קרקוב שלי, הלה רופאייזן-שיפר "פרידה ממילא 18"

לאחר האירועים הטרגיים הרבים שחוויתי בשש השנים הנוראות של הכיבוש הגרמני בפולין, קשה לומר שאני חוזרת בנוסלגיה למקומות בהם נולדתי וגדלתי, לעיר קרקוב בירתה הקודמת של פולין, או לשכונת פודגוז'ה בה התגוררה משפחתי, ממנה גורשה והובלה לאחר טלטולים ממושכים ללא בית, למחנות ההשמדה.

כיום אין עוד יהודים בקרקוב ובפודגוז'ה. קול תפילתם ורינתם אינו בקע עוד מבתי כנסת ובתי מדרש; אין שומעים עוד את תפילתם הרמה והעצובה אל אל-עליון, שבצדקתו וברחמיו האמינו ללא עוררין. אין רואים עוד גברים יהודים הלבושים בלבוש המסורתי, ולא את הנערים, שפניהם העדינות עטורות פיאות מסולסלות. נעלמו מרחובות העיר ה"שטריימלאך" וה"קולפאקים" הגבוהים, כובעי הפרווה של החסידים, שהיו חובשים בימי חג ומועד. ידם האכזרית של ההיטלראים הובילה את כולם בנתיב המוות.

בפודגוז'ה עברו עלי ילדותי וחלק משנות נעורי. במחשבתי אני חוזרת לחופי נהר הוויסלה המפריד את שכונת פודגוז'ה מהעיר קרקוב. הוויסלה נהר רחב הוא ונטויים עליו שלושה גשרים. נולדתי ברחוב רייטאנה שבקרבת הנהר. זהו רחוב שקט, קרוב לשדרת פלנטי פודגורסקי. לעתים קרובות היינו עוברים העירה דרך הגשר. אהבתי להלך עליו ולהסתכל למצולות הנהר, כשהרוח לוטפת את פני. בנהר הפליגו ספינות קיטור, דוברות עמוסות עצים, סירות וספינות דייגים. בקיץ היו מתרחצים בנהר ובחורף היתה הוויסלה קפואה.

שכונת פודגוז'ה שכנה בגדר הדרומית של הנהר. לאורכה היו שלושה רחובות ראשיים, בהם עברה החשמלית הנוסעת לקרקוב, כשהיא חוצה את הרחובות קלווריסקה, לימנובסקה ורחוב לבובסקה, ומגיעה דרך גשר הברזל למרכז העיר. ברחובות הראשיים היתה תמיד תנועה ערה. רוב אוכלוסייתם היתה יהודית. כאן היו חנויות המכולת, המאפיות וחנויות שמכרו סחורות שונות. בחנויות אלה היו אוכלוסי פודגוז'ה, הפולנים, היהודים וכן האיכרים מכפרי הסביבה, קונים את מצרכיהם. את הרחובות הראשיים חצו מספר סימטאות וכן כיכר השוק הגדולה.

פעמיים בשבוע היו ימי שוק. בעגלות רתומות לסוסים היו האיכרים מביאים תפוחי אדמה, ירקות ופירות: תפוחים, אגסים, דובדבנים שהפיצו ריח נעים, ובקיץ לא חסרו גם גרגרי יער ושדה, אדומים ושחורים. בשוק היו האיכרות ניצבות ליד שולחנותיהן עם כדי חלב ושמנת, חמאה וגבינה, עם סלים מלאי ביצים ועם פרחים ריחניים בדליים. גם ליהודים היו בשוק דוכנים עמוסים יריעות טקסטיל וכלי בית שונים. גם חנויות היו ליהודים סביב כיכר השוק. ברצון היו הפולנים קונים אצל היהודים, למרות התעמולהשל מפלגות הימין הלאומני: "פולני, אל תקנה אצל יהודי!",  "פולני! לך אל פולני!" – הרי אפשר היה בחנותו של יהודי לעמוד על המקח וגם לקבל סחורה בהקפה.

במעלה כיכר השוק התנשאה הכנסיה הגדולה, מוקפת מדרגות רחבות. בכל בוקר, בחופזי לבית הספר, הייתי חוצה את הכיכר ועוברת ליד הכנסיה. חברותי הנוצריות היו מצטלבות באדיקות, ולפעמים גם כורעות ברך. בבתי הספר העממי והמסחרי למדו יחד יהודיות ופולניות. לכן גם ידעתי בעל פה את התפילות הקתוליות, מזמורי כנסיה ומנהגים נוצריים.

בית הספר על שם הנריק סינקייביץ' שוכן היה בקרבת הפארק של פודגוז'ה. תכופות היינו מטיילים בו בליווית מורינו, כדי ללמוד ולהכיר את שמות העצים, השיחים והצמחים שגדלו בו. על העצים ניתרו סנאים וציפורים שונות והשמיעו את ציפצופן.

קרקוב ופודגוז'ה היו שזורות בגנים, בשדרות של עצים רחבי צמרת – עצי ערמון ושיטה, ובשיחי לילך שריח תפרחתם, הלבנה או הסגולה, נישא באוויר. בימי הקיץ החמים היתה אוכלוסיית פודגוז'ה, על זקניה וטפה, ממהרת אל גבעו קשמיונקי שגבלו עם השכונה, והיו משופעות בדשא רענן ובפרחי בר שונים, והיוו מקום מנוחה נהדר למבוגרים ולילדיהם – מרחק למשחקיהם ומפלט מהחום ומרעש העיר.

ימי החורף הלבינו בשלג, והיו מלווים גם בכפור ורוחות עזות. אולם גם לחורף היה קסם משלו: מעל כל גבעה גלשו מזחלות-חורף, החליקו המחלקיים והזדקרו גלמי שלגץ בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, עקרו לקרקוב ולפודגוז'ה משפחות יהודיות רבות מעיירות הסביבה. כאן מצאו תעסוקה כבעלי מלאכה, כאנשי מסחר או כעובדים במפעלים יהודיים. משפחות רבות עסקו בביתן בתפירת קונפקציה למען מפעלים אלה, למרות שדירותיהן היו דלות וצפופות לרוב.

אך בשכונת קז'ימייז', ברחובות קרקובסקה, סטרדום וגרודצקה התגוררו יהודים אמידים. בקרוב היו גם יהודים משכילים רבים: רופאים, עורכי דין, רבנים מפורסמים וחסידים. היו גם סופרי סת"ם, דיינים וחזנים. לפני הכיבוש הגרמני התגוררו מתוך 250,000 תושבי קרקוב קרוב לשישים אלף יהודים. בסביבה בה התגוררה משפחתי היו רוב האוכלוסין יהודים. רק שוערי הבתים היו פולנים. היהודים האדוקים ביקשו לגור בסביבה יהודים, אולם היו גם יהודים שנטמעו בין הפולנים.

לרחובות היהודים היה אופי מיוחד. בימי שבת ומועד היו כמעט כל החנויות של היהודים סגורות. בימי שישי נישא באוויר ריח הדגים המבושלים לכבוד שבת. בשבת נראו ברחובות יהודים ממהרים לתפילה, כשטליתותיהם מופשלות להם על כתפיהם, לצידם צעדו ילדיהם לבושים בגדי חג. קולות תפילה ורינה בקעו מבתי הכנסת.

בפרבר קז'ימייז' בו התגוררה אוכלוסיה חסידית, נראו בשמחת תורה חסידים רוקדים ברחובות ובידיהם ספרי תורה. ובפורים היה הנוער הציוני מתנועת "עקיבא" מארגן תהלוכות עדלאידע. מחוות ההכשרה החקלאית "בונארקה", ששכנה בירכתי העיר בקירבת פודגוז'ה, היו מגיעות עגלות רתומות לסוסים ועליהם נוער חלוצי בתחפושות, ששר שירים עבריים. מכל חלקי העיר היה אז הנוער היהודי מתכנס לרחובות קז'ימייז', מתגודד מסביב לעגלות אלה, מאזין לדקלומים בעברית ובפולנית, וצופה בהצגות הקצרות בעלות התוכן התנכ"י או החלוצי, שהוצגו על הפלטפורמות. בימי העדלאידע היתה החשמלית נעצרת רחוק ממקום החוגגים, דבר שאירע רק לעיתים נדירות בלבד.

פודגוז'ה היתה קשורה עם קרקוב בקשרים רבים. מעבר לוויסלה שכן ועד הקהילה היהודית. שם היו בתי הכנסת הגדולים, הגימנסיה העברית, בית ספר יהודי למלאכה ולמסחר, בית היתומים היהודי. שם היו גם התיאטרון היהודי ובית האקדמאים היהודים.

הכיבוש הגרמני שם קץ לחיים יהודים תוססים אלה. המאבק היומיומיע לקיום ולהישרדות מצץ כאת כל לשד החיים עד ליום ההשמדה הבלתי צפויה שגזרו הגרמנים על היהודים. ב-20 במרס 1941 נכלאו כשנים אשר אלף יהודים בגטו פודגוז'ה. כל היתר הוכרחו לעזוב את העיר. את הכלואים דחסו לסימטאות אחדות. ב-20 במרס נאסרה היציאה מן הגטו, והועמדה עליו שמירה משולשת: ז'נדרמים גרמנים, שוטרים פולנים ומשטארת סדר יהודית מאנשי הגטו.

הגטו הוקף בחלקו בחומה ובחלקו בגדר תיל. בבתים אשר גבלו בצד הארי נחסמו כל היציאות והכניסות. הרחוב הראשי בגטו היה רחוב יוזפינסקה. בכיכר האחת שבגטו, בככר זגודה (כיכר ההסכמה או השלום) הזכורה לשמצה, היו בימי האקציות האיומות מכנסים את היהודים, פוקדים עליהם לכרוע ברך, ואחר כך מובילים אותם למחנות ההשמדה. שלוש אקציות דמים כאלה היו: הראשונה ביוני 1942, השניה ב-28 באוקטובר 1942, וחיסולו של הגטו ב-13 במרץ 1943.

ביום בו חוסל הגטו הובילו את רוב הכלואים למנחנה ההשמדה אושוויץ וחלק למחנה הריכוז פלשוב. בין המובלים בנתיב המוות לבלזץ היו גם אבי, אחי ואחת מאחיותי.

השארת תגובה