תנועת הנוער – הצופה

"הצופה"
תנועת הנוער "הצופה" נוסדה בשנת 1934 על ידי ועבור תלמידי בית הספר העברי על שם דר' הילפשטיין בקרקוב, ופעלה עד 1939. חברי התנועה לבשו מדים בצע ירוק בהיר ועניבות צבעוניות, על פי הגיל או הדרגה.

וכך מתארת אסתר (סטניה) מנהיים את התנועה:

הביטו על בני הצופה,
יומפיי דיה דה;
איך הם צועדים יפה,
יומפיי דיה דה;
הם אינם גויים חלילה וחס,
רק אחינו בני ישראל.

כך שרנו בטיולנו האחרון להרי פיינינו בחודש אוגוסט 1939. ה"מחנה" היה בנובי טרג קובניץ, וניהל אותו, באהבה ודאגה לכל פרט ופרט, הפטרון ומייסד "הצופה" פרופ' י. קון, אשר אשתו היתה "אמא" של כולנו. המחנה שכן בהרים הטטרים, בתוך נוף פסטורלי, ואנחנו היינו עסוקים כל היום: שיחות, פעולות, מסדרים, שמירה על הדגל, בערב הורה סוערת. נוער נפלא, שמח, הרוצה ללמוד ולהגשים את חלומותיו. פתאום – גיוס כללי בפולין. באותו לילה ארזנו את תרמילנו … והסתתרנו במדרגות; איכרים שיכורים יידו אבנים על הבית בו התגוררנו, וניפצו את שמשות "כי כאן ישנם יהודים"; הטעם הראשון של העתיד לבוא.

זיכרונות, זיכרונות, כמה טוב להתחמם לאורם. "הצופה". כמה גאים היינו, אנחנו צופים יהודים, התלבושת עם הרקמה על היד "צופה", המטפחת הראשונה הצהובה, והשמחה ביום בו קיבלנו את המטפחת הכחולה. פעם בשבוע, בשבת, התקיימה ""פעולת עונג שבת" ומסדר חגיגי, ובכל יום חול אפשר לבוא לבלות ב”אולם", וכל זה בכותלי בית ספרנו. זכור לי במיוחד מיפקד אחד, שבו השתתף מיכאל פלדבלום (מיכאל מיכאל) ראש "צופה" אשר הגיע אלינו מארץ ישראל. הוא סיפר וסיפר על הארץ, ואנחנו ישבנו כולנו, קבוצות קבוצות (שם הקבוצה שלי היה זיווניות), והקשבנו לדברים בפה פעור, מלאי ערגה, מלאי ציפיה שיום יבוא וגם אנחנו נהיה בין הבונים. עוד מצלצלות באוזני מילות השירים אשר שרנו "נבנה ארצנו, ארץ מולדת", "עורו אחים, עורו" וכיוצא באלה.

כל מפקד הסתיים בשירת המנון הצופים, שמילותיו נכתבו על ידי פרופ' רובינשטיין והמנגינה חוברה על ידי המורה שלנו למוסיקה, פרופ' שפרבר:
"הכן הצופה, הקשב נא ושמע,
הטה אוזנך לצו השעה;
עמוד בשורה, בטור תתייצב,
היכון לגאולה, חזק נא הלב;
את דגל עמך הרם, נא הרם,
בעד חירותו עבוד, הילחם;
וכל עמלך, כל נטף של דם,
הבא תרומתך, על מזבח העם.

איזה, איזה מילים … התוכן ממש מדהים.אך הכל תם. הכל נפסק. אמנם גם בזמן המלחמה ניסינו להיפגש בסתר, אנו חברי הצופה, ניסינו להחיות, ואפילו לרגע, את תחושת החופש, הדרור; לברוח מהמציאות המרה. ברגעי סבל ויאוש התחממתי בזיכרונות הטובים. בקר לי הייתי עם מיכאל פלדבלום בארצנו, ארץ שטופת שמש. חלמתי וקיויתי.

מעטים חברי הצופה אשר נשארו בחיים אחרי הסופה האיומה, אך כל אלה אשר נותרו זוכרים ומזכירים את הצופה באהבה.

השארת תגובה