זכרונות של רות כהן לבית צוקרברוט

רות (רוניה) נולדה בקרקוב באוקטובר 1920 ואחיה יורק נולד שנה וחצי אחר כך, לשמואל צוקרברוט וגיטל שנקר. על הוריה וסביה ספרה רות כי האב, שמואל, נולד בשנת 1884 באושוויץ, לחיים ואתל לנדאו-צוקרברוט, שמצאו את פרנסתם בניהול איטליז במקום. האם, גיטל נולדה ב-1882 לשאול ואסתר מרחוב שרוקה, האב התפרנס מהשכרת דירות שהיו בבעלותו. שמואל וגיטל התגוררו ברחוב קרופניצ'ה 22, ואת הפרנסה מצא שמואל מחנות תכשיטי זהב ושעונים.

רות מספרת: "אני נולדתי עם כפית של זהב בפה. אחי ואני למדנו בבית הספר היסודי 'אדם מיצקביץ' בקרקוב. בסיום הלימודים נשלחנו לבית ספר ידוע לעברית על שם דוקטור חיים הילפשטיין. חברותי גרו לידינו, באותו אזור פולני. זאת גם הסיבה שלא הצטרפתי לתנועת נוער יהודית. העברתי את זמני החופשי בפעילויות ספורטיביות, כמו החלקה על הקרח וטניס, שאהבתי מאוד, ובלימוד שפות. זאת הייתה תקופה שקטה ושלווה. נהגנו לצאת עם ההורים לחופשות בקיץ ולעשות סקי בחורף. המעגל החברתי של הורי היה מורכב מיהודים שחיו באזור שלנו, שהיה מיושב רק על ידי יהודים.

הגרמנים נכנסו לקרקוב ב-6 בספטמבר, 1939. רות מספרת שהשוער דפק על דלתם בהיסטריה, וקרא להם לצאת החוצה במהירות כדי לראות מה מתרחש בחוץ ברינק, הכיכר הראשית של העיר. "זה היה מראה שאני לעולם לא אשכח", מספרת רות. "הצבא הגרמני היה מפוזר על כל פני הכיכר, עם ציוד שאפילו לא ידענו על קיומו (כגון טנקים, כלי רכב, נשקים וכו'). הם הציגו כוח מסיבי, שאיני יכולה לבטא במילים. חזרנו הביתה בהלם. לא יכולתי לדמיין באותו הזמן כי בעוד חמש שנים אני אראה את נסיגתו של צבא כל כך מסיבי. במיוחד לא מאדמת גרמניה.

לאחר שחזרנו הביתה, התחלנו בהכנות לבריחה מזרחה. אמא תפרה לנו תרמילים, ואבא מלא אותם בתכשיטי זהב ובשעונים. הוא טען שהם יועילו לנו יותר מאשר בגדים ופריטים אחרים. עזבנו את הבית והתחלנו לצעוד לכיוון תחנת הרכבת. עלינו על רכבת מסע, התגנבנו לאחד הקרונות וחיכינו שהרכבת תצא מזרחה. אולם הרכבת לא יכלה לנוע מכיוון שהגרמנים הפציצו את מסילת הרכבת. לא הייתה לנו ברירה אלא לחזור הביתה, ולהאמין שכל מה שצריך לקרות יקרה בסופו של דבר.

לפני פרוץ המלחמה הייתי אחת מארבעת היהודים שהתקבלו ללימודים באוניברסיטה. שנת הלימודים הייתה אמורה להתחיל בספטמבר, אך משום ששנת הלימודים עוד לא התחילה אמי לחצה עלי שאתחיל ללמוד תפירה, כדי שיהיה לי מקצוע. בהתחלה הרגשתי מתוסכלת ומושפלת שהיה עלי ללמוד תפירה במקום ללכת לאוניברסיטה. עם זאת בסופו של דבר האימון הזה עזר לי מאוד, מאוחר יותר".

כאשר הוקם הגטו הועברה משפחת צוקרברוט לשם. הם חלקו דירת שני חדרים עם משפחה נוספת. רות עבדה במפעל "אופטימה" כתופרת תרמילים לצבא הגרמני. אמה עבדה באותו מפעל וסרגה כובעים וגרביים, גם אב והאח עבדו מפעל.
"במשך שנתיים, עד מרץ 1943, היינו בגטו קרקוב, אך לקראת חיסול הגטו נשלחו ההורים ליעד לא ידוע, ואנחנו, יורק ואני נשלחנו למחנה פלשוב. רצינו להאמין שהורינו נשלחו לאוקראינה, אבל עמוק בליבנו ידענו שהם כבר לא בין החיים. בתחילה, המשכנו לעבוד במפעל 'אופטימה' כמקודם., ולאחר מכן הועברנו לעבוד במפעל הנייר. בשלב מסויים נשלחתי למחנה סקרז'יקו, שהיה מחנה לעבודת כפייה, ואחי, שהיה שען מומחה, נשאר בפלשוב. הייתי ברת מזל וקיבלתי עבודה כמזכירה, שכן שידעתי גרמנית ולאחר מספר חודשים הועברתי לצ'נסטוחובה, שם עבדתי במפעל נשק.

בינואר 1945הוצעדו כל אסירי המחנה אל תחנת הרכבת, על מנת להעביר אותנו לגרמניה. לא ידענו שהמלחמה עומדת להסתיים, ולכן לא האמנו לאזרחים הפולנים, שעמדו בצידה של הדרך שבה צעדנו, וצעקו לנו לברוח מכיוון שהרוסים כבר היו בפאתי העיר. לא האמנו שפולנים ירצו להצילנו. וכך הגענו לרכבת שלקחה אותנו לבוכנוואלד". רות מספרת על התרחשות בבוכנוואלד ששינתה את גישתה לכסף. זה היה כשהאסירים נלקחו מהרכבת אל היער כדי לעשות את צרכיהם. מכיוון שלא היה להם נייר טואלט, הוציאו הנשים את שטרות הכסף שהן החביאו בבגדיהן ועל גופן, והשתמשו בהם במקום. "מאז המקרה אני לא מעריכה כסף", מספרת רות.

סוף המלחמה היה קרוב, ורות הועברה ממחנה אחד לשני, מברגן בלזן, כל הדרך לבוואריה. בהזדמנות אחת, כשרות נלקחה מהמחנה עם קבוצה של אסירים, ראתה איכרה גרמניה עומדת לצד הכביש. האישה אמרה להם לברוח במהירות מכיוון שסוף המלחמה קרוב. זו הייתה הפעם היחידה שרות וחבריה האמינו לגרמני. כאשר החלה ההפגזה, השומרים ברחו לתפוס מחסה והאסירים נמלטו. "רצנו אל הגרמניה, והיא נתנה לנו מחסה. היא רצתה שנהיה האליבי שלה כשכוחות צבא ברית המועצות יגיעו", אמרה רות. "אבל לאחר כמה שבועות, כשכולם מסביב כבר ראו שהיא עזרה ליהודים, היא לא נזקקה לנו יותר וגירשה אותנו".
העלייה לארץ ישראל והחיים בארץ
רות פגשה את אנשי הבריגדה היהודית במימגן, שם פגשה גם את אחיה יורק. "היה צורך להשליט סדר בארגון העלייה", מספרת רות. "היה לי יתרון בכך שידעתי עברית, אותה למדתי בתיכון בקרקוב. נרשמתי לספינה "תל חי" שהפליגה ב- 28 במרץ 1945. זאת הייתה, כמובן, הגירה לא חוקית. וכך, כשהגענו לנמל חיפה, הבריטים העבירו אותנו למחנה המעצר בעתלית. אחרי שהשתחררתי מהמעצר, נשלחתי על ידי המוסדות היהודיים לקיבוץ מסדה שבעמק ירדן". החיים בקיבוץ לא התאימו לרות, אז היא עברה לתל-אביב, ומצאה לעצמה עבודה כמזכירה. רות פגשה את בעלה לעתיד משה, בשנת 1946. הזוג נישא שנה לאחר מכן ב-1947ונולדו להם שני ילדים.
בחזרה לפולין
בליבה של רות יש כעס רב כלפי העם הפולני. היא מספרת שכשגטו קרקוב עדיין היה פתוח, היא יצאה החוצה. "בימים האלה, אף אחד לא יכול לזהות שאני יהודיה לפי המראה", אמרה רות. "מכיוון שידעתי את כל התפילות הנוצריות, היות ולמדתי וחייתי בקרב פולנים, חשבתי להתחזות לפולנייה וללכת לכנסייה שבכיכר העיר. נכנסתי פנימה, התיישבתי והתפללתי על אחד הספסלים. כשהרמתי את פני ראיתי את הכומר מביט על המתפללים, ומחפש בעיניו יהודים מתחזים. נבהלתי וברחתי משם מהר ככול שיכולתי. החלטתי לא לעזוב את הגטו יותר. הרגשתי שם בטוחה יותר מאשר בחוץ".
במשך 50 שנה רות מסרבת לחזור לפולין. גם כשגבולות המדינה נפתחו וקל לבקר בה, רות לא רצתה לבקר שם, ואף סירבה לדבר פולנית.
רק כעבור 50 שנים, היא הסכימה לטייל עם חבורה של תלמידים בתור עדה, ב"מסע מורשת יהודית" לפולין. כשהיא הגיעה לכיכר המרכזית של העיר קרקוב, היא הרגישה את אותה הרגשה של שיתוק, שחוותה לפני כל כך הרבה שנים בכנסייה, כשהתחזתה לפולנייה. היא שוב הרגישה שבכל שנייה שעוברת היא עלולה להיחשף כיהודיה ומשהו נורא עלול לקרות לה. רק בעזרת בנה שמואל שליווה אותה במסע ותמך בה, הייתה מסוגלת להתגבר על אותה הרגשה.

כשהגיעה לבית ילדותה בקרקוב, התקשתה לזהות אותו. למרות שנשאר כמו שהיה בעבר, לא נהרס ולא נפגע, עם זאת מראהו השתנה. רות זכרה את הבית נקי ומטופח, ואילו עכשיו היה שחור, חלונות הזכוכית הוחלפו בחלונות סטנדרטים והמדרגות כוסו בשכבות של לכלוך. כיום הבית משמש כמחסן לאחסון רהיטים.

[תרגמו: בן תורג'מן ודניאלה וייס, תיכון עירוני א', תל אביב, 2011]

ריאיון בעברית שנערך בישראל ע"י אסא, כחלק מפרוייקט "שורשים פולניים בישראל".