גימנסיה עברית במחנה עקורים ברגן-בלזן, זהבה ליטמן-ברומברג

ב-18 בינואר 1945 יצאתי מאושוויץ ביחד עם אחותי ל-"צעדת המוות", שהיתה אכזרית וקשה. כעבור ימים אחדים הגענו למחנה הריכוז ברגן-בלזן שליד הנובר, גרמניה. במחנה זה לא עבדנו. רבצנו על רצפות הבטון וחיכינו למרק חם בצהריים ולמנת לחם וקפה בערב.

בוקר אחד חזרה מישהי מבוהלת לבלוק בו היינו, ואמרה שאיננה מבינה מה קורה. השערים של המחנה, שהיו תמיד מאובטחים על ידי חיילים גרמניים, פתוחים לרווה ואין שמירה בכלל. יצאתי כדי לוודא שזו אכן האמת, כי זה נשמע באזני כמו פנטזיה. מה פירוש שהשערים פתוחים?

ובאמת, השערים היו פתוחים. הרגשתי בלבול מוחלט. איך זה שהחלום של שנים רבות בזמן המלחמה, על השחרור מעול הנאצים, חלום זה מתגשם? פתאום שמעתי סביבי שקט מוחלט. לא שמחה, לא ריקוד, איש לא הכין אותי להתגשמות החלום, ואיני יודעת איך לעכל את החופש. אינני יודעת מה לעשות. אינני יודעת לאן ללכת. אין לי לאן ללכת. אין לנו בית. אין לנו משפחה. ובחוץ שקט מוחלט. עמדתי על מקומי והבטתי בשער הפתוח. לא ידעתי איך לשמח. הסבל הרב של המלחמה "הרג" בי את השמחה. חזרתי לבלוק ואמרתי לפרידה אחותי, שהיתה חלשה מאד בגלל מחלת הטיפוס, "בואי, אני אתמוך בך, ותראי שאין יותר שומרים גרמניים, שאנחנו חופשיים ושהמלחמה הסתיימה". התנשקנו ושאלנו מה יהיה עכשיו?

האנגלים שחררו את ברגן-בלזן ב-15 באפריל 1945. החיילים המשחררים היו מזועזעים כשראו אותנו, שלדי אדם מהלכים. הם לא ידעו כיצד לשמח אותנו, והביאו לנו כל מה שהיה ברשותם: שוקולד, שימורים ועוד. ואנחנו היינו רעבים מאד לאוכל, לחיוך ולמילה טובה. כעבור זמן העבירו אותנו האנגלים לבתים דו-קומתיים באיזור אחר של ברגן-בלזן, שכן את אזור המחנה שרפו על כל מה שהיה בו. האנגלים גם שחררו אותנו, באמצעות אבקת D.D.T, ממליוני כינים ששרצו עלינו. איזה אושר עילאי היה זה שהפסקנו להתגרד.

בינתיים התגבשו במחנה חיים קהילתיים. במקום נוסד ועד, ובראשו מר רוזנזפט, נפתח קיבוץ "נוחם", בית ספר יסודי וגם גימנסיה עברית ע"ש "החי"ל – ראשי תיבות של "החטיבת היהודית הלוחמת" – שם שניתן בזכותם של חיילי הבריגדה היהודית שלימדו והדריכו בגימנסיה, והיו הרוח החיה בה.

נמשכתי לגימנסיה בחבלים נסתרים. בכל שנות שהותי בגטו קרקוב, מחנה פלשוב, אושווי. וברגן-בלזן, חלמתי על היום שבו אוכל ללמוד ולמלא את חוסר הידע וההשכלה שנגרמו בשל המלחמה. בגימנסיה היו 4 כיתות. התקבלתי לכתה השלישית. עצם הרעיון לייסד גימנסיה במחנה עקורים היה מעשה כביר בחשיבותו. היו במחנה אנשי חינוך, בעלי השראה ומעוף, שחשבו על הנוער המשתוקק ללמוד, והזקוק ליד מכוונת. את הגימנסיה יסדה ד"ר הלנה וורובל (Helena Wróbel), שהיתה בעברה מורה, וסביבה התקבצו מורים שהיו במחנות הריכוז, מורים שהסתתרו על "ניירות אריים", מורים שחזרו מנדודים ברוסיה ומורים מארגוני סעד בינלאומיים כמו אונרר"א ו-ג'וינט. אך השינוי הבולט ביותר בתוכן ובמטרותיו של בית הספר חל עם בואם של חיילי הבריגדה היהודית. הם הביאו עמם רוח צעירה של חופש, רצון לשינויים מהירים בתדמית הנוער ובגיבוש החיים החברתיים. הם התמסרו לחינוך הנוער בכל מאודם. הם היו מלאי אידאלים והקרינו את התלהבותם, ואנו, הנוער, השתוקקנו מאד לאידאלים. הרי עד עכשיו היינו מצווים אך ורק לשרוד, אך ורק לדאוג לקיומנו הפיזי. עם השחרור, הלימוד והרחבת הדעת, התחלנו גם לחפש אידיאלים אתם נוכל להזדהות, עליהם נוכל לחלום, להתרפק ולהלחם.

בחורף 1946 התחלתי ללמוד בגימנסיה. התלמידים היו מארצות שונות, וגם הגיל לא היה אחיד. למדנו עברית ודקדוק, ידיעת הארץ, תולדות עם ישראל, ספרות כללית, אנגלית, פיזיקה, כימיה, אלגברה, מיתולוגיה יוונית, התעמלות, מלאכת יד ואפילו היתה לנו מקהלה. מלבד לוח וגיר לא היו שום אמצעי עזר לימודיים. גם ספרים לא היו לנו. היות והתלמידים היו מארצות שונות הרי שלא היתה שפה משותפת להוראה, והשיעורים התקיימו ביידיש, ומי שלא היה בקי ביידיש כתב יידיש באותיות לטיניות. בהמשך הזמן חלק מהשיעורים התנהלו בעברית. המורים שלנו היו נפלאים. הם היו עבורנו מדריכים וגם אחים בוגרים. הם השכילו לתת לנו ידע ובטחון עצמי, כדי שלא נרגיש כל כך אבודים, כל כך לא שווים. הם נתנו לנו הרגשה שידע אפשר לרכוש, ומה שחשוב ביותר הוא להיות אנשי אמת ומועילים לחברה. מורינו, חיילי הבריגדה היהודים שנלחמו באיטליה נגד הנאצים, העדיפו לבוא וללמד ולהדריך אותנו במקום לשוב לבתיהם. אנחנו, התלמידים, ביקשנו לבטל את ההפסקות שבין השיעורים, כדי שלא "לבזבז" זמן.

גם החיים החברתיים שנוצרו בגימנסיה היו דרושים לנוער, כאוויר לנשימה. חיילי הבריגדה כוונו את דרכנו, הזדהו איתנו, הבינו את בעיותינו, והתאבלו יחד עמנו על ממשפחותינו שנספו בשואה. בעדינות ובהתחשבות אין קץ פנו אלינו, ואנו היינו אז כל כך פגיעים ורגישים. הם התוו לפנינו דרך חדשה לקראת החיים בארץ, פיתחו בנו חוש ביקורתי וערכי, ועוררו כשרות נרדמים להשבחת מהותנו האנושית. היינו נוער שנקרע משורשיו, ללא משפחה וללא תמיכה. גם אם היינו בעלי כשרונות ובעלי תכונות חיוביות, לא היתה לנו אפשרות להעריך זאת, שכן לא נפגשנו עם נוער אחר, כזה שלא היה במחנות ריכוז. חיילי הבריגדה, שבאו מהעולם הנאור, סימלו עבורנו את הנעלה והראוי לחיקוי, ואליהם שאפנו להדמות. הם סימלו עבורנו טוהר מידות, מסירות ללא לאות וללא גבול. תמיד יכולנו לפנות אליהם ולבקש את עצתם.

קומץ בחורים אלה הם הם הגיבורים האמיתיים של עם ישראל.

 

 

השארת תגובה