פעילות התנדבותית של הציבור היהודי בגטו

הציבור היהודי בקרקוב הצטיין בפעילותו ההתנדבותית. ואמנם, אחד הדברים המופלאים הוא, שעל אף הקשיים הכלכליים הגדולים, אבדן רכוש וכסף, תמיד היו נענים לכל פעולת התרמה שבאה לממן את צורכי הציבור, ואשר ללוא זאת, ספק אם ניתן היה להמשיך ולקיימם.

וייכרט, המספר על פועלה של ה-ז'.ס.ס. (Ż.S.S. – Żydowska Samopomoc Społeczna = העזרה העצית היהודית) בהקמת מפעלים שונים ובתחזוקם למען הילד, מציין כי "ללא התחשבות בהתרוששות הגדולה, היו היהודים בגטו מכניסים בצורה קבועה מס חבר ומשתתפים באיסוף כספים ברחובות הגטו ובבתים, קונים כרטיסים למופעים שערכו ילדי המוסדות לשם מימונם".

בניגוד לגטאות אחרים, כלובלין, ראדום וז'שוב, שם לא התירו השלטונות לערוך מבצעי התרמה ברחובות, התירו השלטונות לוועדה העירונית של הז'.ס.ס. בקרקוב לארגן ימי התרמה, תחילה באופן חד פעמי, ב-19 ביולי 1941, ואילו מאז 29 באוגוסט 1941 ניתן היתר כללי לארגן מדי יום איסוף כספים בגטו.

בעזרת מתנדבים שהפעילה מחלקת הסעד והירתמות מנהלי מוסדות הסעד למינהם ועובדיהם, שהיו עומדים יום שלם ברחובות לשם התרמה, נאספו כ-5000-4000 זלוטי שחולקו מידי שבוע למוסד אחר כמו בתי חולים, מטבחים עממיים ובתי יתומים.

אליעזר אונגר, שהגיע לגטו קרקוב אחרי נדודים בגטאות מספר, מציין "לשבחם של יהודי הגטו בקרקוב שידעו להחזיק מעמד עד הרגע האחרון, עד חיסול הגטו במרס 1943… הם ידעו ליצור יש מאין כדי להחיות נפשם. היהודים האמידים עמדו לאחיהם האניים בעת דוחקם. הרב מסקבין, למשל, נוהג היה להיפגש עם אביו של מאיר בוסאק, כדי להתרימו ולצפרו אליו בהתרמת יהודים אחרים. או, למשל, באי בית הכנסת, משנודע להם שמישהו נצרך או חולה וזקוק לעזרה, מיד אירגנו עזרה למענו.

יעקב שטרנברג, אחד מעסקני הציבור הנודעים בקהילת קרקוב, מספר על "עשרות פרנסים ואישים מנכבדי הציבור שחייבו עצמם וקיבלו על עצמם מרצונים הטוב לעשות כמיטב יכולתם וכוחם, את כל המאמצים בכדי להחזיק, לקיים ולכלכל כל מיני מוסדות סוציאליים, אשר טיפולם הקיף את כל השכבות, מטף ועד זקן, כגון בתי חולים, מעונות הילדים, בית זקנים, שני מטבחים ציבוריים (אחד מהם "בית לחם" הוותיק), חברת 'מתן בסתר' וכיו"ב. וזאת בחסות ה-ז'.ס.ס. והמחלקה הסוציאלית של היודנרט". שטרנברג מונה 34 אישים פעילים, כולם בעלי מסורת בפעילות ציבורית לסוגיה עוד בתקופה שלפני המלחמה.

הצורך לקחת חלק בפעולה ציבורית כדי לסייע לזולת הפך נחלתם גם של אלה שבימים כתיקנם לא עסקו בכך. המצוקה שנקלעו אליה הכל היא שדחפה כנראה אנשים אלה לקחת חלק בעזרה לאנשים במצוקה.

גם בציבור הדתי ניתן היה למצוא תחושה כזו, כשהיא מטופחת על ידי רבני העדה. הרב שפירא, למשל, היתה לו קבוצת חסידים, נערים צעירים, שהיה מכנסם בסתר במרתף ומטיף לפניהם לאהבת הזולת, ומדריכם לעזור לאנשים שרויים במצוקה. כן נהג גם אחד ממנהיגי אגודת ישראל, הרב פרנקל, בקוראו את חסידיו לעסוק בעזרה הדדית. הוא הרחיב פעולתו גם אל מעבר לחומות הגיטו, בנצלו את קשריו עם פולנים, ונסתייע בהם להגיש עזרה ליהודים בגטו.

אחד השטחים שהיודנרט לא מסוגל היה לטפל בהם לפני הקמת הגטו, ויותר מכך בתקופת הגטו, היה שדה החינוך. פעילות ההתנדבות של מורים ובני נוער בשטח זה – לתנועות הנוער היה תפקיד נכבד בנדון – תוך סכנת נפשות, בארגנם קבוצות תלמידים בבתים פרטיים, התנהלה גם בגטו, וביתר סיכון מפאת שטחו הקטן ותנאי הצפיפות שלא אפשרו להעלימן מעיני מלשינים.

המחנכת מריה פיילר-פלינסקה, בצד עבודתה באחד ממעונות הילדים, נתנה קורסים לתלמידי גימנסיה, יחד עם עוד שניים מחבריה לעבודה. החומר שנלמד היה מיועד לבית ספר תיכון, מנותק לחלוטין מהמציאות המרה. הקורסים היו מחתרתיים משום שהוראה ברמה זו נאסרה באופן חד משמעי על ידי השלטונות הגרמניים. הקורסים ניתנו בקבוצות של חמישה. אקציית אוקטובר 1942 שמה להם קץ, מאחר ופגעה קשות גם בבני הנוער והילדים.

גם גן ילדים התנהל בגטו בתקופתו הראשונה על ידי הגננת מניה כרמל, וכשזו נפטרה המשיכו לנהלו שתי צעירות, סטניה אסתר הולנדר-מנהיים ולא ויינפל-שנער, באורווה, עד אקציית יוני, כי החל מאז הכל השתדלו לעבוד במפעל כל שהוא כדי להבטיח את החיים. החזקת הגן סייעה לאמהות העובדות ואפשרה להן למסור את ילדיהן לידיים נאמנות.

יעל פלד-מרגולין, מתוך "קרקוב היהודית 1943-1939, עמידה, מחתרת, מאבק

השארת תגובה