"עקיבא: תנועת נוער ציונית, צמיחתה, התפתחותה ולחימתה"

הספר "עקיבא: תנועת נוער ציונית, צמיחתה, התפתחותה ולחימתה", בהוצאת מורשת 1988, מתעד את לידתה של תנועת הנוער הציונית-כללית "עקיבא" בגליציה בשנים שקדמו למלחמת העולם השניה, ואת הפעולות המחתרתיות במלחמה נגד הכובש הגרמני.

תנועת עקיבא נוסדה בדצמבר 1924, והייתה הגדולה בתנועות הנוער של פולין לפני הכיבוש הגרמני. באותה שנה התאחדו חמש תנועות נוער פעילות מקרקוב – עקיבא, התקוה, חשמונאים, הרצליה ויהודה, ואף כי מזכירות התנועה הייתה בוורשה, הרי בקרקוב היה המרכז הגדול ביותר של התנועה. השם "עקיבא" נבחר על מנת לסמל את אהבת ישראל ואת הרצון לטפח את המורשת הרוחנית-ציונית. אחת המטרות העיקריות שהתנועה שמה לעצמה הייתה לימוד השפה העברית, והשרשת ערכים ותרבות ציוניים בצעירי קרקוב היהודים, השתנתה החשיבה בקרב בני הנוער היהודים בעיר.

בדברי הפתיחה לספר כותב דב יוהנס:

”עקיבא" אינה ניתנת לתיאור רק על ידי הצגת מצעה הרעיוני, ניתוח משנתה וסיווגה לזרם פוליטי כלשהו. למען קבלת תמונה מלאה ונאמנה, יש להכיר את עולם המושגים הייחודיים של התנועה, שהחוויה היא מרכיב חשוב במכלול זה.

התנועה היתה אמנם פתוחה להשפעות העולם שמחוצה לה, מודעת לזרמים רעיוניים אוניברסליים ואהדתה הפעילה היתה נתונה למאבקים על חירות האדם, על חופש ועצמאות העמים ועל הקידמה החברתית והפוליטית. הכמיהה לשלום, לאחוות עמים ולצדק סוציאלי היו מערכיה הבסיסיים. אך במעגל הפנימי – תולדות העם ומורשת האבות הן-הן שעיצבו את אופיה של התנועה והטביעו את חותמן על דרכה הייחודית. לכן חשוב לציין שתוכן החיים של התנועה היה בו מעין שילוב של הגישה השכלתנית של אחד-העם ומשנתו, עם התפיסה האמוציונלית והמיסטית של תנועת החסידות ועם תחושת השליחות שינקה מדמויות היסטוריות, משיחיות בעיקר. המבקש, איפוא, להבין את מהותה של "עקיבא", שבניגוד לארגוני נוער אחרים מעולם לא רצתה להיות עתודה של מפלגה פוליטית כלשהי, חייב לחדור להווי האופייני שלה, ללמוד על האווירה ועל אורח החיים המיוחדים שלה […]

הקורא את תולדות "עקיבא" מהרהר ושואל: הייתכן שתנועה מפוארת זו, שהצליחה להלהיב בני נוער רבים ולהחדיר בהם אמונה עמוקה ברעיונותיה ובדרכה, חדלה מלהתקיים ואיננה עוד? הייתכן שהלהט, המסירות והדבקות בעשייה חינוכית וארגונית, מקוריות המחשבה ותחושת השליחות עד לנכונות להקרבה עצמית, האם כל אלה לא עמדו לתנועה לאחר השואה, בה ניספו רבים וטובים מחבריה? האם בכל אלה לא היה כדי למנוע היעלמותה של "עקיבא"?

התוהה ומבקש פתרונות לחידה זו נתפס גם להרהור הבא: היתכן שקורותיה של תנועת "עקיבא" זו היו צמודות לאישיותו הכריזמטית של יואל דרייבלאט, מנהיגה הרוחני, ואשר כידוע, רק עם הצטרפותו עלתה התנועה על דרכה הייחודית? התנועה התפתחה בתנופה ועשתה חיל כל עוד הזין אותה דרייבלאט מהגותו המקורית והמעמיקה והישרה עליה מרוחו ומקסמו האישי. הייתכן, אפוא, שעם הסתלקותו ללא עת, נסתם מקור ההשראה, נגוז הכוח המניע והתחילה שקיעתה של התנועה?

חרף כל ההבדלים וההסתייגויות, מתבקשת הקבלה לאגודת "בני משה", שנוסדה על ידי אחד העם ושטובי "חובבי ציון" היו חבריה. בהסבירו את מטרותיה הדגיש אחד העם כי "איכותה המוסרית של האגודה קודמת לכמותה". האגודה התקיימה שמונה שנים בלבד והתפזרה עם הופעתה של הציונות המדינית. את פרשת "בני משה" סיכם אחד העם לאחר זמן-מה במאמר שהכתירו באופן רב-משמעי "נסיון שלא הצליח". האם עלינו לראות את "עקיבא" כתנועה ששאפה להתעלות לרמה של תנועה בעלת איכות רוחנית ומוסרית "הקודמת לכמותה", ובמשימתה זו לא הצליחה?

 חניכי "עקיבא" בפולין היו בין הראשונים שהרימו את נס המרד נגד הצורר הנאצי. מנהיגיה – דולק ליבסקינד, שמשון דרנגר, גוסטה דוידזון ועוד אחרים – הקדימו להתנער מן האשליה הנפוצה שניתן להינצל מסכנת ההשמדה האמיתית שנשקפת ליהודים, אותה פענחו הם, וקראו למאבק עם נשק ביד. לא היה להם ספק שיהודי אירופה שתחת הכיבוש הגרמני נידונים לחיסול טוטלי. הם התקוממו, בידעם שאין להם כל סיכוי להינצל, וכל רצונם היה לא ללכת כצאן לטבח, אלא, אם כבר נגזר, ליפול בהגנה על כבודו של העם בעיני ההיסטוריה ועל כבודם האנושי.

השואל והמבקש לדעת את המעיין ממנו שאבו הבחורים והבנות – לוחמי "עקיבא" – את עוז הרוח ותעצומות הנפש – יפנה ויעמיק לעיין במהותה של תנועתם וקורותיה.“

השארת תגובה