היהודים בספורט בקרקוב

תחילתה של הפעילות הספורטיבית המודרנית בקרקוב היתה קשורה קשר אמיץ בתחיית תנועת הספורט בעולם הנאור במאה ה- 19 ובחדירתו של "חיידק הספורט" לעיר בשלהי המאה. תנועת הספורט, שקמה אחר מאות שנות תרדמה, החלה להתרחב ממחצית המאה ה- 19, בעיקר במערב ובמרכז אירופה. להתרחבות זו תרם מגוון של גורמים, אך בעיקר, כוחה המושך של הפעילות הספורטיבית כשלעצמה – התענוג, הפורקן והסיפוק שהעוסקים בספורט מצאו באמון גופני ובמשחק. דרך הטבע, נתלווה לתופעה זו גם מומנט של חיקוי ושל אופנה, כי לא מעטים מהנגועים ב"חיידק הספורט" היו ידועים ומוכרים בחברה.

בין הגורמים החשובים, שפעלו ברקע ותרמו לרנסנס הספורט, היו רעיונות כלליים רבי השפעה ותמורות חברתיות-כלכליות ולאומיות רחבות ממדים, כגון: רעיון החזרת האדם למצבו הטבעי, רעיון האמנציפציה, המהפכה התעשייתית וכן, בעיקר במרכזה של אירופה, "אביב העמים". תמורות אלה ועוד אחרות גרמו מצדן להיווצרות תנאים סביבתיים חדשים. החלו להסתמן שינויים באורח החיים, בעיקר בשל עלייה ברמת-החיים של רבדים נוספים באוכלוסיה, והחל לגדול זמנם הפנוי של יותר ויותר אנשים, בפרט בקרב חוגי האינטליגנציה. יתרה מזאת, מערכות החינוך, שהתרחבו והלכו, החלו לקבל ממד המוני יותר ועממי, וכן אופי חילוני ומתקדם.

המומנט הלאומי, שהיה מניע נכבד להתארגנותן של מסגרות ספורט רבות במרכז אירופה ובמרכז-מזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, השפיע גם, בצורה לא פחות נכבדה, במגזר היהודי בתחילת המאה ה-20. את הדחף להקמת ארגוני ספורט יהודיים נתנה התנועה הציונית, ובפרט קריאתו של מקס נורדאו "ליצור שוב… יהדות של שרירים". קריאה זו, וכן קריאתו של הרצל להפוך "אברכים יהודיים ליהודים צעירים", ביטאו את ההכרה העמוקה בצורך הדחוף בהתחדשות הפיסית של היהודים – הכרה, שהתגבשה גם בהשפעת הפוגרומים ברוסיה. יתרה מזו, קריאות אלו הצביעו על חשיבותו של ההיבט הגופני להגשמת רעיון התחייה הלאומית של העם היהודי. עתה החלו יותר ויותר יהודים להבין, כי נחוץ שנוי רדיקאלי בגישה היהודית המסורתית לפיתוח הגוף ולספורט. במקביל – גם הבינו, מה רב היה חלקו של החינוך היהודי המסורתי בהיווצרותו של האב-טיפוס של היהודי החלש גופנית והחושש.

באותה תקופה, חלו בעולם המודרני התפתחויות רבות-משמעות בזירת הספורט: משעה שקרם רעיונו של פיאר דה קוברטן להחיות את האולימפיאדות היווניות עור וגידים (כשבשנת 1896 נערכה האולימפיאדה המודרנית הראשונה באתונה) – התעצם גם ההיבט הייצוגי של הספורט. מעתה גברה והלכה "פעילותם" הסבילה של הצופים באירועי הספורט – "פעילות", שגם היא, בדומה לפעילות הספורטיבית, מעוגנת בצורכו הטבעי של האדם – כי מופעי הספורט סיפקו את צורכם בשעשועים, בידור משותף, "פורקן היצרים" וגם בטקס הפולחני. יתרה מזו, בקהל הצופים, שגדל והלך מאירוע לאירוע, הופיעו יותר ויותר אישים חשובים, ואף מן החשובים בציבור ובמדינה; גם הם נמשכו למופעים השונים, מתוך עניין או מטעמי אופנה.
כמובן, כל ההתפתחויות האלו העלו את חשיבותו ואת השפעתו של הספורט הן מההיבט האינדיווידואלי והן מהבחינה הקבוצתית-מסגרתית, הן בתחום החינוכי-החברתי, והן במישור הלאומי ואפילו הפוליטי.

הפעילות הספורטיבית בקרקוב

הפעילות הספורטיבית המאורגנת החלה בקרקוב עם הקמתה של אגודת ההתעמלות הפולנית "סוקול" ("בז" בפולנית) עוד בתחילת העשור האחרון של המאה ה- 19. במסגרת זו התארגנו מספר אנשי האינטליגנציה, שעד אז עסקו בהתעמלות ובספורט באופן אינדיבידואלי, וזאת למרות שרוב רובו של הציבור בעיר התייחס לספורט כאל משהו " המנותק מענייני הציבור", משהו העשוי "בטעם רע". בשנים אלו, ואף קודם לכן, היתה בעיר פעילות מאורגנת למחצה של קבוצות תלמידי בתי-הספר התיכוניים ושל סטודנטים באוניברסיטה. פעילות זו התבטאה בעיקר במשחק בכדורגל, שהיה על-פי-רוב עשוי סמרטוטים, והיתה קיימת למרות עמדתם השלישית של בתי-הספר, שראו בספורט "פרי האסור" על תלמידיהם. בין העוסקים בהתעמלות ובספורט במסגרות אלה, ובכלל זה "סוקול", היו גם יהודים.

תנופתה והתרחבותה של הפעילות הספורטיבית בעיר קשורה אורגנית בהקמתו של "פארק הספורט" (1891) על ידי ד"ר הנריק יורדאן, עסקן ותעמלן ספורט פולני מפורסם. בפארק זה שיחקו כדורגל והתאמנו אלפי צעירים, וביניהם גם יהודים. הם שיחקו שם בתנאים משונים קצת במושגים של ימינו, ובצורה שלעתים הצחיקה אפילו את הצופים של אז: המגרשים היו בצורת אליפסה בקוטר עד 45 מטרים, השערים היו בגובה מעל 3 מטרים וברוחב 2.5 או 4 מטרים; כמובן, לא היו בעיטות קרן, ובעת ההגנה על השער היו המגינים ממש חוסמים אותו בגופם, ואף תולים את עצמם על הקורה; יתר על כן, המשחקים התנהלו על פי כללים מאולתרים, שהסכימו עליהם שתי הקבוצות לפני המשחק, וכך היה גם לפני המשחקים ה"גדולים".

אמנם אגודת "סוקול" וכן מועדון הספורט הפולני "קרקוביה", הראשון ממועדוני הספורט בקרקוב (1906), קיבלו לשורותיהם מספר צעירים יהודים, אך בדרך כלל, לא ראו הפולנים בעין יפה את הצטרפותם של יהודים לארגוניהם; מועדון "וויסלה" (1907), למשל, כלל לא קיבל יהודים.

בנסיבות אלו ובהשפעת רוח הזמן, ובפרט בשל הסיסמה "יהדות השרירים", החלו לשאוף מספר צעירים יהודים בעיר להקמת מסגרות ארגוניות משלהם, ובשנת 1909 נוסד ראשון ארגוני הספורט היהודיים בעיר, מועדון יהודי לספורט "מכבי". ארגון זה היה בעל שאיפות לאומיות-ציוניות, ובפרט, השאיפה להתחדשות הגופנית של המוני הצעירים היהודים בעיר. למרות הקשיים הרבים ולמרות התיחסותו השלילית של רוב רובו של הציבור היהודי בקרקוב, התרחבה "מכבי" ועם הזמן התפתחה לארגון ספורט גדול ממדים, אף בקנה מידה בין-לאומי. היא הקימה מגוון שלם של ענפי-ספורט, ונתברכה במספר ניכר יחסית של ספורטאים וספורטאיות ברמה ארצית. אך, בעיקר, הפכה "מכבי" למוסד חינוכי מיוחד במינו וגרמה לשינוי רדיקאלי ברחוב היהודי בעיר – לרגנרציה הפיסית והנפשית של צעירים רבים; דוגמתה והצלחותיה השפיעו גם על הקמת ארגוני ספורט יהודיים נוספים בקרקוב ובפולין כולה.

מספר שנים לאחר ייסודה של "מכבי" הוקמה בקרקוב אגודת ספורט בשם "יוטצ'נקה" ("כוכב הבוקר" בפולנית). חבריה של אגודה זו היו יהודים, בעיקר מתבוללים או אדישים מהבחינה הלאומית (ולכן לא נכללה המלה "יהודית" בשם האגודה), ומשנת 1925, בעיקר סוציאליסטים מ"הבונד". "יוטצ'נקה", שהיתה השניה בגודלה בין ארגוני הספורט היהודיים בעיר, התפלגה לקראת סוף שנות העשרים וחדלה להתקיים. כמעט מן ההתחלה התפתחה יריבות בין יוטצ'נקה" ובין "מכבי", בעיקר בשל האורינטציה האידיאולוגית השונה, יריבות שדמתה, לפי ד"ר מיאלך (הפולני), ל"מלחמת קודש".

בשנים אלו פעלה גם בקרקוב "האגודה היהודית להתעמלות" ("ז'.ט.ג."). אגודה זו, שנוסדה ביזמתו של ז. הוכוואלד בתחילת העשור השני של המאה ה- 20, היוותה מרכז לאימוני התעמלות של לא-מעטים מיהודי העיר, נוער, צעירים ומבוגרים. רבים מחבריה היו פעילים גם ב"מכבי". תחילה נעשו האימונים במרתף הבניין ששכן בו ה"קהל" (ועד הקהילה היהודית) ברח' קרקובסקה 41; מאוחר יותר, במחצית הראשונה של שנות ה- 30, כ- 20 שנה לאחר ייסודה של האגודה, הוקם בנין מיוחד, עם אולמות מרווחים וציוד התעמלות מודרני, ברח' סקאבינסקה בוצ'נה . 13 בין מתעמלי האגודה בלטו ז. הוכוואלד, ה. טפר, ל. כהנא, לאנר, ד"ר ג. לנדאו, אינג' י. צימרמן, א. רדר ורובינשטיין.

לאחר מלחמת העולם הראשונה נוסדו בעיר ארגוני-ספורט יהודיים נוספים, כגון: "דרור" (של מפלגת "פועלי ציון", "בר-כוכבא", "הגיבור", "יהודה" (בראשותו של זיסר), "גבורה", "הכדור", וכן ארגון-ספורט של הפועלים היהודיים "ס'ילה" ("הכוח" בפולנית) בראשותו של ד"ר הורנונג. לארגון זה לא היה מגרש משלו, אך היה לו משרד-מועדון ברובע היהודי בעיר. "ס'ילה" השתייכה לצמרת העיר בטניס השולחן (פינג פונג), ומנהיגיה היו יוזמי "האיגוד לפינג-פונג" בפולין ושל התקנון הראשון לענף ספורט זה.
* * *
בין הספורטאים היהודים שבעיר היו גם כאלה שהצטרפו ל"קרקוביה" הפולנית, מקצתם עוד לפני ייסודם של ארגוני הספורט היהודיים בעיר, ומקצתם לאחר מכן. אחדים מהם רכשו לעצמם שם והוקרה לא רק ב"קרקוביה", אלא בכל פולין. ד"ר י. לוסטגרטן, למשל, זכה במוניטין כמחנך, עסקן ואמרגן מצטיין וכן כשוער כדורגל. הוא נמנה עם ראשוני "קרקוביה" הן כספורטאי והן כעסקן, שיחק בקבוצת כדורגל של "קרקוביה" עוד ב- 1907, והיה השוער הראשון בפולין, שהגן על שערו ב"רובינזונאדה" (השוער משתטח על האדמה אגב קפיצה לכל אורכו כדי לתפוס את הכדור).

ב"קרקוביה הגדולה" שיחקו שני כדורגלנים יהודים מפורסמים, גינטל ושפרלינג. לודביק גינטל היה, כדברי ד"ר מיאלך, אחת הדמויות המעניינות ביותר בכדורגל הפולני, ובשמך שנים רבות שימש כעמוד התווך של "קרקוביה" (השתתף ב- 325 משחקים), ושיחק 12 פעמים כמגן בנבחרת פולין. בשנה האחרונה לפעילותו (1928) עבר מתפקיד הגנה להתקפה ונעשה, תוך שנה אחת, ל"משנה למלך השערים" בליגה הפולנית הראשונה, עם 29 שערים לזכותו – תופעה מיוחדת במינה בכדורגל הפולני.
גם ליאון שפרלינג היה בעל "אישיות כדורגלנית גדולה". הוא הופיע 381 פעמים במדי "קרקוביה" וכן 22 פעמים בנבחרת פולין – פעמיים יותר מקאלוז'ה המהולל.

ב"קרקוביה" פעלו עוד מספר יהודים, מהם התבלטו בעיקר הכדורגלנים מ. שניידר (שופט כדורגל לעתיד), ולאחר מכן, כהנא וגרינברג, אשר הופיע 158 פעמים במדי "קרקוביה". בנוסף על אלה התבלטו: ד"ר א. ליבלינג, אחד מטובי שחקני-הטניס בפולין בשנות ה- 20; רוטוויין, שהצטיין במרוצי אופניים; טרודה דוידוביץ', שאחרי מלחמת העולם השניה הופיעה במסגרת קבוצת "קרקוביה" ושברה את שיאי פולין בשחייה ב- 100 ו- 400 מטר סגנון חופשי (במחצית השנייה של שנות ה- 30 היא היתה שיאנית פולין בכמה מקצועות שחייה, ואז הופיעה בצבעי "מכבי" ביאלסקו.)

מנופה של קרקוב לא נעדרו גם מספר שופטי כדורגל יהודים, שניים מהם זכו בפרסום רב: ד"ר י. לוסטגרטן, שניהל כ- 800 משחקים והיה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה אחד הטובים בפולין, וד"ר מקס שניידר, שהיה שופט כדורגל בין-לאומי, ולאחר מלחמת העולם השניה "השופט הטוב ביותר בפולין". שופט כדורגל היה גם ק. זיידנר.

לספורטאים ולעסקני ספורט בעיר היה מקום קבוע לפגישותיהם. היה זה בית-קפה של ביזאנץ במרכזה של העיר. בבית-קפה זה ישבו חבריהם של ארגוני ספורט השונים על יד שולחנות קבועים; והיריבים המושבעים, "קרקוביה" ו"וויסלה" מזה, ו"מכבי" ו"יוטצ'נקה" מזה, ישבו על יד שולחנות כמעט סמוכים זה לזה. למרות היריבות נוצרה תקשורת ישירה ביניהם, והכל התנהל באווירה מתונה, שהיתה אופיינית למדי לתושבי קרקוב בתקופה המודרנית.

אמצעי תקשורת אחר, וכן אמצעי דחיפה נוסף לפיתוח הספורט היהודי בפולין, היה שבועון-ספורט יהודי בפולנית "טיגודניק ספורטובי". שבועון-ספורט זה, שיצא לאור בקרקוב בשנים 1921-1926 בעריכת מייסדו ד"ר ה. לזר, היה "'נובום' (דבר חדש) בעולם היהודי", בין הראשונים בפולין וכן "בין הטובים לא רק בפולין, אלא גם באירופה המרכזית". ידיעות ספורט הופיעו גם במדור מיוחד לספורט (שבעריכתו של ד"ר ה. לזר) של העיתון היהודי-ציוני בשפה הפולנית "נובי דז'ינניק".

 

השארת תגובה