"מועצת יהודים" – יודנראט

עם כיבוש קרקוב החליטו הגרמנים להקים גוף כללי שייצג את יהודי העיר בפניהם, ובהתייעצות על ראשי עיריית קרקוב החליטו ראשי המשטרה הנאצית – סיפ"ו – להקים "מועצת יהודים" – יודנראט, ולמנות את מרק ביברשטיין לראש היודנרט. וכך, ב-8 בספטמבר 1939, יומיים לאחר כיבוש קרקוב, התפרצו שני קציני ס.ס. לביתו של ביברשטיין, שהיה מורה ועסקן חברתי, ומוכר לציבור היהודי בניקיון כפיו, והודיעו לו כי הוא מונה לראש מועצת היהודים בעיר, וכי עליו להרכיב רשימה של 12 חברים במועצה.

מספר מועמדים הסכימו להצטרף ליודנראט רק לאחר שכנועים ומאמצים רבים, ולאחר שהובטח להם שיקבלו תפקידים שמיועדים לסייע לציבור היהודי, ולא תפקידים שכוללים הוצאה לפועל של פקודות הגרמנים. הרשימה כללה 12 חברי מועצה ו-4 סגנים.

השלטונות הגרמניים הודיעו לחברי המועצה כי רק יושב ראש המועצה, ביברשטיין, אחראי באופן ישיר לקהילה היהודית של קרקוב, ורק הוא ייצג אותה בפני השלטונות הגרמניים. ועוד, המועצה כפופה אך ורק למשטרת הביטחון ואסור לחברי המועצה לפנות לשום גורם שלטוני גרמני אחר.

כעבור מספר ימים פורסמה הודעה לקהילה היהודית על הקמת היודנראט, תפקידיו וסמכויותיו:

  • היודנראט אחראי להעביר ולבצע את כל הפקודות שיטילו שלטונות גרמניה על היהודים בעיר, והוא הגוף היחיד שיבצע את הפקודות הללו.
  • היודנראט ייצג את היהודים בפני השלטונות הגרמניים – יעביר לשלטונות את בקשות היהודים ויבקש מהשלטונות עזרה לפי הצורך.
  • היודנראט ידאג לכל צורכי הקהילה היהודית בתחומי הסעד, בריאות, כלכלה, עבודה, סניטציה, דיור ועוד.

באופן זה נוצר קרע בין היודנראט ליהודי העיר, כשאחרונים לא הבינו שמאחורי הפקודות שנמסרות על ידי היודנראט עומדים השלטונות הכובשים. כתוצאה מכך שנאו היהודים את חברי היודנראט יותר מאשר את השלטון הכובש, ויהודים רבים חששו מלשתף פעולה עם היודנראט.

עד סוף שנת 1939 גדל מספר חברי היודנראט והגיע ל-24 חברי מועצה, אך מספרם הלך ופחת עם תחילת הגירושים והאקציות בגטו, ובסוף התקופה מנתה המועצה 6 חברים בלבד.

היודנראט כלל 12 ועדות ו-17 מחלקות, כשתפקיד הוועדות היה להחליט ולפקח על הנעשה בתחום עליו הן אחראיות. בראש הוועדות עמדו חברי יודנראט או סגניהם, ומונו אף יועצים יהודים מחוץ ליודנראט שהתמחו בנושא עליו הייתה אחראית הוועדה. כך למשל, לצד ראש ועדת הבריאות, עמד מנהל בית החולים של קרקוב.

המחלקות היו המוציאות לפועל של החלטות הוועדות. לחלק מן המחלקות היו תת-מחלקות על פי הנושאים בהן טיפלו. מן המחלקות הבולטות ביודנראט היו: לשכת עבודה, מחלקת סעד, בריאות, דיור ותברואה, מחלקת תחזוקת בית  ומחלקת מגורשים.

בעקבות המצב הקשה שנוצר עם הגעתם של אלפי פליטים יהודים מהסביבה, הקים היודנראט מוסדות רבים להקל על המצוקה: הוקמו דירות מגורים משותפות לפליטים בבתים שעדיין היו בבעלות הקהילה היהודית, נפתחו ששה בתי תמחוי שחילקו ארוחות בוקר וצהריים גם לפליטים וגם ליהודי קרקוב שמצבם הכלכלי הדרדר, והוקמה מגבית לבגדים והייתה ביקורת על הסניטריה באיזורים היהודים במטרה להימנע ממחלות ומגיפות.

הכסף למימון הפעילויות הללו היו מקופת היודנראט, מיהודי קרקוב שהייתה להם אפשרות לסייע בתמיכה כספית, ומהג'וינט.  בנוסף, היודנראט שיתף פעולה גם עם ארגון 'יס"ס' – מוסד העזרה העצמית היהודית' ש פעל לטובת יהודי קרקוב בתחומי הסעד והבריאות, ועזר להקים בעיר בית אבות, בית חולים ובית יתומים 'צנטוס'.

 הגירוש במאי 1940

ב-18 במאי 1940 הכריז האנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמן, שקרקוב תהייה "יודנריין" – נקייה מיהודים, וכך הותר רק כ-10,000 יהודים "חיוניים לכלכלה" להשאר להתגורר בעיר, ועל האחרים לעזוב את העיר עד ה-15 באוגוסט אותה שנה. בקרקוב חיו אז כ-80,000 יהודים, מהם כ-20 אלף פליטים שהגיעו לעיר.

ביולי 1940 הקים היודנראט, בפקודת השלטון הגרמני, את המשטרה היהודית, כדי להחיש את קצב העזיבה של היהודים אל מחוץ לתחומי העיר. בנוסף הוקמה ביודנראט "ועדה מיוחדת", שחבריה היו נציגי השלטונות וממנהיגי היודנראט, לטיפול באלפי הפניות לבקשת אישור מיוחד להישאר בעיר.

ה"וועדה המיוחדת" פעלה עד ספטמבר 1940 , ואז נאסרו ונכלאו חבריה בחשד לקבלת שוחד. בין העצורים היה גם היו"ר מרק ביברשטיין, יושב ראש היודנראט, וכך, ערב הקמת הגטו, מונה ד"ר ארתור רוזנצוויג, עורך דין ידוע בקרב הציבור היהודי של קרקוב, ליושב ראש היודנראט.

הגטו בהנהגת ארתור רוזנצוויג

עם הכניסה לגטו עברו כל מוסדות היודנראט לתוך הגטו, כולל המחלקות והמוסדות השונים. עם הכניסה לגטו הורע משמעותית מצבם של היהודים, והיודנראט היה צריך לדאוג לצרכים הבסיסיים של כל הקהילה. וכך, הוועדה לענייני בריאות של היודנראט פעלה  להקמת בית מרחץ גדול, ארבע מרפאות ובית חולים, בנוסף למספר 'תחנות חיטוי' באיזורים שונים בגטו.

בסוף חודש מאי 1942 נדרש היודנראט לחלק תעודות 'קנקרטה' ליהודים שהוגדרו כעובדים חיוניים או שהיו בעלי תפקידים ציבוריים, ומי שלא השיג קנקרטה היה מיועד לגירוש. כך, בפועל, קבעו נציגי היודנראט מי יחיה ומי ימות, אם כי היודנרט רשם יהודים רבים כחיוניים, ובכך היו אמורים להנצל מהגירוש.

הגירוש היה אמור לצמצם את אוכלוסיית הגטו בכשליש, וכשהתברר למפקד המשטרה, וילהם קונדה, על רישום היתר של היהודים הוא זימן את רוזנצוויג ומשפחתו לכיכר זגודי, שם הכה אותו, השפיל אותו והודיע לו כי הוא מפוטר לאלתר מתפקיד יושב ראש היודנראט, וכי הוא ומשפחתו מיועדים לגירוש יחד עם כל שאר היהודים בכיכר. רוזנצוויג הלך אל מותו, יחד עם משפחתו, בראש מורם.  עם גירושו חוסל היודנראט בקרקוב ובמקומו הוקם קומיסאריאט שבראשו עמד דוד גוטר, שכונה היה קומיסר.

הנהגת דוד גוטר וחיסול הגטו

תקופת ההנהגה של הקומיסר דוד גוטר ומועצתו שמנתה ששה חברים,  וביחד עם ראש המשטרה היהודית שמחה שפירא הייתה התקופה הגרועה והקשה ביותר. גוטר האמין כי גרמניה הנאצית עתידה לנצח במלחמה, ולכן בחר לסייע לנאצים לבצע את מעשי הטבח שלהם.

למחרת גירושו של רוזנצוויג, ב-3 ביוני 1942, נמשכו הגירושים, וגוטר ושמחה שפירא שיתפו פעולה מלאה עם הנאצים. אנשי המשטרה היהודית לקחו חלק בגירוש ואף בזזו חלק מן היהודים. באמצע יוני 1942, לאחר שבוע קשה של גירושים, התעורר הגטו לעידן חדש בו כמעט ולא הייתה ליודנראט השפעה על חיי היהודים, אלא הם היו כפופים ישירות לאנשי האס אס. לאחר הגירוש, בשל צמצום שטח הגטו, עבר בניין היודנראט לשטח קטן יותר.

בתחילת מרס 1943 הודיעו הנאצים לגוטר על רצונם לחסל את הגטו. אף על פי שניסה לבטל את הגזירה או לפחות לדחותה לא עלה בידו, והתאריך לחיסול נקבע ליום שבת, ה-13 במרס 1943. במסגרת החיסול, נשלחו 8,000 היהודים האחרונים שנמצאו כשירים לעבודה אל מחנה פלשוב ששכן כמה קילומטרים דרומית לקרקוב, 2,000 יהודים שנמצאו בלתי כשירים לעבודה נרצחו ברחובות הגטו ו-1000 הנותרים נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ.

לאחר חיסול הגטו נותרו בחיים רק אנשי היודנראט והמשטרה היהודית ומשפחותיהם. הנאצים הרסו את חומת הגטו, פרט לחלק קטן, ונתנו לשורדים הללו בניין קטן בו התגוררו מספר חודשים. בקיץ 1943 תפס אמון גת, מפקד מחנה הריכוז פלשוב, את גוטר ואחד מעוזריו והוציאם להורג, ובכך חוסל סופית היודנראט של גטו קרקוב. ב-14 בדצמבר 1943 נלקחו כל אנשי המשטרה היהודית ומשפחותיהם לגבעת הקטל בפלשוב, שם נרצחו.