין לבקר משפחות, ונתקעו בפולין במלחמה.

התנאים במחנה היו נוראים, לא עבדנו ועסקנו בדבר אחד -בהישרדות. אנו, הילדים, התחנכנו בצורות שונות ומשונות. מצאתי אצל מישהו מילון אנגלי-גרמני באותיות גותיות, והייתי שואלת את אימי פירושי מילים גרמניות ועמודים שלמים למדתי לתרגם באנגלית. כדי שהגרמנים לא יבחינו בפעולות הלימוד, היינו מוציאים קשר ממיטת העץ, כותבים עליו בעיפרון ואחרי כן רוחצים אותו היטב. גילוי הדבר פירושו מוות.

כל שבוע מקלחות חמות וחיטוי בגדים, נשים נכנסנו ערומות תחת העין הפקוחה של השוטרים הגרמנים. למרות השמועות, האמנו שבאמת שולחים אנשים לתאי הגזים, אז הבדיחה השחורה במחנה הייתה: " האם יפתחו מים או גז?". האמת הנוראה נודעה לנו רק לאחר המלחמה. אימי עודדה את כולם, והייתה בפי הבריות "חייל המוראל" האמיתי, הייתה חוזרת ממקלחת קרה בחורף בבוקר ומספרת לנו ששמעה שכוחות הברית מתקדמים, היא עזרה לאנשים, שמה להם כוסות רוח לדלקת ריאות, ומסאז'ים, ולמרות שלא היה לה שום ידע רפואי היא תמיד חילקה עצות לכולם.

אבי החל להתמוטט מחוסר סיגריות. הרופא במחנה אמר שחייבים להשיג לו סיגריות, אז אני, אחי ואימי החלטנו שחייבים למכור מהלחם שלנו למחנה ההונגרי וההולנדי. אני הייתי הסוחרת ועד היום אני זוכרת את המשפט בהונגרית: "הארום סיגא , רט 'קיצ י קניירט" שמשמעותו שלוש סיגריות תמורת מעט לחם.

פעם ביום היינו עומדים למפקד ("אפל"). ספרנו אותנו, בחורף, בקור ובגשם. למזלי היה לי מעיל חורף ומגפיים. שנתיים היינו רעבים ומרופטים אבל עם תקווה, הייתה לנו הרבה תקווה, אבל היא יכלה בקלות להתברר כתקווה שווא כדוגמת אלו שלא שרדו במחנה ממחלות, מהתשישות מהמכות או אלו שנשלחו לאושוויץ, כפי שאמר שייקספיר: "לאומללים אין תרופה אחרת חוץ מאשר תקווה".

באפריל 1945 הוציאו  לרכבת את כל האנשים מהמחנה שלנו, עם החולים ותשושים – שוב למקום בלתי ידוע. הסתבר שהאנגלים התקרבו ל-ברגן בלזן,  והגרמנים לא רצו שיימצאו אותנו שם. הגענו ברכבת לנהר האלבה, וכוחות הברית התקרבו מכל הצדדים. ראשי הקבוצה שלנו קלטו שהשוטרים קיבלו פקודה לזרוק אותנו לנהר, והם עשו עסקה עם השומרים המלווים ששמרו עלינו. הרעיון היה: "אנו נחכה לכוחות הברית ונגיד עליכם שהצלתם 300 יהודים" וכך היה. למחרת הגיע הטנק האמריקאי הראשון, ועליו קפטן כהן ,שבישר לנו על שחרורנו. העבירו אותנו לכפר שפינו עבורנו ממשפחות של אנשי גסטאפו שגורשו משם, קיבלנו דירות עם מזווים מלאי אוכל.

אימי הצילה אותנו שוב. היא אסרה עלינו לאכול הרבה – קיבתנו הייתה כה מצומקת ואלו שאכלו הרבה לאחר צום של שנים, לא עמדו בזה  התמוטטו ורבים מתו. היינו המשפחה היחידה שכל בניה, 13 במספר, כולל ילדים ניצלו.

כעבור כמה שבועות שלחו אותנו לבלגיה. בגיל 16 הגעתי לבלגיה כשאני דוברת פולנית, גרמנית, יידיש,  אנגלית ותוך חודשיים גם צרפתית. צירפו אותי לתנועת נוער ציונית, וכעבור זמן קצר הייתי מדריכה המעבירה שיחות בנושאים שונים בצרפתית. משם גם נשלחתי להדריך במחנה יתומים שהגיעו מהמחנות. בספטמבר 1947 שלחו אותי ואת הוריי למרסיי בצרפת, כדי לנסות לעלות ארצה למרות האיסור שהטילו האנגלים לעלייתם ארצה של יהודים. הגענו למחנה שארית הפליטה במרסיי, ושובצתי להיות "אחראית על מרפאת המחנה", למרות שלא היה לי כל ידע רפואי. באוקטובר 1947  עלינו ארצה בעלייה ד' ממרסיי, באונייה "קדמה", עם דרכונים וויזות מזויפות.

הדבר הזה חי בתוכי, יש מה שנקרא "הדחקה" , אנשים ששכחו, אבל אני זוכרת כל פרט ופרט. שנים רבות לא דיברתי על השואה, ואחת הסיבות העיקריות לכך היא רצוני העז להיות ישראלית אמיתית, ולא אחת ש"באה משם". התחלתי לדבר, ולספר את הסיפור שלי, כי התרגזתי כאשר ראיתי כמה מתעצמת הכחשת השואה

בעולם ובמדינה. הרציתי בבתי ספר רבים, שכן לא כולם יודעים על השואה או שהם מתעלמים ממנה.

דולה קוגן לבית הורוביץ, מתוך: "לְדוֹרוֹת", סיפוריהם של ניצולי השואה החיים בישראל, המשרד לאזרחים ותיקים

השארת תגובה