אחוות הסטודנטים "קדימה"

בעידודם של בני משפחתי יצאתי לקרקוב. הנכסים הרוחניים והאינטלקטואליים שרכשתי עלו בהרבה על מה שהיה בכיסי. נראה לי שיכול היה להיות גרוע יותר, אם המצב היה הפוך. אחרי הכל, איש לא יכול לגזול ממני את מה שבראשי. בידי הייתה רק כתובת אחת בקרקוב: מעון הסטודנטים היהודים ברחוב פשמיסקה 3 ("המעון האקדמי")…

תכננתי לשכור ביחד חדר, קרוב ככל האפשר למעון האקדמי, שהיה מרכז החיים של האינטליגנציה לעתיד. המעון היה נכס של ארגון "אוגניסקו" ("מוקד"), שמשרדיו היו במעון. המועצה של "אוגניסקו", שנבחרה באופן דמוקרטי, הורכבה בעיקר מסטודנטים מקרקוב. על המעון פיקח פרופסור רפאל טאובנשלאג מטעם האוניברסיטה היגלונית, שהיה מומחה בינלאומי למשפט רומי ואחד היהודים המעטים שהגיעו לכהונת פרופסור באוניברסיטה זו. למרות שנולד כיהודי ומעולם לא הסתיר את מוצאו, הוא לא היה מקורב ליהודים, והמיר את דתו לקתולית….

ב"אוגניסקו" פעלו גופים ציוניים ואנטי-ציונים בקרב הסטודנטים. בגלל אופיים האינדווידואלי של היהודים קמו ארגונים רבים ממפלגות ומקבוצות שונות. נמשכתי במיוחד לשני ארגוני סטודנטים ציונים. הראשון היה "השחר" ששלט ב"אוגניסקו" ובכל המוסדות השייכים אליו, ואף זכה ברוב מוחלט בבחירות למועצותיהם. נטיתי לעבר קבוצת "קדימה" הקטנה, בת שלושים או ארבעים חברים, שהיתה אחווה אליטיסטית. היא פעלה בשיתוף עם אחווה וינאית בעלת שם זהה, שעם חבריה נמנה ד"ר תיאודור בנימין זאב הרצל…

אגודת "קדימה" בקרקוב היתה גאה בקשריה עם וינה. חבריה היו בעיקר סטודנטים מקרקוב שהיו נאים והדורים, ממשפחות טובות ומבתים אמידים. חלקם היו מוכשרים יותר והשאר בעלי כישורים ממוצעים… סטודנט שביקש להצטרף לאחת האחוות היה צריך לעבור תקופת מועמדות בת כמה שבועות או חודשים, שלאחריה הצביעו חברי האוווה בעד או נגד קבלתו. אם התקבל, היה בשנתיים הראשונות "Fux" (טרין). חבר בכיר נקרא "Bursh", ואילו חברים שסיימו את האוניברסיטה הפכו "Alte Herren", שהיה מעמד של חברי כבוד. לכל Fux היה פטרון, מעין חונך שהגן עליו ויעץ לו, למרות שהבדלי הגיל בין הפטרון לטירון היו כמובן קטנים.

הנהלת האחווה הורכבה משלושה חברים: Senior, Co-Senior, ו-Fux-Major. האחרון היה אחראי על הטירונים והתייחס בעיקר לאימוני הכושר ולהתנהגות החברים. ה-Co-Senior היה ממונה על התרגול האינטלקטואלי והאידיאולוגי. כל חבר באחווה היה צריך להכיר את הספרות העברית את ההיסטוריה היהודית, מכיוון שרבים מהחברים הגיעו מבתים מתבוללים. ה-Senior פיקח על כל העניינים הארגוניים.

כבוד עצמי וכבוד לזולת היו חשובים מאד באחווה. בנוסף עברנו אימוני כושר, ובעיקר סיף, והשתמשנו במסכות ובאפודים להגנה. לאחר אימונים בחרבות עץ עברנו לשימוש בכלים האמיתיים. החשיבות של מיומנויות הדו-קרב הפכה את האימונים והתרגילים הללו להכרחיים.

הצטרפתי לאחוות "קדימה" משום שמדריכיה וחלק מתפישתה תאמו את השקופתי על העולם: להכיר את הזהות שלך ואת השורשים שלך, ולהראות לעולם שהיהודים ראויים לכבוד כמו כל אחד אחר. מיומנויות דו-קרב היו ההוכחה הטובה ביותר לכך שסטונדט יהודי צעיר איננו פחדן. על הסטודנט היהודי לנהוג בכבוד עצמי במגעיו עם הסטודנטים האחרים, שהינם בעלי רקע שונה. הוא יכבד אותם, אך גם יצפה שינהגו בו כבוד. כך ניסו חברי האחווה שלנו לאזן את המצב שבו חששו חלק מהסטודנטים היהודים באוניברסיטה מפני הסטודנטים האחרים.

ואמנם בכל האוניברסיטאות האירופיות, כמו גן בפולין, סטודנטים רבים שאינם יהודים התייחסו אל הסטודנטים היהודים בבוז, כאל פחדנים. חברי האוחוות היהודיות התחייבו להגיב על כל עלבון ולהתעמת בדו-קרב עם המעליבים. כשהאחים היהודים הצליבו חרבות עם יריביהם, פעמים רבות היו טובים יותר משום שהייתה להם מוטיבציה גבוהה יותר, ולכן נצחו בקרבות הדו-קרב. אני זוכר שהיו בינינו כמה סטודנטים שהיו בדרגת רב-אמן בסיף, והמפורסם שבהם היה מיכאל נוימן, שכונה "מרס". נוימן היה "סניור" בזמן שהצטרפתי ל"קדימה" והוא לימד אותי סיף.

חבר אחר באחווה היה הפרקליט ד"ר אדוארד רוסטל, שכונה "פוטשי". הוא היה הפטרון שלי, אינטלקטואל שכתב בעיתון הפולני-יהודי "נובי דז'ינניק" ("היומון החדש") שיצא לאור בקרקוב. עוד "כוכב" באחווה היה הרופא אדם בוכנק "הרקולס", אתלט בעל הופעה מרשימה, וכן ד"ר נורברט שרגר, שנקרא "מופתי" בשל קלסתר פניו המזרחי. חברים אחרים היו ד"ר איגו קורנהאוזר, רופא ומהנדס; ד" הנרי גוט "לוופק", אגרונום; המהנדס אדוארד האוברגר; האגרונום איגנצי פויר; הפרקליט מקס בידרמן; התעשיין מ. קלמוס; אוסקר נאדל; האגרונום חיים פורטנוי; והרופא ד"ר מוניק גרוס "פלוטו". הכינוי שלי היה "פיקס" (מאידאה פיקס)…

עם עליית האיום הנאצי השפעתי על חבריי להתקרב יותר אל הציונות ולשלוח נציגים מועמדים לכל ארגון או מוסד יהודי וציוני. אני נבחרת למועצת "אוגניסקו" ואף כיהנתי כסגן נשיא הארגון. נשיאו המצטיין של "אוגניסקו" היה ד"ר ראובן (ריבק) וולף, שהיה גם יו"ר "השחר".

כד"ר אוזיש טהן נפטר ב-1936 העמידה האחווה את  משמר הכבוד. חברי המשמר חבשו כובעים צבעוניים וסרטים תואמים על העניבות, ועמדו סביב הארון עם חרבות בידיהם. זמן קצר לאחר הצטרפותי נבחרתי לכונן Co-Senior, ובשנתיים שלפני פרוץ המלחמה כיהנתי כסניור האחרון של האחווה "קדימה" בקרקוב.

הנריק צבי צימרמן, מתוך "הסנה הבוער. שרדתי, זוכר, מעיד"

השארת תגובה