פלשוב – מחנה שנשכח

פלשוב – מחנה שנשכח

על פי מאמרו של רישרד קוטארבה (Ryszard Kotarba) מהמכון לזיכרון לאומי, מחוז קרקוב שפורסם בבטאון של האוניברסיטה היגלונית Alma Matar, מרץ-אפריל 2017

מחנה עבודות הכפיה בפלשוב הוקם בסתיו 1942 וקיצור שמו מגרמנית היה ZAL, ו-11 בינואר 1944 הוא הוסב למחנה ריכוז – KL Płaszów. אף כי המחנה הוקם בשטחה של וולה דוחאצקה, הרי ששמו – פלשוב – ניתן לו על ידי השלטונות הגרמניים, בשל קירבתו לתחנת רכבת בשם זה. במובן מסויים היה המחנה המשך של הגטו הקרקובאי, שבשנים 1943-1941 עברו בו כעשרים אלף יהודים.

המחנה נבנה על שטחים פרטיים, שטחים שהיו שייכים למדינה, ושטחים שהיו שייכים לקהילה היהודית וביניהם על שטחם של שני בתי קברות יהודיים: בית הקברות "הישן" ברחוב ירוזולימסקה 25, אשר שימש את קהילת יהודי פודגוז'ה, ובית הקברות "החדש" ברחוב אברהמה 3, אשר שימש את קהילת יהודי קרקוב.

בראשונה תוכנן המחנה לקלוט עד חמשת אלפי אסירים ולהשתרע על שטח של כ-150 דונם, אך עד מ

Plaszow 1

 

חצית 1944 הורחב המחנה מספר פעמים, עד לשטח של 800 דונם. למחנה הייתה צורה מרובעת, כשמצפון גבל בגבעות אבן סיד, בדרום גבל ברחוב פנסקה, ממערב – רחובות סבושוביצקה ו-פיאסקובה וממזרח – רחוב וייליצ'קה. המחנה הוקף בגדר תיל כפולה באורך של 4 קילומטרים ו-12 מגדלי שמירה. המחנה חולק לשלושה חלקים: חלק אחד יועד למגורים ולמשרדי הצוות, החלק השני יועד לבתי מלאכה, סדנאות ומחסנים, והחלק השלישי –  שיועד לאסירים – חולק לשני חלקים: חלק לנשים וחלק לגברים (עד ינואר 1944 היתה חלוקה גם ל"יהודים" ול-"פולנים").

חסרים מסמכים שילמדו על ההיסטוריה של המחנה בשנים 1945-1942, אך פעילות המקום מתחלקת ל-3 תקופות. התקופה הראשונה, מהקמת המחנה ועד קיץ 1943 – חיסול בתי העלמין, ישור השטח, בניית דרכים ותשתיות, בניית מבנים עבור המפקדה, בתי המלאכה ומגורים לאסירים, בניית בית החולים, המטבח, המאפייה, המרחצאות והשרותים, מחסנים ומגרש המסדרים. בתקופה השנייה, החל מהקיץ והסתו של 1943 ועד מחצית שנת 1944, הורחב המחנה ונבנו בו מבנים נוספים. בשל מספר מקרי שריפה היה צורך לדלל את הבנייה ונבנו בריכות מים נגד האש, כמו כן נבנו מבנים נוספים עבור בתי מלאכה, מרחצאות וחיטוי ומסילת רכבת צדדית. לאחר שיושר השטח מכיוון רחוב פנסקה נבנו מבנים נוספים עבור ה-ס.ס. וכן יושר השטח של ההוצאות להורג ההמוניות בבית הקברות הישן. לא הסתיימה בנייתם של המפקדה החדשה, הקרמטוריום, תאי הגז לחיטוי, מעבדה כימית ומיכל המים הגדול. בתקופה זו היו במחנה כ-200 מבנים ונמשך המאמץ להכשיר מבנים לבתי מלאכה לצרכים פנימיים ועבור תעשיית הנשק.

התקופה השלישית, מיולי 1944 ועד ינואר 1945, הושפעה כמובן מהמצב בחזית. באותה תקופה החל פינוי הדרגתי של האסירים היהודים והעברתם למחנות אחרים ברייך, ואת האסירים הפולנים שלחו לעבודות כפייה בגרמניה או לעבודות בבניית ביצורים ממזרח לקרקוב. במקביל הוחל בחיסול חלקי של המחנה ותת-המחנות שלו, חלק מהצריפים, המכונות והכלים פורקו ונשלחו לגרמניה. רישומי האסירים ותיקיהם פונו, ועד היום, למעט שרידים, לא ידוע נמצאו. עם התקרבותה של החזית, החלו פעולות לטשטוש מעשי הרצח ההמוניים ושריפת הגופות של הקורבנות.

המפקד הראשון של המחנה היה ס.ס.-אונטרשארפירר הורסט פילאז'יק, שהיה ממונה על נושאים יהודיים והיה ידוע במעשי הרצח שלו בגטאות. אחריו, לפרק זמן קצר, מונה למפקד המחנה ס.ס.-אוברשארפירר פרנץ יוסף מולר, שהיה הממונה גם על תת-המחנות ("יולג"). הפושע הגדול מכולם היה ס.ס.-אופטשטרופירר אמון גאת, שפיקד על המחנה מה-11 בפברואר 1943 ועד 13 בספטמבר 1944. לרשימה יש להוסיף גם את סגנו, ארנולד בושר, את פרידריך גלזר, ווילי אקרט, רופאי ה-ס.ס. וילי יאגר ומקס בלנצקה, וכן את לאונהרד ג'ון, לורנץ לנדסטורפר, אלברט הויאר, ארביד יאנטז, פרנץ גרין, יוסף גז'ימק, אדמונד זדרויבסקי, קורט שופקה, פיליפ גרם, ויקטור ריטשק, יוסף ולאופולד ואחרים.

צוות המחנה מנה, ב-1944, כ-400 אנשי ורמכט ואנשי ס.ס., אשר מילאו את כל התפקידים הנדרשים במחנה, כולל תפקידים שבעבר מולאו, בחלקם, על ידי אסירים יהודים בולטים שעוד בגטו היו חברים במשטרה היהודית (או.דה.). האחרונים המשיכו לבצע פונקציות שונות, גם לאחר שהמחנה היה למחנה ריכוז, כגון מכבי אש. "זקן המחנה" וילהלם חילוביץ וחבורתו נרצחו באוגוסט 1944.

אסירי המחנה הועסקו בעבודות כפייה במחנה, בתת-מחנות סמוכים וכן במפעלים בעיר – כמו מפעל אמליה של אוסקר שינדלר, מפעל הכבלים, מחסני שדה התעופה ב-זבלוצ'יה ושדה התעופה רקוביצה. במחנה הועסקו האסירים במפעלים ובתי מלאכה, בנוסף על המתפרות מדריטש וקבוצות בנייה, וביניהם מפעלי חימוש הכפופים לקונצרן D.A.W.. היו בתי מלאכה של חייטים, סנדלרים, רפדים, מברשתנים, חשמלאים, עובדי מתכת, נפחים, פרוונים, טקסטיל, שענים, מתקני מכשירי רדיו, דפוס ונייר ועוד. העבודות המתישות ביותר היו אלה באוויר הפתוח, כמו עבודות בנייה, סלילת דרכים וכבישים, הנחת צנרת , חפירת בריכות נגד שריפות ועבודה במחצבות.

מלכתחילה היו במחנה פלשוב הוצאות להורג המוניות של אסירים יהודים ושל יהודים שהסתתרו על ניירות אריים, נתפסו, נכלאו והובאו למחנה מהעיר. על כל ההוצאות להורג במחנה, מהעת שהיה למחנה ריכוז, היה לקבל אישור של המשרד הראשי של אדמיניסטרציה וכלכלה – מחלקה D של מחנות הריכוז. כמעט בכל שבוע, עד מחצית שנת 1944, הביאו משאיות עם אסירים פולנים מבית הכלא שברחוב מונטלופיך, על מנת לבצע במקום את גזר דין המוות שנגזר עליהם, וכן הובאו גופותיהם של קרבונות הוצאות להורג באיזור, על מנת לשרוף את הגוויות במחנה.

 

בפלשוב היו שלושה אתרי הוצאות להורג המוניים. האתר הראשון היה בצד הצפוני, ליד בית הקברות היהודי ה"ישן". לפני חיסול הגטו נחפרו במקום שני קברים ענקיים, ובהם נקברו אלה שנורו ברחובות פודגוז'ה בעת האקציה ובימים שלאחריה. קבורת המוצאים להורג נמשכו כאן עד קיץ 1943. עדים שונים נוקבים במספר הנקברים במקום בכ-4,000 אנשים, אך זה כנראה מספר גבוה מידי.

האתר השני של קבר אחים המוני היה במקום שבו היה שכונה בפי האסירים "גבעת היובה" (Hujowa Górka), על שמו של איש ה-ס.ס. אלברט הויר. הקורבנות נקברו בבורות עמוקים עליהם פוזרה שכבת סיד ואבנים, ובשנת 1944 הוצבו במקום צריפים עבור האסירים שגורשו לכאן מהמזרח. אחרי המלחמה הוצב במקום הזיכרון הזה צלב.

אתר שלישי של קברי אחים היה במקום שכונה "צ'יפובה דולק" (Cipowy Dołek), ולעיתים "צ'יפובה גורקה", והוא מוקם במקום שבו היו חפירות הארטלריה שנבנו במלחמת העולם הראשונה. ההוצאות להורג התבצעו כאן החל מפברואר 1944, והנרצחים נשרפו מיד. היום ניצבת במקום הזה אנדרטת "החמישיה". ויתכן שבשטח מחנה הריכוז לשעבר נמצאים קברי אחים נוספים.

בתחילה הוקם המחנה עבור אסירים יהודיים בלבד, והם היוו גם את מרבית אוכלוסית המחנה עד לחיסולו. ביולי 1943 נפתח בשטח פלשוב "מחנה חינוכי" עבור פולנים, כולל בגין פעילות פוליטית. מספר האסירים הפולנים במחנה נע מאלף ועד שלושת אלפים, אם כי באוגוסט 1944 הגיע מספרם כמעט לעשרת אלפים אסירים, שכן כשפרץ המרד בוורשה, נאסרו כששת אלפים פולנים צעירים. אלה לא היו רשומים ברשומות המחנה ולא הועסקו בעבודות כלשהן, ושוחררו תוך זמן קצר.

מאביב 1944 היו בפלשוב גם מספר אסירים פליליים גרמנים, שהובאו לכן ממחנות אחרים, וגם כמה עשרות משפחות של צוענים עם ילדים. גורלם של האחרונים לא ברור, ככל הנראה מתו או נרצחו. למחנה הובאו גם טרנספורים במעבר למחנות אחרים, כך למשל בחודשים מאי-יוני 1944 הובאו טרנספורטים של יהודים מהונגריה, בדרכם למחנה הריכוז באושוויץ.

לפלשוב הובאו גם יהודים ממקומות אחרים – גטאות שחוסלו כמו בוכניה, טרנוב וערים אחרות, יהודים ממיידנק, ממחנות עבודה ב-בודזן, דרוהוביץ, בורילב, ז'שוב, ביילץ, שביניה, נובה טרג, רבקה, קלאי, ואסירים מתת-מחנות יולג.

יש להוסיף עוד כי בתחילה היו במחנה גם ילדים שהובאו עם הוריהם מגטו קרקוב. הילדים הבוגרים עבדו כמו המבוגרים, ועבור הילדים הצעירים נפתח "בית ילדים" שהיה בעצם מלכודת – שבוע אחרי האקציה הגדולה, שכונתה אקציית בריאות, ונערכה ב-7 במאי 1944, נשלחו ב-14 במאי כאלף מבוגרים ועוד 300 ילדים למחנה הריכוז אושוויץ. במחנה נותר רק קומץ ילדים של "נכבדי" המחנה.

מספר האסירים במחנה השתנה במהלך קיום המחנה. עם הקמתו נכלאו בו כאלפיים יהודים, וביוני 1944, החודש שבו היה מספר האסירים הרב ביותר, הגיע מספרם לכ-24 אלף (יחד עם האסירים ביולג-ים). מבדיקת מסמכים היסטורים עולה כי מספר האסירים שעברו במחנה מגיע לכ-30 אלף מהם כ-25 אלף נרשמו. ההערכה היא כי בשטח המחנה נותרו שרידיהם של 10-8 אלפי קורבנות, בהם כחמשת אלפים שנרצחו במחנה עצמו.

ככל הנראה, בהוראת שלטונות הכיבוש הגרמנים, החל מה-8 בספטמבר 1944 ובמשך כשישה שבועות, נחפרו מבורות קברי ההמונים בבית הקברות הישן, בשני אתרי הרצח האחרים, עשרות גוויות, אותם שרפו בערימות גדולות. את האפר פזרו בקברים ובשטח כולו. עדים ציינו כי 17 משאיות מולאו באפר אדם שפוזר בכל שטח המחנה.

כבר בסוף יולי 1944 החל פינוי של הפולנים למחנה הריכוז גרוס-רוזן, ובתחילת אוגוסט החל פינוי האסירים היהודים אשר נשלחו למחנות מאטהוזן ואושוויץ, ומשם למחנות אחרים. הטרנספורט המפורסם ל-בריננליץ, שהיה תת-מחנה של גרוס-רוזן, ובו האנשים שהיו ב"רשימת שינדלר", עזב את פלשוב ב-15 באוקטובר 1944. בנובמבר נשארה במחנה קבוצה של כ-600 אסירים לחיסול הצרים. ביום 14 בינואר 1945 החלה צעדתם של אחרוני האסירים מפלשוב לאושוויץ, והצבא הרוסי נכנס למקום.

תרגמה ותמצתה: לילי הבר

השארת תגובה