חנויות ספרים של יהודי קרקוב

ראשיתן של חנויות הספרים היה בבתי דפוס שאיפשרו ללקוחותיהם לקרוא ספרים במקום, או לשאול אותם תמורת תשלום, ורק במחצית השניה של המאה ה-19 החלו לצוץ חנויות שמטרתן היתה מכירת ספרים. במאמר של ארתור פישר על גדולי המו"לים היהודים בקרקוב העתיקה, שהתפרסם בספר "… ונותרה רק אגדה" (הוצאת ארגון יוצאי קרקוב) אפשר לקרוא על כמה מוכרי ספרים יהודים קרקובאים.

בין היתר הוא מספר על יעקב פביאן הימלבלאו, מוכר הספרים הקרקובאי, אותו הוא מתאר כספרן תמהוני וביבליופיל, שניהל חנות ספרים ברחוב תומס הקדוש שמאחורי כנסיית יוחנן הקדוש. הוא היה יהודי בעל זקן, לובש מעיל שהעיד שאינו מעריך במיוחד את אופנת הבגדים. היה מומחה יוצא מהכלל לדפוסים עתיקים ולמגמות ההוצאה לאור בחוץ לארץ, ובעיקר בתחום הספרים המדעיים המשווקים על ידי הוצאות לאור בגרמניה, צרפת ואנגליה. הוא היה בא בדברים ועומד בקשרים מסחריים אך ורק עם כמה עשרות לקוחות, שאותם העריך וכיבד. כל לקוח אחר "מהרחוב" היה מקבל תמיד אותה תשובה: אין – המבוטאת בטון של בעיטה וזריקה מהדלת.

בסירובו התכוף ואי רצון בולט למכירת הספר היתה מעיין חמדנות של קמצן היושב על אוצרותיו. היה איזה שגעון וגם התקשרות וסקרנות, אך בעיקר אהבה עמוקה לעבר הפולני. מהשגעון הזה יעקב פייבל (פביאן) לא גרף הון, והיה עני מרוד.

השני היה פייבל הירש ווטשטיין, עתונאי קרקובאי חטטן, סופר, היסטוריון וסוחר עתיקות, שחנותו היתה ברחוב שפיטלנה 20. האיש המזוקן, בקפוטה כהה, היה יושב ימים ולילות על אוצרות הדפוס שלו, כאילו היה אותו הדרקון האגדי מטירת וואוול וחושד בכל לקוח שהוא כביכול אויבו הפרטי.

פייבל הירש ווטשטיין היה מתעסק כל חייו בספרים פולניים עתיקים, והיה שוכח את עצמו ואת כל עולמו. כל ימיו היה חוקר את פנקסי הקהילה הקרקובאית, רשימות החברה קדישא וכל ניירת הקשורה בתולדות קרקוב ויהודה, וזאת מבלי לשים לב לעניני מסחר. הוא כתב כחצי תריסר עבודות יסוד היסטוריות והרבה עבודות מקוריות שלו הודפסו בשבועונים העבריים בקרקוב – "המצפה" ו"המגיד" – בשנים 1910-1890.

אהרון פאוסט (פויסט) פתח את חנותו ברחוב קרקובסקה 13, בשער שבו התמקמה מסבאה נוצרית שמכרה משקה דבש, והתפרסמה רק הודות ללקוחותיה היהודים שהיו באים לשם בשבתות ומשלמים בימי חול, כמנויים.

אהרון פאוסט סיים את הישיבה הקרקובאית והמשיך ללמוד בישיבות בצ'כיה ובהונגריה, והיה חתנו של השוחט הקרקובאי פייבל פרנקל. את הנדוניה שקיבל השקיע בבית מסחר לספרים, אשר הפך להיות מיד מרכז חיי התרבות של יהודי קז'ימייז', של אלה שעוד לא היו ממוסמרים לספסלי הישיבות, אך עדיין לא העזו לנהל שיחות חולין בבית קפה, בית בירה או במסבאת משקה הדבש. בחנותו של פאוסט אפשר היה להשתתף בשיחת רעים, לשמוע חדשות מהעולם הרחב ולקרוא עיתונים חינם אין כסף.

לאחר מות מייסדו ב-1901 היה בית המסחר ידוע כמרכז שידוכים. כאן היו יושבים השדכנים מדרגה א', ב' ו-ג', אלה שהיתה להם גישה ישירה למשפחות העשירות ביותר בקרקוב, ואלה שניהלו רשימות של מועמדות נכבדות אך בעלות נדוניות צנועות ביותר, ולפעמים גם ללא נדוניה כלל. כרטיסיות הכיס של השדכנים מבית מסחר הספרים של פאוסט הכילו נתונים מדוייקים על נכסי כל רווק וכל עלמה מקז'ימייז' וסביבותיה.

למר אהרון פאוסט היו גם יומרות גדולות יותר והוא שאף להפוך את בית המסחר שלו למרכז בקנה מידה עולמי. הקטלוגים שלו שימשו מקור מידע להיסטוריונים וסוחרי ספרים בלונדון, בברלין, בפריס וברומא. אהרון פאוסט, היה בעל כישרונות מסחריים, ותמיד היה מוצא זמן וסבלנות ללקוח. לאחר מותו נקנה בית המסחר מידי יורשיו על ידי הרב שמעון בצלאל שהתפרנס ממכר ספרים בקרקוב ואחר כך בטרנוב.

המקום השני לפגישות חברתיות-תרבותיות בקז'ימייז' של אותן השנים היה בית ההוצאה לאור של יוסף פישר, גם הוא קרקובאי מבטן ומלידה, חזן בבית הכנסת הרפורמי ברחוב פודבז'זיה, ואחר כך בעל ספריה להשאלת ספרים ברחוב מיודובה. הוא השקיע את כל כספו ומאודו בבית דפוס ברחוב גרודזקה, סמוך לשדרות גרטרודי (1879), ולאחר זמן הפך אותו לאחת הגדולות והיפות מבין הטיפוגרפיות היהודיות הראשיות בעולם כולו. כל אדם שהיה לו משהו בעל ערך ורצה להביאו לדפוס, גם אם היה חסר מצלצלים, היה מוצא את אפוטרופסו ביוסף פישר.

ברחוב קרקובסקה פעל, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בית מסחר ספרים של מר הרצוג, גם יהודי יליד קרקוב. קודם היה שמו הפרטי זיגמונט, אך מאוחר יותר נתן הוראה לצבוע מחדש את השלט וקרא לעצמו עזריאל הרצוג. בהתחלה היה שם מרכז למפגשי המשכילים שבעליו נמנה עליהם, אך לאחר מכן השתכנע בצידקת החסידות, ובית מסחרו הפך לבית מפגש לחסידים.

מגמתו של מוכר ספרים זה היתה עבודה חברתית. הודות למרצו הרב וכספו, הוקם בקרקוב מוסד לטיפול ביתומים יהודים מגיל מעל 13 שנה, כי בבית היתומים שהיה קיים באותה עת החניכים היו רק עד גיל בר-מצווה. המוסד שהוקם על ידי מוכר הספרים הרצוג נקרא בעברית "היזהרו בבני עניים" והיות שהמוני היהודים לא הצטיינו בידיעת השפה העברית, תפקד המוסד תחת השם "די הוזארען". מר הרצוג עצמו היה שקוע כל כך בענייני הזולת, עד שנאלץ למכור את בית הספרים שלו וטרם מותו הזדקק לעזרה סוציאלית.

מדוחות תחנת המשטרה בקרקוב בשנת 1799 נובע כי בין בעלי מלאכה וחנוונים יהודיים המרוכזים בפסאז' בית המגורים ההטמני ובחצר "הבית האפור" נמצאו שני סוחרי ספרים מומחים. במאמר בעתון הקרקובאי "צ'אס" (=זמן) מיום 9.4.1857 מזכיר הסופר כי מול "הבית האפור" ליד מוכרות המעיים עם פלפל המפורסמים, ומול המסבאות הקטנות ליד תחנת משמר הצבא האוסטרי, התרווחו יהודים מוכרי "אלטע זאכען" ומה שחשוב ביותר לסטודנטים – מוכרי ספרים עתיקים.

 

 

השארת תגובה