הבונקר ברחוב נדוישלנסקה, האחיות לבית ארנברג

 

…במקביל, התחילו השכנים בבניין שלנו להכין מחבוא גדול שאפשר יהיה להסתתר בו במשך ימים מספר. מהנסיון הקודם למדנו כי אחרי "האקציה" – כשהגרמנים עזבו את השטח – כל מי ששרד במחבוא לא היה שוב מבוקש ויכול היה להמשיך להימצא בגטו. יתר על כך, אפילו אם יחוסל הגטו וכל תושביו יועברו למחנה פלשוב או יגורשו, הרי אחרי שירגעו הרוחות אפשר מהבניין שלנו לצאת דרך החלונות או הדלת שבחדרנו ישר לצר "הארי" (הנוצרי) ולהימלט.

הפעם עשו השכנים את הבונקר בעליית הגג. עליית הגג השתרעה מעל לכל שטח הבניין ושימשה את דיירי הבית לתליית כבסים, אשר בימי החורף הקרים היו תלויים שבועות עד שהתייבשו. העליה היתה מחולקת לשני חלקים, לאחד הכניסה מימין לחדר המדרגות ולשני – היותר גדול – נכנסו משמאל. שם, בעליית הגג השמאלית הוקצה שטח אחורי עבור הבונקר והוסווה על ידי קיר לבנים שנבנה במיוחד לצורך זה. בפינה נסתרת של הקיר החדש – על יד הרצפה – הוצאו מספר לבנים כדי שהאנשים יוכלו להשתחל פנימה. את הלבנים האלה החזירו למקומן מבפנים בצורה מאד מדוייקת, כך שלא הורגש כי הוצאו. החלק הזה של עליית הגג הופרד לגמרי, ומי שלא ידע על קיומו, לא היה מעלה בדעתו שהקיר החדש אינו קצה עליית הגג, אלא סוגר על בונקר גדול…

בדממה המוחלטת שהשתררה בגטו אחרי גרוש תושביו, אפשר היה בבונקר שלנו לשמוע בברור את צעדיהם של השוטרים שפטרלו עדיין יומם ולילה מסביבו ברחובות ריקים מאדם. למרות שהתאמצנו מאד לשמור על השקט בבונקר, הרי הוא הופר מפעם לפעם על ידי שעול של מישהו, בכי של ילד שערך שניות מספר, וכדומה. כמו שאנחנו שמענו את צעדי השוטר יכול היה גם הוא בוודאי לשמוע קצת רחש-לחש מן הגג, כשעבר על יד ביתנו. החשש הזה כרסם מאד בלב כולנו וידענו כי לא נוכל להשאר במקום זה זמן רב. בחיפושים אחרי יהודים מסתתרים בבונקרים טיפלה, חוץ מהגרמנים, גם מחלקה מיוחדת של המשטרה היהודית, בהנהלתו האישית של מפקד האו.דה. שמחה ספירו הידוע לשמצה.

כבר ביום ב' קיבלנו סימנים כי יודעים עלינו. לפנות ערב נשמעו צעדים בעליית הגג מעבר לקיר. מחפשים אותנו. אנשי האו.דה. דפקו על הקירות וקראו "יהודים, צאו! באנו להציל אתכם!". המנוסים מבינינו שעברו כבר חוויות דומות, רמזו לשמור על שקט מוחלט, ואיש מכל ה-110 שהיו שם לא נע ולא זע. תחבולתם זו של אנשי האו.דה ידועה הייתה כבר ממקרים דומים שקרו בגטאות אחרים.

השקט נשמר בבונקר בקפדנות רבה. כשהסתלקו הזדים התחילו בעלי יוזמה מבינינו לתכנן את הבריחה אל מחוץ לגטו… אחד האנשים יצא בלילה והתברר לו שהאוקראינים אמנם עזבו, וברחוב על ידינו שומר רק שוטר פולני אחד, אשר מתחלף כל כמה שעות. הוא בא במגע עם אחד השוטרים, הבטיח "להיטיב" עמו כהוגן, ונדברו כי למחרת ביום ג' באמצע הלילה, כשאותו שוטר שוב יהיה על משמרתו, יתחילו לצאת מן הבונקר קבוצות קטנות של אנשים.

ביום ג' בבוקר שמענו שוב פעם את המחפשים. אנשי האו.דה דברו ביניהם יידיש ואמרו: כאן בוודאי נמצאים אנשים. אולי הריחו ריח רע מבית השימוש אשר לתוכו נשפכו הדליים, וכדי לא להרעיש לא נשטף במים. הם הסתובבו בעליית הגג וחיפשו, אבל גם הפעם לא מצאו את הכניסה לבונקר, והלכו. נשמנו לרווחה אך שמחתנו לא ארכה זמן רב. הם חזרו עוד באותו ערב, בראשותו של רב המרצחים הגרמנים קונדה וקלבו, ובפיקודו של שמחה ספירו, מפקד האו.דה. אחרי בדיקה מדוקדקת של הבית, הבחינו כנראה בכמה אשנבים אטומים של עליית הגג, והסיקו מכך כי זהו מקום הבונקר. הבעיה שעמדה בפניהם היתה כיצד נכנסים לתוכו? הם ראו כי מתחת לאשנבים ישנה בליטה, כעין גגון צר, עליה אפשר ללכת, אמנם בסיכון מה, סביב כל הבית. ספירו הרשע בכבודו ובעצמו "קנה לו" את המצווה הזו למצוא אותנו. הוא יצא מאחד האשנבים שהיה מחוץ לבונקר, והתקדם על הבליטה הצרה מאשנב לאשנב עד שהגיע לאשנב שעל הבונקר. אלומת אור חזק מפנסו שהאירה פתאום את יושבי הבונקר הנפחדים העידה על הצלחתו…

במהומה שקמה נדחפנו אל היציאה שחייבים היו כבר לגלות ולפתוח. עם תרמילינו בידינו ירדנו מזועזעים והמומים. למטה בחצר חיכו לנו עוד מספר אנשי או.דה וגרמנים, ובראשם רב הקלגסים קונדה ימ"ש וכלבו הענק…

: שרה פרנק, ליבא מרים ארליך, ריבה אברמוביץ

 

 

השארת תגובה