"הרוח שגברה על הדרקון" פרל ביניש

כאשר כבשו הנאצים את פולין בסערה דומה היה כאילו קם לתחיה הדרקון האגדי בקרקוב, פולט להבות אש וזורע חורבן בכל אשר יפנה. היהודים חסרי ההגנה הפכו טרפו, בעוד העולם כולו מתבונן במחזה באדישות. נפלו אינספור קרבנות בידי המפלצת צמאת הדם, אולם בנות "בית יעקב" – ממשיכות דרכה של שרה שנירר ומגשימות צוואתה הרוחנית לאהבת חסד ומסירות לתורה, לא חתו מפני הסכנה. הן התלכדו יחדיו, נאבקות בצוותא עם החיה, חמושות בנשק האדיר ביותר התורה והמוסר הנלמד ממנה.

במבוא לספר מאת ד"ר יהודית גרינפלד היא כותבת, בין היתר: "ספר מרשים זה הינו מסמך המתעד את חייהן של אחדות מתלמידות "בית יעקב", בהביאו את סיפור הישרדותן בשנות השואה האיומות. […] בתחילה מוצגים לפנינו חייהן של בנות אלו בפולין, במלוא יופיים; אז עדיין צעדו בקלילות ורוחן הייתה מלאת תקווה. אנו נפגשים איתן שוב במהלך השלבים הראשונים של הכיבוש הגרמני, ורואים כיצד הן נלחמות בגבורה במצבי הלם ומצוקה. ושוב, במחנות הריכוז, בהם אין הן פוסקות אף לא לרגע אחד מלדאוג האחת לרעותה, בעוד השמים מתקדרים מעל ראשיהן באיום הולך וגובר. […]

כל הדמויות המופיעות בספר זה מכונות בשמותיהן האמיתיים. חברותיה של הסופרת במחנות היו אותן חברות לספסל הלימודים בסמינר "בית יעקב" בקרקוב. […] אפשר לשרוף את הבשר, אך הרוח ממשיכה לחיות".

2 תגובות

  1. Paz הגב

    רעותה ולא ראותה – מלשון רעות (חברות)

השארת תגובה