"ארוכה הדרך הביתה…", ארנה שפגטנר-פרידמן

ארנה (אסתר) שפגטנר-פרידמן, בתם של משה שפגטנר ורחל לבית צייזלר-גליקסמן מבז‘סקו, פרסמה את ספר זכרונותיה בשנת 1995, ובו היא סוקרת את חייה לפני המלחמה, תחילת המלחמה והמעבר לגטו עד לחיסולו. במרס 1943 הועברה לפלשוב ומשם, באוקטובר 1944, לאחר חיסול מחנה הריכוז פלשוב, הועברה יחד עם אסירות אחרות לאושוויץ-בירקנאו. בינואר 1945, עם התקדמות הצבא הרוסי לעבר אושוויץ, החל פינוי מחנה הריכוז, וארנה יחד עם אחרים נשלחו בצעדת המוות עד שהגיעה למחנה רוונסבריק שנמצא צפונית לברלין, ומשם למחנה הסמך מלכוב.

לאחר המלחמה חזרו שרידי המשפחה לקרקוב, והחליטו לבנות את עתידם בישראל. שנתיים ימים נמשך מסעם הביתה מפולין לגרמניה, ומשם לצרפת  – למרסיי, שם הועמסו על ספינת המשא ”פאן יורק“ בדרכם לחיפה. ב-13 בספטמבר 1948 הגיעו הביתה, למולדת.

בהקדמה לספרה כותבת אסתר-ארנה: נולדתי בשנת 1929. כאשר פרצה המלחמה הייתי בת 10. את זכרונותי התחלתי לכתוב מיד לאחר המלחמה, בפולין, בהיותי כבת 15. כל שנכתב כאן הוא אמת לאמיתה, כולל שמות האנשים והרחובות. מזכירה אני את שמות האנשים הללו משום שאין איש שיזכור אותם. אני האחרונה. לפיכך כל שם של אלה שלא נותרו בחיים מהווה כעין מצבה למענם. מצבה שלעולם לא תהיה להם.

את זכרונותי כתבתי בפולנית בשנים 1946-1945. הנחתי את הדפים במגירה ולא נגעתי בהם. פשוט לא יכולתי לקרוא בהם שוב. הם היו מונחים שם קרוב ל-50 שנים. […] בנותי אמנם יודעות הרבה על השואה, אבל הנכדים יודעים הרבה פחות. החלטתי לכתוב. רציתי שנכדי יקראו וידעו את זכרונותיה וחוויותיה של סבתם ואת קורות משפחתם שאיננה עוד. יודעת אני כמה קשה להם לקרוא בנושא זה, אך קשה יותר היה לחוות את הזוועות. יתכן וכך יבינו את גודל מזלם על שנולדו כאן, בארץ שלהם, בה איש אינו יכול לגנות אותם על יהדותם.“

2 תגובות

  1. ענבר הראל הגב

    כיצד ניתן להשיג עותק מהספר ? ממש חשוב לי. ארנה היתה האחרונה שפגשה את אחות סבתי בחיים באושוויץ

השארת תגובה