סיפורה של רות קאופמן לבית שטיינהרד והורוביץ

ילדות ונעורים

בשנת 1921 נסעו הורי לוינה כדי לחיות שם, אולי זמנית. הייתה להם משפחה בוינה, מהצד של אבא. גר שם סלו שמרלר, עם בניו. היו לו שלושה בנים, אחד מהם, יוסף, מוּכָּר לנו כ"דוד מאמריקה", ובת. האבא היה חבר של הרצל והיה ציוני. לאחר המלחמה פגשתי אותו בארץ ישראל, ועל כך אספר בהמשך. הורי החליטו לחזור מוינה לקרקוב כי הייתה שם אנטישמיות. אמא יצאה לנקות שטיח בחצר ונפל ממנו פתק. בעלת הבית מצאה את הפתק והבינה שהורי יהודים. היא עשתה לאמא צרות. הורי החליטו אז לחזור לקרקוב. אני כבר נולדתי בקרקוב. זה היה בסוף נובמבר 1923.

גרנו בדירה שכורה ברחוב יוזפה דיטלה 25 בשכונת קַזְ'מִיֵש, שהייתה שכונה יהודית בקרקוב. הדירה הייתה בחצר הפנימית של הבניין. היא הייתה גדולה, בת שלושה חדרים גדולים, והורי השכירו חצי חדר עם וילון לדיירת שגרה איתנו. המרפסות היו בנויות מעץ. אני זוכרת שאחי הצעיר סַמֵק שיחק שם בסוס-עץ.

גם סבא שלי נקרא שמרלר. אני כבר לא זוכרת איך קראו לו בשמו הפרטי. הוא כתב ספרי תורה. סבא שלי אהב מאוד את אמא שלי. כל בוקר, לפני שאכלה, היה נותן לה כוס שתיה חריפה, יין או קוניאק. לאמא קראו רחל, לאבא קראו יוליוס, ושש שנים אחרי נולד אחי הצעיר סמק. אבא עבד במשרד, לא יודעת איפה בדיוק. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, אולי בת שלוש, נסענו לנופש בזַווֹיָה. הייתה שם בריכה קטנה, והיו שם פרות שעמדו ואכלו. הכל היה כל-כך פסטורלי, אבל הנופש הזה היה קצר. אכלתי תפוח בוסר וחליתי במחלה שנקראה צֵ'רְווֹנְקָה (מתכוונת לאדמת). היינו צריכים לחזור מהר הביתה. באחת השבתות טיילו הורי בקרקוב למקום שנקרא בְּווֹנְיָה. אני זוכרת שאמא הייתה לבושה יפה. זהו מקום גדול, עם הרבה פארקים. שם עשו את כל החגיגות וההפגנות. שם חגגו גם את יום ה- 3 במאי, שהיה יום העצמאות של פולין. משם גם יצאו למלחמות.

הייתי עוד קטנה מאוד כשאבא חלה. לילה אחד קיבל דלקת או זעזוע במוח. בהתחלה לא הרגישו בכך, אבל המחלה התפתחה, והוא לא יכול היה להמשיך לעבוד. אני זוכרת אותו כשהיה כבר  חולה מאוד.  הוא רצה לישון כל הזמן, לא היה יכול לאכול לבד, והיה צריך להאכיל אותו. היה יוצא לו רוק מהפה, והוא כבר לא תיפקד. אני חושבת שהוא חלה כיוון שהפסיד כסף במניות, כנראה מניות נפט. אחרי שאבא חלה, אי אפשר היה ללכת איתו לבווניה, ואמא הלכה לשם עם אחותה, פסיה. בעלה של פסיה היה חסיד, והיה סוכן של חברת השעונים שַפְּהָאוזן השוויצרית בכל רחבי פולין.  פעם, בשבת בערב, אמא הלכה לטייל עם גיסתה, אשתו של אחיה. הם לקחו אותי אִתם והלכנו בפארק בשדרות פלנטי פודְזַמְצֵ'ק. הייתי בת שלוש, יפה מאוד ועקשנית. רציתי ללכת למקום כלשהו, והם לא רצו. אז עזבתי אותם. מישהו החזיר אותי לאמא עם זר פרחים. כל השבוע אמא עבדה בחנות לגלנטריה, שהייתה בסוכֵּנִיצָה, הכיכר הראשית בעיר העתיקה, ועוזרת טיפלה בי בבית. בשבת אמא הייתה חופשיה, ושמחתי לטייל אִתה. היא הייתה לוקחת אותי לשדרות זַמֵק, ליד ארמון וַאוֵל.

העוזרות בבית הוחלפו כמה פעמים. לאחת מהן הייתה מחלת הנפילה. אמא גילתה שהיא חולה ופיטרה אותה. היא פחדה שעלול לקרות לה משהו כשהיא תטייל אִתִּי. עוזרת אחרת גנבה מהמטבח שלנו פירות וירקות במזוודה. אמא רצתה לפטר אותה, והיא ניסתה להתאבד על-ידי פתיחת צינור הגז במטבח. אמא הרגישה בזה, קראה לאמבולנס והצילה אותה.

סַמֵק נולד כשהייתי בת שש. לא לקחו את אמא לבית-חולים, אלא הביאו מיילדת. סיפרו לי שחסידה הביאה אותו לעולם.

למדתי בבית הספר היסודי מריה קוֹנוֹפְּנִיצְקָה, שנקרא כך על-שם של סופרת. ביה"ס נמצא ברחוב סבסטיאנה. היו בו שני מבנים, אחד לבנים ואחד לבנות. לא למדנו עם הבנים. זה היה בי"ס נוצרי שלמדו בו יהודים. רוב המורים היו נוצרים. רק אחד היה יהודי. האוירה בלימודים הייתה בסדר, לא הייתה אנטישמיות. גם הסביבה הייתה יהודית, ביה"ס נמצא על-יד קַזְ'מִיֵש. היה בביה"ס אולם יפה שעשינו בו הצגות. חדרי הכיתות היו יפים. אני זוכרת שהיו לנו עטים עם קסת דיו. כשהייתי בכיתה א', ראיתי בספר תורה תמונה של "על נהרות בבל שם ישבנו ובכינו". הרגשתי שפולין היא לא הארץ שלנו, וכאב לי שאנחנו זרים בפולין.

בית הספר התיכון שלמדתי בו היה כללי, לנוצרים וליהודים. זה היה תיכון פקידותי. אני לא זוכרת מה היה שמו, ולא את מקומו המדוייק. הוא לא היה בקז'מיש. לא היה לי נוח ללמוד עם הנוצרים, כי התרגלתי לחיות עם יהודים. למדתי שם שנתיים, עד שהתחילה המלחמה והפסקנו ללמוד. היו גם בתי-ספר פרטיים, שמורים פרטיים לימדו בהם עברית.

היינו משפחה ציונית. הלכנו כל הזמן למגרש "מכבי". שהיה ברחוב יוזפה דיטלה. זה היה מגרש ספורט עם טריבונה, שבה ישבנו וראינו את המשחקים. שם גם עשינו מדורות, וכשהגיע פורים עשינו שם עדלאידע, וכולם באו לראות. הייתי חברה בתנועת "עקיבא", שהייתה תנועת נוער ציונית. בזמן המלחמה חברי "עקיבא" היו אלה שביצעו את ההתנקשות במועדון "ציגנריה", המועדון שבו ישבו נאצים. בהתחלה היה רק הסניף של "עקיבא", אחר-כך היה משבר, והאנשים התפצלו לשתי קבוצות: אחת כמעט דתית והשניה אתאיסטית. ב"עקיבא" עשינו קומזיצים עד אמצע הלילה. נסענו פעם למחנה קיץ בזַקוֹפָּנֵה שנמצאת בהרים. בחורף נסענו למקום אחר, נסענו על מזחלת שהייתה רתומה לסוס. במקום גלגלים היו לה סכינים בשביל לנסוע בשלג.

אבא נפטר שנתיים לפני המלחמה. לאמא היה קשה עם כל מה שעבר עליו. היא הייתה כשרונית מאוד: עשתה לילדים כיסויי מיטה עם קישוטים. היא תפרה לי את כל השמלות שלבשתי. הייתה לנו בבית מכונת תפירה. אמא גם ידעה להסתדר עם אנשים. היא גם ידעה גרמנית.

לפני המלחמה עברנו לגור בדירה שכורה ברחוב זמויסקי (על-שם גיבור פולני) מס' 21, פינת וַרְנֵנְצִ'יק מס' 3. עברנו לשם כי שכר הדירה היה נמוך יותר. הבית היה דו-קומתי. גרנו בדירה בקומה הראשונה בחזית של רח' זמויסקי. הדירה הייתה בת שני חדרים. הייתה בדירה אח שחיממה אותה. בעל הבית היה ד"ר ביברשטיין, והגינה בחצר הייתה שייכת לו. ד"ר ביברשטיין היה אחר-כך רופא אצל אוסקר שינדלר בברינליץ.

מלחמת העולם השניה

בבוקר היום בו פרצה המלחמה דיברו האנשים על כך שמשהו עומד להתרחש. בגלל המתח לא הלכנו ללמוד. בשעות הבוקר המאוחרות שמענו אוירונים בשמיים. הם זרקו פצצות, והאנשים התחילו לרוץ למקלטים. לנו לא היה מקלט בבית, וככל שאני זוכרת, התחבאנו במדרגות. בפרקי הזמן שבין ההפצצות רצנו לחנויות לקנות אוכל, והיו תורים גדולים. האנשים, פולנים ויהודים, שרו שירים פטריוטיים כמו "לא נוותר על אדמתנו". כך חיינו כמה ימים תחת ההפצצות. הופצצו בתים, נהרגו אנשים. הקורבן הראשון שהכרתי הייתה חברה שלי בשם גֵנְיָה הֵרְמַן. אביה היה עובד הרכבת, והיא נהרגה, לבושה בכותונת לילה, כשהגרמנים הפציצו את תחנת הרכבת המרכזית של קרקוב. היא הייתה ילדה לא רגילה, מלאת חיים, עליזה ובעלת חוש הומור.

עוד קודם לכן, לפני שפרצה המלחמה, נתפס בוינה ה"דוד" שלי, סלו, והועבר עם כל משפחתו למחנה פוליטי בדכאו. למחנה זה הועברו אנשים מכובדים, כמו רופאים ובעלי תפקידים בכירים. הוא היה רואה חשבון וילדיו היו רופאים. הייתה לו פרוטקציה ונתנו לו ולמשפחתו לצאת מהמחנה בערך בזמן שבו פרצה המלחמה. הוא טס לארץ-ישראל, אחד מילדיו טס לאוסטרליה, השני לאמריקה והשלישי עבר לצ'כוסלובקיה. הבת שלו, שהייתה רופאת שיניים, נתפסה על-ידי הגרמנים ונהרגה. אחרי המלחמה, כשהגעתי לארץ-ישראל, הלכתי לראות אותו. סלו, שהיה ציוני, וחבר של הרצל, שאל אותי למה אני מדברת בפולנית בא"י. הוא לא רצה לעזוב את הארץ, גם כשאשתו חלתה. בסוף הוא נסע לאמריקה לצורך קבלת טיפול רפואי. שם גר אצל הבן, ולא חזר.

יהודים שעברו מפולין לגרמניה לפני המלחמה, איבדו את אזרחותם הפולנית, עפ"י חוק. אחר-כך מיהרו לחזור מגרמניה לפולין והרגישו אומללים, גם כי היה להם טוב בגרמניה. כשפרצה המלחמה, לקח לגרמנים שלושה ימים להגיע לקרקוב. הייתה פניקה, פולנים ויהודים התחילו לברוח לכיוון הגבול עם רוסיה. עוד קודם לכן היו כאלה שברחו לכפרים ולשדות, אספו קצת חפצים ואוכל, ורצו. התנועה הייתה קצת קשה, כי לא הייתה תחבורה.

אנחנו לא ברחנו. פחדנו, אבל לא עשינו שום דבר מיוחד. אני זוכרת שאמא אמרה: "הייתי צריכה להיות קצת יותר מבוגרת, כי יש לי הרגשה שלא אעבור את המלחמה בשלום". כשפרצה המלחמה הייתה אמא, רחל, בת חמישים וכמה. אני הייתי בת 16 בערך, וסַמֵק צעיר ממני בשש שנים, היה בן עשר בערך. סמק היה ילד יפה מאוד, בעל שיער בלונדיני ובעל צבע עור כהה. היה גם כשרוני מאוד. מאוחר יותר, בזמן המלחמה, עשה בבית מברשות ומטאטאים והרוויח הרבה כסף, כיון שהיה זריז. במלחמה למד בבית, כי לא למדו כבר בבתי הספר. שילמנו כסף, והוא למד בבתיהם של מורים פרטיים. היה ילד מוצלח, כולם אהבו אותו, אפילו הגויים. גם סבתא שלי, לָאוּרָה שמרלר, גרה איתנו.

כשנכנסו הגרמנים לעיר היה פחד גדול לא רק אצל היהודים, אלא גם אצל הפולנים. פחדנו לצאת מהבית, כי שמענו מה קרה בגרמניה, בליל הבדולח ובכלל. ביום השני התחילו האנשים לצאת לרחובות, וביום השלישי, בערך, התחילו הגרמנים לאסוף יהודים, ללעוג להם. לגזוז את זקניהם ולהכות אותם.

אמא וסבתא עבדו לפני המלחמה בחנות לגלנטריה (סִדְקית) שהייתה להן, ושנמצאה בסוּכֵּנִיצָה, הכיכר המרכזית של העיר העתיקה בקרקוב. הן מכרו סוודרים, שמלות, חצאיות, גרביים, מטפחות ועוד. בימים הראשונים לאחר כניסת הגרמנים, הרווחנו כסף טוב. החיילים הגרמניים נכנסו לחנות וקנו, כמו שקנו בחנויות האחרות (בכיכר היו הרבה חנויות). יום אחד, אמא ביקשה שאביא סחורה לחנות. לחנות לא הגעתי, כי תפסו אותנו בדרך וסגרו אותנו, את היהודים שתפסו, בחצר של בית. בדרך היכו אותנו וגזזו לאנשים את הזקנים. ישבנו בחצר יותר מחצי יום. כשישבנו שם שמענו גם יריות. פחדתי מאוד. בערב שחררו אותנו. רצתי הביתה בפחד. זה היה המקרה הקשה הראשון שעברתי במלחמה.

בהתחלה היה לנו כסף מהרווחים בחנות. היה אפשר לקנות אוכל. כדי לקנות היה צריך לעמוד בתור, גם פולנים וגם יהודים, אבל הייתה גם הרגשה שאפשר לחיות טוב. קנינו גם אוכל כדי לשמור אותו לזמנים קשים יותר. אחר-כך לא נתנו לנו להגיע לחנות בסוכניצה. זו גם הייתה סכנת נפשות להגיע לשם. באותם ימים לא הייתה פעילות מסודרת של תנועת "עקיבא". אני לא זוכרת אם נפגשנו בצורה מסודרת. פגישות נעשו במחתרת.

הגרמנים היו תופסים יהודים לעבודות "שחורות", כמו פינוי שלג מהרחובות. הם קראו לעבודות האלה אַרְבַּיְץ קומנדו. היו תופסים אותם ברחוב במשך היום ושחררו אותם בערב הביתה. היו גם מקרים שבהם נלקחו אנשים לפרקי זמן ארוכים, אפילו חודשים. הם נלקחו לאושוויץ, עוד לפני שהפכה למחנה השמדה, ולמקומות נוספים. לפעמים היו תופסים לעבודות גם פולנים, אבל אותם היו משחררים באותו ערב. היו גם פולנים שעזרו לגרמנים. קראו להם פּוֹלְקְסְדוֹיְטְשֵה (הערה: פולקסדויטשה הינו כינוי לגרמנים שאינם אזרחי גרמניה – חיליק). אנחנו לא כל-כך סבלנו מהם, כי גרנו בסביבה יהודית, אבל יהודים אחרים סבלו מהם.

פעם אחת תפסו ברחוב חברה שלי בשם מַלָה יַם ושלחו אותה לאושוויץ. חשבתי שכבר לא אראה אותה יותר. אחרי המלחמה פגשתי אותה. היא ראתה אותי, רצה אלי והתנשקנו. היא סיפרה לי: "אני גרה ברחוב המרכזי בקרקוב (שבו גרו פולנים ולא יהודים). אני עשירה ויש לי בית מסודר עם כל מה שאני צריכה". רק אחר-כך סיפרו לי חברות מהכיתה שהיא הייתה במלחמה כמו קאפו. היא הייתה בְלוֹקְשְטִיפּ (שומרת בלוק), לקחה ציוד של יהודים וקברה אותו באדמה. הן סיפרו לי שהן לא רוצות לדבר איתה יותר. שמעתי, וזה הכאיב לי מאוד.

בגיטו קרקוב

מספר חודשים אחרי שקרקוב נכבשה, העבירו הגרמנים את היהודים לגיטו שהקימו בעיר. זה היה בערך במרץ 1940. אחרי שהגיטו התמלא, העבירו יהודים גם לפְּלַשוֹב, שהיה מחנה עבודה ((Arbeits Lager Plszow. עד המעבר גרנו בבית שלנו. כדי להקים את הגיטו, הגרמנים הוציאו מבתיהם את הפולנים שגרו באזור מסויים, והעבירו לשם את  היהודים. הקציבו לנו זמן לעבור לגיטו. חלוקת המקומות הייתה כזאת שכל שלושה אנשים קיבלו חלון. רציתי שנקבל דירה גדולה יותר מזו שקיבלנו, כי החלטתי לפתוח גן ילדים. הלכתי ל- Ordnungs Dienst, המשטרה היהודית בגיטו, ואמרתי שבגלל שאין גן ילדים ובית-ספר בגיטו, אני רוצה לארגן גן ילדים. בשביל זה ביקשתי לקבל דירה גדולה שראיתי קודם לכן: היו בחדר הכניסה שלה שניים או שלושה חלונות, והיו בה שניים או שלושה חדרים נוספים עם הרבה חלונות. רשמו את הבקשה שלי, אבל לא קיבלתי תשובה. אמא שלי לא רצתה דירה גדולה יותר ממה שקיבלנו, כי פחדה שנצטרך לחלוק אותה עם משפחות נוספות. אני לא ויתרתי, ואני חושבת שעברו שבועיים, ואז נכנסתי שוב למשטרה היהודית. בכניסה למשטרה האנשים קיבלו מכות, כי הרבה רצו להכנס אליה, כדי לבקש ולברר דברים. אני לא קיבלתי מכות, נכנסתי, דיברתי עם הפקידים וקיבלנו את הדירה, כי היא הייתה פנויה. פתחתי גן ילדים. לקחתי בחורה קטנה ממני, שילמתי לה כסף, והיא עזרה לי. היו אצלי בגן ילדים בגילאי 3-5, ואולי גם שש. חוץ מזה, לימדתי גם ילדים במקום בית-הספר שלא היה בגיטו. לימדתי בלי ספרי לימוד. ככה עבדתי מספר חודשים. מהעבודה הזאת הרווחתי כסף, והייתי המפרנסת העיקרית במשפחה. גם אחי, סמק, עבד באותו הזמן – הוא הכין מברשות. הוא גם למד, קיבל שיעורים פרטיים. הכל היה אז יקר מאוד. לחם קיבלנו תמורת תלושים. התלושים לא הספיקו, ועם הכסף שהרווחנו אמא קנתה לחם ועוד אוכל, שהובא מחוץ לגיטו.

העבודה עם הילדים הצילה אותי אחר-כך. אנשים שילדיהם למדו בגן שלי המליצו לשינדלר לקחת אותי למפעל שלו. אחת הנשים שהבת שלה למדה אצלי, הייתה האהובה של בעל הבית בבית החרושת לכלי אמייל של שינדלר. הוא היה יהודי ששם המשפחה שלו היה בַּנְקֵר. אצלה בבית עבדה מטפלת בבת שלה, שהייתה אהובה של קאפו. הקאפו היה מביא את העובדים בבוקר למפעל של שינדלר, ובערב היה מחזיר אותם לגיטו. האשה הזו ביקשה מהאהוב שלה, הקאפו, שיסדר לי שאוכל לעבוד אצל שינדלר ובנקר.

כשעבדתי עם הילדים בגיטו, לא הלכתי בדרך-כלל לעבודות כפיה, כמו פינוי שלג וכו'. את העבודות האלה היו עושים פעם-פעמיים בשבוע. יום אחד הודיעו שכל מי שאינו עובד בעבודות האלה בגיטו, ילך לעבוד ב"דשא הירוק" ובמחנות נוספים. בהתחלה, אנשים שנשלחו למחנות חזרו מהם. אפילו מאושוויץ, לפני שהפך למחנה השמדה. כששמעתי את ההודעה, הלכתי ללשכת העבודה של היהודים, ה- Arbeit-Samt. הגיע לשם קצין או חייל גרמני וביקש אנשים לעבודה. הוא לקח תעודות של מאה בחורות, ביניהן את התעודה שלי, ואמר שיבחר כמה מאיתנו לעבודה. עבר זמן והוא לא בא. יום אחד ראיתי מודעות ברחוב שלמחרת כולם צריכים להתייצב במגרש. אני הייתי בלי תעודה ופחדתי שיקחו אותי ל"דשא הירוק". בערב הלכתי ללשכת העבודה. הרחובות היו ריקים, כיון שתפסו שם אנשים.  אמא בכתה כי לא רצתה שאלך לשם. בלשכת העבודה שאלתי אם הגרמני הביא את תעודת העבודה. אמרו לי שלא, וחזרתי הביתה. באמצע הלילה הגיע איש מהלשכה ואמר לי שקיבלו אותי לעבודה עם כמה בחורות נוספות.

בבוקר הלכו אמא, עם אחי וסבתא למגרש. קראו לזה "אָפֵּל-פְלַץ" (מקום התייצבות). המגרש היה שייך לבית-חולים או בית-ספר. רציתי להצטרף אליהם, אבל אמא ביקשה שאשאר בבית כדי לשמור עליו, כי חשבה שהם עוד יחזרו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. אני לא יודעת לאן לקחו אותם, ומאז לא שמעתי עליהם. יתכן שנלקחו לרַוַרוּסְקָה שבאוקראינה, שאוקראינים שמרו עליו. זה היה מחנה עבודה שהאנשים עבדו בו קשה מאוד, בלי אוכל מספיק. מי שהיה שם לבש בגדי נייר. המחנה היה מוקף גדר גבוהה כדי שלא יוכלו לראות מה קורה שם. זה היה גם מחנה השמדה. מי שנשלח לשם, לא חזר.

אחרי שהם יצאו, נשארתי לבד בבית, ואחר-כך הלכתי להתייצב באתר היסטורי של קרקוב, שם היה מחנה של חיילים גרמניים. רוב הבחורות שהתייצבו שם קיבלו עבודה בגינון. חלק הועסקו בעבודות ניקיון. אני עבדתי בגינון. היינו נוסעות לעבודה במשאית סגורה בדיקט. יום אחד נשבר הדיקט, ובחורות נפלו מהמשאית. חלקן נפצעו קל. לי לא קרה כלום.

באחד הימים נחתי ליד המעדר. יחד אתי היו עוד שתי בחורות. גֵאת, קצין סדיסט ואכזר, שאחרי המלחמה תלו אותו בפולין, קלט מרחוק שאנחנו לא עובדות. באותו ערב, לפני שחזרנו הביתה, הודיעו לנו שלא נחזור יותר לעבודה, כיון שגאת ראה שאנחנו לא עובדות. מה שהפליא אותנו, זה שגאת היה רחוק מאוד מאיתנו, ולא היה לנו ברור איך הוא ראה אותנו וידע לזהות אותנו. אנחנו לא הרגשנו שהוא הבחין בנו. לשתי הבחורות האחרות הייתה פרוטקציה במשטרה היהודית, אבל הן לא יכלו לעשות דבר. זו הייתה הפעם האחרונה שעבדנו שם.  אמרו לנו שלמחרת עלינו להתייצב בגיטו בבית-חולים שטיפל בזקנים. היה ברור לנו שב"משלוח" הבא הגרמנים יקחו את הזקנים יחד עם הצוות שמטפל בהם (משלוח נקרא בגרמנית Ausiendlung).

היה לי דוד, אח של אמא. שמו היה יוסף ווֹרְצְמַן. הוא עבר כמה אסונות. אשתו הראשונה נפטרה ממחלה. גם אשתו השניה. הוא נשאר עם בת של אשתו השניה, שלא הייתה בִּתוֹ, ועם בנו, רִישֵק, שהיה בערך בן חמש או שש באותה תקופה. מאוחר יותר, אני חושבת שזה היה כבר בפלשוב, לקחו לו את רישק. מאז, החיים לא היו שווים בעיניו. הבת של אשתו השניה, שמה רחל, ניצלה, והיא גרה בגבעתיים. אין לי קשר איתה כי היא לא ממש קרובת משפחה שלי. בהתחלה יוסף לא גר בגיטו, אלא באחד מפרברי קרקוב. הייתה לו חנות גדולה, והרבה נוצרים הכירו אותו, אהבו אותו וסידרו לו תעודה של ארי. אבל הוא פחד שיתפסו אותו, ועבר לגור בגיטו. כשהיה מתוכנן משלוח, אנשי המשטרה היהודית הודיעו לו, כדי שיצא מהגיטו. הם הכירו אותו, והייתה לו פרוטקציה אצלם. יוסף היה מודיע לי לפעמים שמתוכנן משלוח, כדי שאדע. אחרי שהכניסו אותי לצוות בית הזקנים, הוא סיפר לי שמתוכנן משלוח חדש, ושהוא מתכוון לצאת מהגיטו לפני שהמשלוח יתחיל. ביקשתי ממנו שיקח אותי איתו, אבל הוא לא יכול, כי הוא תכנן לצאת למישהו מחוץ לגיטו, ולהשאר אצלו כמה ימים. אז ביקשתי ממנו רק שיתן לי לצאת איתו מהגיטו. יצאנו בבוקר. השוטרים היהודיים נתנו לנו לצאת, הוא הלך לאן שהלך, ואני הלכתי לכיוון נהר הויסלה. עוד לפני שיצאתי מהגיטו הורדתי את הסרט הלבן שהיה לי, עם המגן-דָוִד, לסימן שאני יהודיה. שמעתי שליד הויסלה יש מחנה עבודה, שם גרו יהודים שלא היה להם מקום בגיטו, ומשם שלחו אותם לעבודה. הלכתי למחנה לא דרך רחובות העיר, אלא לאורך הויסלה, כי לא הייתה לי תעודה של ארי והלכתי בלי סרט זיהוי כיהודיה. פחדתי שלא יהיה לי מה להגיד אם יעצרו אותי. הלכתי לאורך הויסלה וסמכתי על המזל. לא ידעתי איפה המחנה, אבל הצלחתי למצוא אותו. האנשים שהיו במחנה לא הסכימו שאשאר שם, כי גאת היה שם קודם לכן, והוא אמור היה להגיע במפתיע כל רגע. אם יתפוס אותי במחנה, יעניש אותי על היותי אשה זרה במחנה, ואותם – על שהכניסו אותי. סיפרתי להם שמתוכנן משלוח, והם ביקשו שאסתלק משם.

הסתלקתי משם והמשכתי ללכת מחוץ לשטח העיר, בדרך שלא הכרתי. פחדתי לפגוש אנשים כי חששתי שיסגירו אותי תמורת משהו שיקבלו עבור הסגרתי. אני זוכרת שבמשפט דמיאניוק סיפרו שאנשים הסגירו יהודים תמורת קילו סוכר. לכן, כשראיתי אנשים, התחבאתי. כשירד החושך לא הייתה לי ברירה. ראיתי בחורים ושאלתי אותם איך להמשיך. הם הפנו אותי למחנה נוסף. המחנה הזה היה גדול יותר מהראשון והיו שם הרבה יהודים. שם קיבלו אותי. האנשים במחנה ישנו בלילה על המטלטלים שלהם ועל שמיכות. לי לא היה כמעט כלום. היה לי סודר ועוד כמה בגדים. התיישבתי ליד מישהו שהייתה לו שמיכה, וכך ישנתי כל הלילה. היה לי מצב-רוח רע בגלל התלאות שעברתי ובגלל שלא הייתה לי עבודה ולא ידעתי איך להסתדר.

שאלתי את האנשים במחנה איפה הם עובדים, והם סיפרו שהם עושים מדרכות ברחובות קרקוב. באותו הזמן הם עבדו ליד הגיטו. בבוקר נסעתי איתם. לקחתי איתי את הסל עם הבגדים שהיו לי, כי התכוונתי לחזור לגיטו מיד אחרי המשלוח, כשעוד היה בלגן. חשבתי להצטרף לקבוצת אנשים שחוזרת לגיטו מהעבודה.  כשעבדתי במדרכה ליד הגיטו, שמעתי שהמשלוח טרם נגמר, אז חזרתי בערב עם האנשים למחנה, עם הסל. אמרו לי שהמשלוח יימשך בערך עוד שלושה ימים. למחרת קמתי שוב לעבודה, אבל לא לקחתי את הסל. באותו יום שמעתי שהמשלוח הסתיים. עזבתי את העובדים ואמרתי להם שאני מוכרחה להכנס לגיטו. פחדתי שאחר-כך לא תהיה לי אפשרות לעשות זאת. נכנסתי לגיטו עם קבוצת אנשים שחזרה מהעבודה. הקבוצה הזאת יצאה לעבוד אחרי שהסתיים המשלוח, ובסוף היום חזרה לגיטו. זו הייתה קבוצה שעבדה בבית-חרושת שעשו בו כפיות אלומיניום. ביקשתי להצטרף אליהם לעבודה, והם אמרו לי לבוא למחרת בבוקר.

אחרי שנכנסתי לגיטו שאלתי מה קרה לבית הזקנים. אמרו לי שלקחו את כל הזקנים ואת אנשי הצוות  ל"דשא הירוק". ממילא לא חשבתי לחזור לבית הזקנים, כי ידעתי שאם לא במשלוח הזה, יקחו אותם במשלוח הבא.

במפעל של אוסקר שינדלר בזַבְּווֹצֵ'ה

למחרת התייצבתי לעבודה, אבל טעיתי בקבוצה. במקום להצטרף לאנשים שעבדו בבית החרושת לכפיות אלומיניום הגעתי לקבוצה שעבדה בביח"ר לייצור סירים וקערות מאמייל. זה היה בית החרושת של אוסקר שינדלר. פגשתי שם את הקאפו, שהילד שבו טיפלה האהובה שלו היה בגן שניהלתי. הוא הכיר אותי מיד, כיוון שלא פעם היה בא איתה לקחת מהגן את הילדה. הוא אמר לי שבבית החרושת לא צריכים עכשיו פועלים חדשים, אבל שאגיע כל בוקר לעבודה. ברגע שיהיה אפשר לקבל אותי, ידאגו שבלשכת העבודה אהיה הראשונה ברשימה להכנס לביהח"ר של שינדלר. התחלתי לעבוד עוד לפני שהגיע האישור. כעבור כמה שבועות סידרו אותי רשמית לעבודה. בית החרושת נמצא באחד הפרברים של קרקוב, שנקרא זַבְּווֹצֵ'ה (Zablocie). בַּנְקֵר, היהודי שהמפעל היה קודם שלו, עוד היה במפעל, אבל כבר לא היה בעל הבית.

העבודה בבית החרושת הייתה קשה מאוד. לקחנו את סירי האמייל, שמנו אותם על מגשים מיוחדים מקרש והכנסנו אותם לתנור. העבודה הייתה בלחץ, בגלל החום של התנור ובגלל שהיינו צריכים לדאוג שהסירים לא יפלו. עבדנו בשלוש משמרות. יצא לי לעבוד לסירוגין בכל המשמרות.  היו אנשים שהייתה להם פרוטקציה והם עבדו בחלק אחר של בית החרושת, ה"רִיסְטוּנְג", בייצור כדורי רובים (ריסטונג=ביח"ר לנשק). העבודה שם הייתה בשיטת הסרט הנע. הם בדקו אם הכדורים היו בסדר. זאת הייתה עבודה קלה, אבל אחראית. בזבווצ'ה לא עבדתי בייצור כדורים, אבל כשעברנו לצ'כוסלובקיה בהמשך המלחמה, עבדתי בייצור הכדורים. הייתה עוד עבודה קלה בביהח"ר: קילוף תפוחי-אדמה לארוחת הצהריים. היה בעבודה הזאת יתרון. מי שעבד בה יכול היה להחביא ולקחת קצת תפוחי-אדמה.

בהתחלה עוד גרנו בגיטו, אבל בשלב מסויים הגרמנים סגרו את הגיטו והעבירו את מי שנשאר למחנה העבודה בפלשוב. בגיטו, אחרי שסבתא, אמא וסמק לא חזרו, גרתי עם דודה מבוגרת. שם משפחתה היה בְּלוֹנְדֵר. לא הרגשתי טוב אצלה בדירה, כי הייתה לה בת שמתה, והייתה לי הרגשה לא טובה מזה.

במחנה פלשוב

בפלשוב גרנו בבלוקים, צריפים ארוכים. החיים שם היו בלתי נסבלים, הרבה יותר גרועים מהחיים בגיטו. המחנה היה קטן, ללא חנויות. לא ניתן היה להשיג בו כלום. השטח שבו יכולנו להסתובב היה קטן, בגלל גודל המחנה. לא היה ניתן לצאת מן המחנה, שלא כמו בגטו. הסתובבנו שם עם בגדים מפוספסים. סדר היום היה כזה: קמנו כל יום בשעה קבועה, אני כבר לא זוכרת מתי. לא היו לנו מים מספיקים, אבל דרשו מאיתנו להיות נקיים, כדי שלא יהיו אצלנו מחלות. למי שהייתה עבודה, הלך לעבוד. חלק עבדו במחנה עצמו, בתפירה ובעבודות נוספות, וחלק עבדו מחוץ למחנה, כמו שאני עבדתי אצל שינדלר. בצהריים קיבלנו אוכל, אבל הוא לא הספיק. האנשים היו נפוחים מרעב. מי שיכול, השיג אוכל בדרכים משלו. המיטות היו עשויות מעץ, והיו בנות שלוש קומות. לכל אחד הייתה מיטה קבועה. אני ישנתי במיטה שבקומה השלישית, כי פחדתי לישון למטה. בהתחלה גם לא היו לנו שירותים. היו בורות שבהם עשינו את צרכינו. רק מאוחר יותר הקימו שם שירותים.

מי שלא עבד ונשאר במחנה, עמד באַפֵּל-פְּלַץ. זהו ביטוי בגרמנית שפרושו: להוריד כובע, לחבוש כובע. היינו עומדים שעות באפל-פלץ. עמדנו כך סתם, בקור ובחום. מה שהפריע יותר מכל היה שלא נתנו לנו להכנס לשירותים. עשו לנו את זה כדי לגרום לנו לסבל. לא נתנו לנו להתכסות בקור. אם תפסו מישהו שלקח שמיכה כדי להתכסות, היו יורים בו ואולי גם בכל הקבוצה. זה לא קרה בקבוצה שלי, אבל שמענו כשזה קרה בקבוצות שהיו לידינו. היו שעות קבועות לאפל-פלץ. כך עמדנו כמה פעמים ביום, כל יום.  הייתה לנו אחראית בלוק. היא דאגה שנצא החוצה כדי להסתדר לאפל-פלץ. היא עצמה פחדה. היינו יוצאים החוצה ומסתדרים. גֵאת, מפקד המחנה, או גרמנים אחרים, היו באים למסדר כדי לגרום לנו סבל. מדי פעם היה גאת משסה את כלבו באנשים שעמדו במסדר, והכלב היה קורע את בשרם של המסכנים. עמדו שם גם נשים גרמניות סדיסטיות. הן כונו שְטוּרְמַנְקָה. הייתה לי קופסה עם תמונות שלי ושל המשפחה, והיא הייתה הדבר החשוב לי ביותר. פעם אחת, באחד המסדרים, נתנה לי אחת הגרמניות מכה. הקופסה נפלה, אבל אסור היה לי לקחת אותה, וכך איבדתי את התמונות.

מעשי רצח היו דבר יום-יומי בפלשוב. תלו שם אנשים. היה מקרה שתלו מישהו והחבל נקרע, אז תלו אותו שוב. ירו שם באנשים, חפרו בורות, ירו בקבוצות יהודים לתוך הבורות וכיסו אותם. שמעתי את היריות, וראיתי את קבוצות היהודים המוּבָלוֹת לבורות. היו גם מקרים של שריפת גופות. שמעתי על מקרה שבו אסף גאת אנשים, ולצלילי תזמורת לקח תינוקות מהאמהות, זרק אותם והרג אותם, והכריח את האמהות לרקוד וַלְס לצלילי המוזיקה.

אני זוכרת שפעם הגיע מנגלה. ידענו שמנגלה יגיע, וחלק מהבחורות התאפרו כדי להראות יפות. מנגלה היה צריך לקבוע מי תלך לחיים ומי למוות. הוא חילק אותנו לשתי קבוצות, אחת ימינה ואחת שמאלה, והחלוקה נעשתה במרוצה, כשאנחנו עירומות. לא ידענו איזו קבוצה מיועדת לחיים ואיזו למוות. גם אני עברתי לידו, בפחד גדול, והגעתי לקבוצה של אלה שנותרו בחיים. הייתי צעירה, אז הצלחתי. ככל שאני זוכרת, הארוע עם מנגלה היה בפלאשוב, אבל אולי אני טועה וזה היה באושוויץ.

אחותה הקטנה של מישהי שהכרתי הייתה יפה ומלאת חיים. אחד מהאוקראינים ששמרו על המחנה אהב אותה והציע לה שיוציא אותה מפלאשוב ויציל אותה. היא עבדה כעוזרת בית או מנקה בביתו של גאת, שהיה במחנה. פעם אחת נפלה מהמיטה בת שלוש הקומות ושברה את הרגל. כשראה אותה גאת, ראה בכך סימן שתפס אותה עם האוקראיני. הוא הרג אותה ואחר-כך חיפש בין הביתנים את האח הקטן שלה והרג גם אותו.

כל יום ראינו שמביאים לפלאשוב יהודים מבחוץ. הגיעו גם יהודים מארצות אחרות. ראינו יהודים מרומניה, מסלוניקי ומעוד מקומות. לא ערבבו אותם איתנו, כי אנחנו היינו כוח עבודה. לקחו אותם אל הבורות, ירו בהם ואחר-כך כיסו אותם.

בגלל הסבל והפחד שהיו במחנה פלאשוב, שינדלר הוציא אותנו משם, עם פרוטקציה, וסידר לנו, לפועלים שלו, מחנה נפרד. המחנה החדש היה בזבווצ'ה, ליד בית החרושת. בבית החרושת היו גם פועלים נוצריים. היה לנו קשר איתם, וקנינו מהם אוכל ופירות, שבגיטו או בפלאשוב היה קשה להשיג. מי מאיתנו שרצה למכור משהו, יכול היה למכור להם. היו לנו במחנה תנאים טובים ויכולנו להתרחץ. בזמן העבודה קיבלנו אוכל בבית החרושת. יכולנו לצבוע שם את השמיכות הלבנות שלנו. אני צבעתי את השמיכה והכריות שלי בצבע כחול, כדי שלא תיראנה מלוכלכות, ואולי כי אסור היה להשתמש בצבע לבן, אני כבר לא זוכרת. לבשנו במחנה בגדי אסירים עם פסים. הנשים לבשו שמלות עם פסים, לא מכנסיים.

גאת, שהיה מפקד מחנה פלשוב, הגיע כמה פעמים לבקר את שינדלר בזבווצ'ה. הוא היה חבר שלו. שינדלר היה שותה איתו וודקה כדי לייצור איתו קשרי חברות, שיאפשרו לו להציל יהודים בעת הצורך. פעם אחת הגיע למחנה שיכור כלוט. פתאום נתקל באחד היהודים שבמחנה, שהיה אדם זקן. גאת רצה לירות בו. שינדלר, שראה אותו,קרא לו: "אל תירה בו, אני צריך אותו לעבודה". כך הוא הציל אותו.

בזבווצ'ה היו איתנו כמה ילדים שהגיעו עם ההורים שלהם. מישהו הלשין כנראה לגרמנים. יום אחד הגיעו גרמנים למחנה ולקחו את הילדים הקטנים. נשארו הילדים הגדולים יותר, שיכלו להגיד עליהם שהם עובדים בביהח"ר.

גרנו בזבווצ'ה בתנאים טובים, עד שהרוסים התקרבו לפולין. לפחות היו שמועות כאלה. הגרמנים החליטו לחסל את היהודים בפולין לפני שהרוסים יכנסו. הם השתדלו, קודם כל, לרכז את היהודים במקומות מרכזיים, ולכן פינו אותנו מזבווצ'ה חזרה לפלאשוב. היינו כמה מאות של אנשים שחזרו לפלאשוב. נשאר בזבווצ'ה צוות של מאה אנשים בערך, לעשות איזו שהיא עבודה הכרחית שנותרה שם. לאחר שהצוות סיים את עבודתו, חזר גם הוא לפלאשוב. אני חזרתי לפלאשוב בקבוצה הראשונה. אחרי שחזרנו לפלאשוב התרסק שם מטוס גרמני. אח של חברה שלי, עוד מימי תנועת הנוער "עקיבא", הצליח לברוח בגלל האנדרלמוסיה שנוצרה.

אחרי שחזרנו לפלאשוב ראינו איך הוציאו הגרמנים את הגופות מקברי האחים ושרפו אותם. הם עשו זאת כדי להעלים ראיות לפני כניסת הרוסים.

היינו בפעם השניה בפלאשוב מספר שבועות או חודשים, אני כבר לא זוכרת בדיוק. שינדלר הבטיח לנו שהוא ינסה להעביר אותנו לצ'כוסלובקיה. המצב במחנה היה כל-כך גרוע, ואני לא האמנתי שהוא יצליח להציל אותי. היינו צריכים להרשם כדי לצאת לצ'כוסלובקיה. מי שהייתה לו פרוטקציה יכול היה לצאת לשם. אני הייתי לבד. פחדתי שלא אצליח להיות בין היוצאים. עזרה לי אישה יהודיה טובה מאוד, שמה היה שטרן. היא הייתה ממשפחת הנגן אַייזיק שטרן. אמרתי לה שיש הרבה אנשים שירצו לעבור לצ'כוסלובקיה, ואני לא מאמינה שאצליח להיות ביניהם. היא הבטיחה לי שתדאג לשבץ אותי ברשימה. לא האמנתי לה, אבל בסוף היא הצליחה. היו לה קשרים עם מי שצריך. היא עברה איתי אחר-כך מפלאשוב לצ'כוסלובקיה דרך אושוויץ.

היינו ברשימה של שינדלר שלוש מאות נשים וארבעה מאות או חמישה מאות גברים. כיון שבכל מקום שבו יש יהודים יש גם פרוטקציה, גם כאן, בין שוטרי ה- Ordnungs Dienst (המשטרה היהודית) היו בעלי משפחות שרצו להציל את בני משפחותיהם. הם ידעו שהטרנספורט הזה ילך לחיים והחליפו שש או שמונה נשים מהמשלוח בקרובות משפחה. הם סיפרו שלחלק מהנשים היה טיפוס, אחרות היו בהריון, ואותן הם הוציאו מהרשימה והכניסו במקומן קרובות משפחה שלהם.

אושוויץ

בדרך מפלאשוב לצ'כוסלובקיה הגענו לאושוויץ כדי לעבור שם את הקְוַרַטַנְנָה, פעילות הרישום. הגברים יצאו לקְוַרַטַנְנָה במחנה אחר. היינו צריכות להיות בקְוַרַטַנְנָה שלושה ימים, אבל נשארנו שם חודש. איבדנו כבר את התקווה שנצליח להגיע לצ'כוסלובקיה. הגברים היו שלושה ימים בפעילות הרישום במחנה שדרכו הם עברו, והמשיכו למפעל החדש של שינדלר בצ'כוסלובקיה. הם ראו שאנחנו לא מגיעות והיו לא שקטים. הם דאגו לנו. אחרי חודש שלח שינדלר שליחה גרמניה עם טבעת שהיה בה יהלום גדול, כדי לשחד פקידים גרמניים שידאגו להוציא אותנו מאושוויץ.

אושוויץ היה מקום מפחיד יותר ממחנה פלאשוב. באושוויץ הייתה טכניקה של השמדה, נהרגו בו מספרים הרבה יותר גדולים של יהודים, וקצב ההשמדה  בו היה גדול מאוד. לא גזזו לנו את השיער כשהיינו באושוויץ, חוץ מלכמה נשים, שכנראה השְטוּרְמַנְקָה קינאו בהן. את הבגדים הפרטיים שלנו לקחו מאיתנו, ונשארנו עם הבגדים של מחנה אושוויץ. יחד עם הבגדים לקחו לנו גם את החפצים האישיים. גם באושוויץ היה אפל-פלץ. התנאים היו יותר גרועים, כי בדרך-כלל לא היו מים להתרחץ. האוכל היה לא מספיק, והאנשים היו נפוחים מרעב. מי שהשיג, אכל קליפות תפוחי-אדמה שלא מילאו את הריק שבבטן. באחד מימי החורף הקרים שלחו אותנו להתקלח ואחר-כך לא  נתנו לנו מגבות. היינו צריכות לעמוד בחוץ, עירומות לגמרי, כדי להתייבש. עמדנו קרובות אחת לשניה כדי להתחמם, כל אחת מגוף חברתה. עמדנו כך זמן רב, כנראה שעות, ואף אחת לא חלתה.

ראינו ושמענו מה קרה באושוויץ ליהודים אחרים בקרמטוריום. פגשנו את היהודים שעבודתם הייתה להעביר גופות מתאי הגזים למשרפות.  דיברנו איתם מדי פעם. הם היו במצב של אדישות מוחלטת. הם הבינו שגם הסוף שלהם מתקרב, אבל בינתיים הם מוכרחים לעשות את העבודה שלהם.

המפעל בבְּרִינְלִיץ, צ'כוסלובקיה

כשהשליחה של שינדלר באה לקחת אותנו מאושוויץ, קיבלנו בגדים, אבל בכוונה הם היו לא מתאימים, והיו מלוכלכים מדם. הנשים הגבוהות קיבלו בגדים קצרים והנמוכות קיבלו בגדים ארוכים. נסענו מאושוויץ לצ'כוסלובקיה ברכבת. לפני הנסיעה קיבלנו מעט שימורים לאכול. הקרונות ברכבת היו סגורים, בלי חלונות. אלה היו קרונות לבהמות. היה חורף קשה, ואני זוכרת שבדרך היה קר מאוד, וכמעט קפאנו מקור. נסענו עד המקום בו נמצא הרִיסְטוּנְג, בית החרושת החדש. שֵם המקום היה Brynlitz (בְּרִינְלִיץ). כשהגענו, שינדלר ראה אותנו לבושות בבגדים המלוכלכים והלא מתאימים. הוא ציווה לקנות צמר ממפעל צמר שהיה קרוב אלינו. נתנו לנו מסרגות ברזל, ומי שיכלה סיִדרה לעצמה את הבגדים טוב יותר. היו כאלה שסרגו לא רק לעצמן, ויכלו למכור סוודרים או חולצות, ואפילו מכנסיים שסרגו מצמר, תמורת מנות מזון. מי שידעה לסרוג, הרוויחה.

בית החרושת בברינליץ היה מפעל לייצור תחמושת, אבל כלום לא יצא ממנו. העבודה נעשתה בפס ייצור. העברנו כדורים מאחד לשני. כל אחד היה אמור לבדוק או להתאים חלק אחר מהכדור, וככה העברנו כדורים מאחד לשני, אבל תוצרת לא יצאה מהמפעל.

שינדלר היה גרמני-צ'כי. הצ'כים הם מטבעם אנשים טובים. שינדלר עשה הכל כדי לעזור לנו. הוא נתן לנו בברינליץ, כשהיה יכול, אוכל משובח יותר, שכלל לחם לבן, סוכר וריבה. לחם לבן וסוכר היו מצרך יקר מציאות בשבילנו. ביום ההולדת שלו, למשל, קיבלנו את האוכל המשובח. היו בינינו גם כמה נערים שעבדו איתנו. הם קיבלו אוכל נוסף וטוב יותר: דייסה, ריבה, סוכר…  שינדלר חשב עליהם במיוחד. ככלל, אסור היה להחזיק איתנו ילדים. את רוב הילדים לקחו מאיתנו עוד כשעבדנו בזבווצ'ה. נשארו רק בודדים, אלה שנראו גדולים יותר. בדרך-כלל אכלנו בברינליץ מרק בכמות לא מספקת. המרק עצמו לא היה טוב. לפעמים היו תפוחי-אדמה בתוך המרק. היו אנשים שעבדו שם בקילוף תפוחי-אדמה. היו אנשים ששינדלר חיבב אותם במיוחד. מצבם היה טוב יותר. היה להם יותר סבון לרחצה. לפעמים הם קיבלו תוספת לאוכל, וגם אוכל טוב יותר. מי שנהנה מהפרוטקציה ניסה להסתיר אותה, והיה קשה לדעת עליה. בכל מקרה, הייתה מעין קִנאה בהם. זו לא הייתה ממש קנאה, כי גם אנחנו חיינו בחסד, אבל זאת הייתה מעין קנאה.

בברינליץ הרגשנו טוב יותר מאשר קודם לכן. יכולנו לחיות יותר בשקט נפשי. שמרו עלינו אוקראינים, אבל שינדלר היה יותר חופשי בשליטה עלינו. בכל זאת, התגעגנו לעולם שבחוץ. דיברנו על הדשא הירוק שבחוץ, על היכולת של הילדות בחוץ לקטוף פרחים, על הרצון לאכול לחם ללא הגבלה.

הרופא בברינליץ היה ד"ר ביברשטיין, הרופא היהודי מקרקוב, שלפני המלחמה שכרנו אצלו את הדירה ברחוב זמויסקי פינת ורננצ'יק. לפני המלחמה הוא היה מנהל מרפאה. בברינליץ הוא בדק את הפועלים והחליט מי צריך לקבל עוד אוכל, לפי הגיל, מי שחלה, ועוד קריטריונים. הייתה לו משפחה: אשה, בן ובת. כולם שרדו במלחמה. בנו רופא גם הוא, והוא חי עד היום בפולין. את בִּתו, ששמה היה אינקה, שלחו לאושוויץ. שם היא הכירה שטורמנקה גרמניה, אשה ענקית, כַּפְרִית, ששנאה יהודים, אבל אותה היא אהבה אהבת-נפש. היא נתנה לה להיות אחראית בלוק, וכך היא ניצלה. גם אשתו שרדה, אך היא נפטרה אחרי המלחמה. אחר-כך הוא התחתן שוב.

כשהיינו בברינליץ הגיעה לשם רכבת סגורה בפלומבות. הרכבת הזו נסעה ממקום למקום ואף אחד לא פתח אותה במשך ימים רבים. בתוך הרכבת היו מוזולמנים, שישבו רעבים וקפואים. חלק מהם מתו. שינדלר פתח את הקרונות, הוציא את האנשים, ואשתו טיפלה בהם. היא האכילה אותם דייסה בכפיות, ולימדה אותם לאכול מחדש. מאוחר יותר, בביקורו הראשון של שינדלר בישראל, אחת מילדי המסכנים האלה נתנה לו זר פרחים שהיה יותר גדול ממנה ודיקלמה דברי תודה שחיבר אבא שלה לשינדלר.

בלילה קברו את המתים, ועשו זאת כך שהאוקראינים ששמרו עלינו לא יראו את הקבורה.

השחרור

ידענו שמתקרב הסוף של הגרמנים, אבל פחדנו שלקראת הסוף האוקראינים יגמרו אותנו. יום אחד שינדלר אסף אותנו ואמר שיתכן שכבר למחרת בבוקר יגיעו הרוסים, אבל הוא חושש שהאוקראינים ינסו לחסל אותנו לפני שהרוסים יגיעו. לכן, הוא נתן לכמה מהגברים היהודיים כלי נשק בהסתר. לנו לא סיפרו שהגברים קיבלו נשק. האוירה הייתה קשה מאוד, כי לא ידענו מה הולך לקרות. חלק מהנשים כן ידעו על קבלת הנשק, כי הגברים סיפרו להן. כוונת שינדלר הייתה לגרום לכך שהמְפַקֵד של האוקראינים ישתכר בלילה האחרון שלפני השחרור. אם לא יצליח – שינדלר הציע תכנית לירות בעמודי החשמל של המחנה כדי שיהיה חושך, ובחסות החשכה לברוח ליער הקרוב, כדי להעביר שם את השעות האחרונות עד שיגיעו הרוסים. בסופו של דבר, לא הגענו לצורך לברוח מהמחנה, כיון ששינדלר הישקה את המפקד, וזה השתכר.

שינדלר נתן לנו פקודה לא לצאת החוצה. מישהו שהיה סקרן, הציץ מאחד החלונות או מאחד הגגות, נורה על-ידי אחד הגרמנים שעברו ליד המחנה כשברחו מהרוסים. הוא נפצע מהירי. לפני הלילה האחרון הצליח שינדלר להגיע למחסנים מלאי סחורה. היו שם בדים למעילים, בדים לשמלות, בגדים תחתונים ממשי, כמו מחוכים ותחתונים, פיג'מות מוכנות, מספריים ועוד. הוא הביא משם את הסחורה אלינו. שינדלר בחר ועדה מורכבת מהיהודים שהיו במפעל, והועדה חילקה את הסחורות בינינו, כולל את הבדים, כדי שנתפור לנו בגדים או שנוכל למכור את הבדים.

שינדלר עזב אותנו לפני שהגיעו הרוסים. הוא יצא עם הרכב שלו. נסעו איתו כארבעים איש, שהיו אמורים להעיד על פועלו להצלת יהודים. ככל שאני זוכרת, הם יצאו בשני כלי-רכב. נשארנו במחנה כמה ימים כי פחדנו לצאת. בסביבה עוד נשמעו יריות. בחוץ עוד היו גרמנים, שגם הם ניסו להתחבא. יצאנו שלוש או ארבע בחורות מהמחנה. נכנסנו למכונית שעברה שם, והנהג הסיע אותנו. הנוף שראינו היה הררי ויפה מאוד. לא ידענו איפה אנחנו נמצאות. רצינו לנסות ולחפש בתים שנעזבו על-ידי גרמנים כדי לקחת משם בגדים, כדי שיהיה לנו מה ללבוש. מצאנו כמה בתים סגורים. כנראה שהיו בהם אנשים, אבל הם לא פתחו לנו. בסוף, נכנסנו לאחד הבתים. היו שם אנשים. הם פחדו מאוד, וגם  אנחנו פחדנו. אני לא זוכרת אם לקחתי משהו, ואם כן, זה היה משהו קטן. יצאנו מהבית, ואני פחדתי מאוד. לא ידענו לאן ואיך לחזור. שמענו יריות, ברחנו ליער והתחבאנו בתוכו. פחדנו גם שם, כי באותם ימים שימש היער מקום מסתור לבורחים שונים, ופחדנו להִתַּקֵל בהם. בסופו של דבר, חזרנו למחנה. הדרך חֲזָרָה נמשכה כמה ימים. שאלנו אנשים איך להגיע, והם עזרו לנו למצוא את הדרך. "מַתְּתִי" מפַּחַד, ולטענתי, במזל גדול הצלחנו לחזור.

אחרי שחזרנו, נשארנו עוד כמה ימים בברינליץ. המצב כבר היה אחר. מי שרצה, עזב. האוכל כבר היה משופר ובכמות גדולה יותר. אני כבר לא זוכרת מי הביא את האוכל. אולי אלה היו הרוסים. שינדלר, לפני שעזב, אמר לנו שאנחנו צריכים לחזור לפולין כדי לחפש ניצולים מבני משפחותינו. התארגַנו, קבוצה גדולה של אנשים, ונסענו ברכבת לפולין.

בקרקוב לאחר המלחמה, נישואין לישראל הורוביץ

הראשונה שפגשתי כשהגעתי לקרקוב הייתה ידידה של מַלָה יַם, החברה שנלקחה לאושוויץ בתחילת המלחמה. אחר-כך פגשתי את מַלָה עצמה. לא האמנתי שהיא נשארה בחיים, כי תפסו אותה ברחוב וחשבתי שיותר לא אראה אותה. שמחתי לראות אותה. רק אחר-כך נודע לי שהיא הייתה אחראית בלוק.

בקרקוב נתנו לנו לגור בבית-יתומים. תמיכה קיבלנו מארגונים יהודיים. לקרקוב, ובכלל, בכל פולין, הגיעו יהודים לכדי לאתר קרובי משפחה. בבית היתומים התגוררנו מספר בנות בכל חדר. חיינו בקומונות קטנות בנות שתיים-שלוש חברות, ויחד בישלנו אוכל. חיפשנו קרובי משפחה, חברים, מַכָּרִים. אני לא האמנתי שאמצא את בני משפחתי. מצאתי חברות בודדות מבית-הספר, והן סיפרו לי שמַלָה יַם הייתה אחראית בלוק.

היו כאלה שחיפשו עבודה: מכרו כל מיני דברים כדי להרוויח קצת, ועבודות מהסוג הזה. אני לא עבדתי. הייתי בקרקוב מספר חודשים, ולפני שעזבתי – התחתנתי. את ישראל הורוביץ פגשתי בבית היתומים. הוא לא גר שם, אבל גם הוא חזר לקרקוב, עם חברים, לראות אם נשאר מישהו ממשפחתו. הוא היה מאזור קרקוב, אני לא זוכרת כבר מאיפה. ישראל היה נוסע עם החברים למכור סחורות. יום אחד הם ברחו לו עם הכסף ועברו למקום אחר. מאז הוא לא ראה אותם יותר. הוא לא היה טיפש. הוא גם ידע לאן לנסוע כדי למכור ולהרוויח, אבל הם בכל זאת סידרו אותו וברחו לו. אחר-כך הוא עבד במפעל לייצור מגפיים. הוא עשה את החלק העליון של המגפיים, שהיה עשוי מעור. יחד איתו עבד במפעל גם חַבָּה, ששנים אחר-כך היינו איתו בקשר. אחרי שהכרנו, נפגשנו כמה פעמים לפני שהחלטנו להתחתן. אחרי חודש, ואולי פחות, התחתנו. את החופה ניהל הרב פרנקל. החתונה הייתה באיזושהי דירה או משרד. בחתונה היו חברים שהִזְמַנוּ.

לישאל היה קול יפה והוא שר יפה מאוד. אנשים אהבו לשמוע אותו שר. הוא היה איש ציבור והיה חבר במפלגה, אני לא זוכרת בדיוק איזו. אולי פועלי ציון ואולי מפלגה קומוניסטית.

הדרך לארץ ישראל

מקרקוב נסענו לרייכנבאך, עיר במחוז שלונסק. חבל שלונסק היה לפני המלחמה פולני בחלקו, וחלקו השני היה בגרמניה. אחרי המלחמה עבר כולו לפולין. רייכנבאך, שהייתה בגרמניה, עברה לפולין. ברייכנבאך היינו, אני חושבת, שנה. הייתה איתי שם חַנְקָ'ה, כיום זלוטניק (ואנחנו בקשר עד היום), שהכרתי אותה עוד בבית היתומים בקרקוב. ישראל שידך אותה לבעלה, והם התחתנו ברייכנבאך. מאז היינו ידידים. הייתה לנו שם ביחד חנות נעליים, אבל אנחנו החלטנו לעלות לארץ, והם נשארו בפולין. הם החליטו קודם כל להתפרנס ולהרוויח כסף, ואז לעלות לארץ. ובאמת, כשהם הגיעו מאוחר יותר לארץ, הם הביאו איתם חלקי מכונות לייצור כלים מניירוסטה. עד היום יש להם מפעל לייצור כלי ניירוסטה.

מרייכנבאך יצאנו לדרך. הדרך הייתה קשה. היה קר מאוד. הלכנו הרבה ברגל, סחבנו ציוד, עברנו בהרים, עלינו וירדנו, אני כבר לא זוכרת פרטים מדוייקים. אני גם לא זוכרת איפה עלינו על האניה. זה היה כנראה בפולין. עלינו לארץ עם סרטיפיקטים, אבל לפני העליה לאניה קיבלנו תעודות עם שמות בדויים. לא קיבלנו, ישראל ואני, תעודות של זוג נשוי. זה לא היה אפשרי. אז היינו באניה לא כזוג נשוי. אני נקראתי ויסברגר או ויסברוט. אני לא זוכרת את השם הפרטי שקיבלתי ולא זוכרת את השם שקיבל ישראל.

אני לא זוכרת את שם האניה שהפלגנו בה. האניה עצרה בדרך באיטליה. ירדנו לחוף והיינו שם יום ואולי חצי יום. האנשים היו כבר עייפים מהתלאות באניה. החיים באניה היו קשים. הפלגנו בקיץ והיה חם מאוד. לא עצרנו רק באיטליה, אבל אותה אני זוכרת כי ירדנו שם לחוף. קיבלנו או קנינו שם תפוזים. קיבלתי תפוז, הייתי צמאה מאוד והבנתי שצריך לקלף אותו שלם כדי לרוות ממנו. אחר-כך הראיתי לאנשים איך עושים זאת. בגלל החום באניה היינו מיובשים.  היינו צמאים מאוד. גם בעצירות האחרות סיפקו לאניה מים, מיץ ותפוזים, אבל כל מה שנתנו לא הספיק לנו. לי לא הספיקו המים במיוחד, כי הייתי בהריון. אני זוכרת שהייתה לנו גם סערה בים, וקצת פחדנו.

הגענו לארץ, לא לחיפה, אלא למקום כלשהו לידה. זה היה בערך ביולי 1947. הייתי אז בחודש האחרון להריון. הורידו אותנו לסירה על-גבי לוח עץ, והסירה לקחה אותנו לחוף. הבריטים לא היו בסביבה בעת הירידה מהאניה. אחרי שירדנו לקחו אותנו למחנה באזור חיפה שהיו בו בתים קטנים. היה שם חם מאוד, גם בלילה, והיה קשה לי לישון. הגענו לשם בקיץ. היינו במחנה הזה כמה שבועות או חודשים. יואל נולד באותה תקופה בבית-חולים בהר הכרמל בחיפה. זה היה באוגוסט 1947. אחר-כך עברנו לתל-אביב וגרנו בהתחלה סמוך לדרך יפו. כשהתחילה מלחמת העצמאות היה מסוכן להשאר שם. היו התפוצצויות בסביבה, וברחנו כולנו, גם השכנים, לבית כנסת סמוך, שם היינו מספר ימים. בעת הבריחה השארנו בחוץ בשר גוּלָש שבישלתי קודם לכן. כשהיינו בבית הכנסת נהרס הבית שלנו. לא הספקנו להתגורר בו הרבה. אחר-כך עברנו להתגורר ברחוב עין-יעקב.