החזנים בקרקוב

מימי נעורי זכור לי החזן של בית הכנסת הישן, גולדנברג, כמי שהצטיין בתפילתו המלאה פאתוס ורגש. קול הבריטון העמוק והחם שלו, היה מרטיט את הלב ממש ועם זאת היה משרה על המתפלל אוירה של יראת-רוממות. שעה שגולדנברג היה אומר "קדושה", יכולת לחוש, שאתה עומד במקום קדוש ושרפים מרחפים מעל ראשך ואומרים "קדוש! קדוש! קדוש!". בחגים ובמועדים היתה מלווה אותו מקהלה קטנה, שמספר משורריה לא עלה על עשרה. זימרתה של המקהלה היתה משמשת לו רקע קולי לרצ'יטאטיב שלו ושעה שהיתה מבצעת קטעי זימרה, כגון פזמונים ופיוטים, היתה מאפשרת לחזן לנוח קצת ולאגור כוח לקטע הסולו הבא שלו.

עוד זכורים לי מבין החזנים, ששמשו בקודש בבתי הכנסת הגדולים שבעיר: בנימין דים מביהכ"נ של ר' אייזיק ב"ר יעקליש, ר' שמואל קאופמן מביהכ"נ "הקופה" ור' אשרל הירשברג מביהכ"נ של הרמ"א. החזן דים הצטיין בקול טנור לירי עדין והיה מופיע בחגים ובמועדים בלווית מקהלה גדולה. מקהלה זו היתה מבצעת קטעי זמרה רציניים מיצירותיהם של המלחינים הליטורגיים היהודיים הנודעים, כגון זולצר ולבנדובסקי, אך בעיקר מיצירותיו של המלחין הקראקאי, החזן אליעזר גולדברג, הידוע בכינויו "לייזרקה". ר' אשרל הירשברג זכור לי משנות ילדותי המוקדמות, שכן אבי ז"ל נמנה עם המתפללים הקבועים בביהכנ"ס של הרמ"א, ומגיל רך הייתי מתלוה אליו בשבתות ובחגים. גם ר' אשרל היה נעזר במקהלה קטנה, שהיתה מבצעת עמו יחד קטעי זמרה, שהיה מלחין בעצמו. תפלתו של ר' אשרל וזמרת מקהלתו היו נוטות יותר לעבר אותו סוג, שהיה אופייני לבעלי-תפלה.

גם כמה מבתי המדרש הגדולים בקרקוב היו מעסיקים חזנים קבועים בעלי רמה, שהצטיינו בקולותיהם ובתפלתם ובמרוצת הזמן אף התפרסמו בקהלות ישראל הגדולות באירופה.

במחצית השנייה של שנות העשרים שמש בקודש בבית-המדרש "אהבת רעים" שברחוב שפיטאלנה החזן לייב ברונשטיין, בעל קול טנור אדיר ויכולת עצומה. כפי זכור לי, סופר, שהוא קבל את השכלתו המוסיקאלית הכללית והקולית במיוחד בוינה. הוא התפלל בלווית מקהלה גדולה בניצוחו של אחיו. ואולם, כעבור שנים מספר הוחלפה מקהלה זו ע"י מקהלתו המפורסמת של החזן והמורה ברוך שפרבר, תלמידו ומנצח מקהלתו לשעבר של "לייזרקה" המפורסם, שהוזכר לעיל. ר' לייב בורנשטיין המשיך לעבוד עוד כשנתים עם מקהלתו של שפרבר, ברם, לא היה תיאום נאות בין השנים. בורנשטיין נאלץ, אפוא, לעזוב ובמקומו נתמנה כתוצאה מתחרות, שנמשכה כחצי שנה והשתתפו בה כעשרים מועמדים, החזן מבנדז'ין, זופוביץ'.

מוצאו של החזן החדש היה מליטא. הוא היה יהודי קטן, צנום, בעל זקנקן תיש וחיצוניות לא-מושכת ביותר. בעת התפלה היה עושה תנועות והעוויות עצבניות, וגם קולו, במיוחד בצלילים העליונים לא היה צלול דיו ולעתים אך חורק קצת. ואולם בעושר לחניו ובאינטרפרטאציה שלו של הטקסט היה כוח ביטוי אדיר, ששבה את לב כל שומעיו.

ואולם גם זיווג זה, היינו, זופוביץ' עם מקהלתו של שפרבר, לא הצליח במיוחד. זופוביץ', בהיותו בעל אישיות חזקה ובעל טעם וסגנון שונה לחלוטין מזה של שפרבר, התקשה למצוא לשון משותפת עם מנצח המקהלה והתוצאה היתה, שהחזן הלך בדרכו שלו והיה מבצע קטעי סולו משל עצמו ובלי ליווי של המקהלה, ואילו המקהלה גם היא המשיכה בדרכה שלה והיתה מבצעת את יצירותיהם של לייזרקה ושפרבר. סופו של זיווג זה גם הוא בא מקץ שנתים ימים. זופוביץ' עזב וגם המקהלה לא החזיקה מעמד זמן רב אחרי זה. שוב התקיימה תחרות על משרת החזן הראשי בבית המדרש "אהבת רעים" והפעם זכה בה החזן הצעיר מנדל, שזו היתה לו המשרה הרצינית הראשונה. בשנות החמשים והששים שמש מנדל בקודש בקהלת יוהנסבורג וכמה מלחניו אף הושמעו מדי פעם בשידורי ראדיו בעולם היהודי.

ברוך שפרבר המשיך להופיע עם מקהלתו וגם כחזן-סוליסט בהזדמנויות שונות, בחגים ובמועדים וגם בקונצרטים פומביים. במחצית השניה של שנות השלושים היה עובר לפני התיבה בימים הנוראים בבית המדרש המורחב והמשופץ של ר' מרדכי טיגנר ברחוב גרודזקה.

בית-מדרש גדול אחר, שהיה מעסיק חזן קבוע ובעל מוניטין, היה בית-המדרש של ציפרס ברחוב אגניישקי. בסוף שנות העשרים נתמנה שם כחזן ראשי ר' יוסלה מנדלבוים. הוא היה אברך צעיר, בתחלת שנות השלושים לחייו, בעל הופעה נאה, ממוצא חסידי וגם תפלתו נשאה אופי חסידי מובהק. היה מרבה בניגונים חסידיים בנוסח צאנז ומודז'יץ, שהלמו להפליא את קול הטנור הלירי הרך שלו ותפלתו היתה מלאה מתיקות, שבה קנה לעצמו קהל אוהדים רב. בעיקר בחוגים החסידיים שבעיר. מעריציו היו נוהרים לבית המדרש במיוחד בלילות חג, כאשר היה מתפלל בלוויה של מקהלת נערים, והיו ממלאים את אולם התפלה מפה לפה.

בצדם של חזנים בעלי-רמה כנ"ל פעלו בקרקוב שליחי-ציבור ובעלי תפלה לאין ספור, שהיו עוברים לפני התיבה בבתי-המדרש הקטנים יותר בכל רחבי העיר. לא היה בית מדרש או מניין שבו לא יימצאו כמה בעלי-בתים "יודעי-נגן", חזנים ובעלי תפילה חובבים, שהצטיינו בקולות נעימים ובסגנון תפילה נאה. רבים כאלה נמצאו במיוחד בבתי המדרש ובמניינים החסידיים. אכן, ההיצע עלה על הביקוש. משאת נפשו של כל אחד מאלה היתה לעבור לפני התיבה בחגים ובפרט בימים הנוראים. אך ברור, שלא כל אחד זכה להגיע לכך, היו, אפוא, מצטרפים למקהלה טבעית, שמלכתחלה לא אורגנה ולא אומנה כלל, אלא היתה יוצרת מאליה, בחוש מוסיקלי טבעי ורגישות דתית, הרמוניה נפלאה. שהיתה עולה לפעמים על טיבה של מקהלה מקצועית.

בהקשר זה ראוי להזכיר את החזן מסטאשוב, שהיה עובר לפני התיבה בימים הנוראים בבית המדרש "שארית בני-אמונה", שהיה ידוע בציבור בשמו המקוצר "שארית". החזן מסטאשוב נודע בסגנונו החסידי-עממי המיוחד ובמקהלת הנעורים שלו, ואף חולל מעין "אסכולה סטאשובית". בעקבותיו הוזמנו בעלי-תפלה מסטאשוב לעבור לפני התיבה בימים הנוראים בכמה מבתי-מדרש אחרים בעיר. אחד מהם זכור לי מתפלתו בבית-המדרש של שכונת קלאפאז', בככר מטייקו 4.

מפיהם של זקני קרקוב נודעו לי פרטים על שני חזנים גדולים שפעלו בעירנו בדור הקודם, בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחלת המאה העשרים. אחד מהם היה ר' אליעזר גולדברג, הלא הוא לייזרקה המפורסם, שכבר הוזכר לעיל וראוי להרחיב עליו את הדיבור. לייזרקה שמש בקודש בבית-הכנסת "הקופה". הוא היה חזן אוטודידאקט שהגיע למה שהגיע בכוחות עצמו בלבד הודות לכשרונו היוצר העצום. סיפרו עליו, שלא הצטיין בקולו כלל, שהיה אפילו צרוד וחורקני. משום כך שם כנראה את הדגש בעיקר על הזמרה המקהלתית. ואכן הלחין לייזרקה יצירות לזמרה מקהלתית, שהיו עשירות ומלאות תוכן, בעלות איכות, שגדולי המלחינים האירופיים לא היו מתביישים בהן. כיוון, שכאמור, מעולם לא למד לימודים תיאורטיים בכלל, וניצוח בפרט, הרי, כפי שסופר עליו, היה מעמיד את חברי מקהלתו מסביבו והיה מנצח עליהם בתנועות בלתי-מקצועיות ובלתי-שגרתיות לחלוטין: היה מושך בכנפי בגדיהם, דוחף אותם, צובט, וכיו"ב, וכך היה כל אחד מהם פותח את חלקו במקום וברגע הנכון. ואולם אחדים מחברי מקהלתו למדו את המקצוע באורח שיטתי ואף הפכו בעלי-מקצוע ממדרגה ראשונה.

הגדול ביניהם היה, ללא ספק, ברוך שפרבר, שהוזכר לעיל, שהפך למנצח על מקהלתו של לייזרקה ואחרי פטירתו של מיסדה המשיך לעמוד בראשה, פיתח אותה והרחיבה ופעל עמה עד פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939.

תלמיד אחר של לייזרקה, שהצטיין בקולו העצום ובמרוצת הזמן הפך חזן עצמאי בעל מוניטין, היה ר' יצחק מן ז"ל, החזן הראשי לשעבר של בית-הכנסת הגדול שברחוב הרצל בחיפה. מן המשיך להשמיע מיצירותיו של רבו בעזרת המקהלה של בית-הכנסת.

אחרי מותו של לייזרקה נשארו התוים של יצירותיו בידיהן של בנותיו, שנשארו רווקות עד סוף ימיהן ושמרו בקנאות יתרה על עזבון אביהן, עד כדי כך, שלא הרשו להעתיק את התוים או להוציאם לאור בדפוס, ורק ברוך שפרבר, שהיה כל השנים מקורב לרבו ולביתו היה מצליח מדי פעם להשיג מהן אי אלו תוים בהשאלה, כדי לבצע את יצירותיו. יצירות רבות שיחזר שפרבר מזכרונו, משלא הצליח לקבל את התוים מידי הבנות הקנאיות. קהל מעריציו של לייזרקה הצטער מאוד, מחשש שמא תאבדנה יצירות נפלאות אלה ותישכחנה. ואולם קרה נס ממש והתוים הגיעו באורח כלשהו לידיו של אחד ממעריציו, מר שמיר-שימבורסקי, בנו של אחד ממנצחי מקהלת לייזרקה, שהביאן עמו ארצה. עובדה זו גילה במקרה בן-עירנו, העתונאי נתן גרוס, שדאג להכין העתק מצולם מהתוים ולהעבירו לרשות אירגון יוצאי קרקוב בישראל.

החזן השני, שעליו שמעתי מפי זקני העיר, היה יוסף פישר, בעליו של בית הדפוס הידוע ברחוב גרודזקה, שבנוסף על מקצועו ועסקו שמש כחזן ראשי בבית-המדרש "היכל נאורים" – הידוע בכינויו ה"טמפל", שברחוב מיודובה. על גדולתו בחזנות תעיד העובדה, שאפילו יהודים מאותם החוגים, שהתנגדו עקרונית לקיומו של ההיכל בכלל וראו בו מוקד לכפירה והתבוללות, היו באים בהמוניהם לשמוע את תפלתו של החזן פישר.

ראוי גם להזכיר את המקהלה הגדולה שפעלה ב"טמפל", מקהלה בעלת רמה מקצועית גבוהה, בניצוחו של הד"ר לוסט, שהיה "סגי-נהור". זו היתה מקהלה מעורבת, של גברים ונשים (ללא השתתפות נערים) – וזו היתה סיבה נוספת לחרם, שהוטל ע"י החרדים על בית-תפלה זה.

קרקוב נתברכה גם בחזן-ילד-פלא, הלא הוא הנער איצ'לה טילס, שהתפרסם בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים, והיה עובר לפני התיבה כחזן-אורח בשבתות ובמועדים בבתי המדרש הגדולים וגם היה עורך קונצרטים בלווית מקהלותיהם ותזמורות, שאורגנו במיוחד לצורך הופעות אלו. המועדים השכיחים ביותר לעריכת קונצרטים מסוג זה היו ימי חול-המועד, אך בעיקר ערבי החנוכה.

מדי פעם היו מופיעים בעיר חזנים אורחים מערי פולין הגדולות ואף מחוץ לארץ ומעבר לים. מבין הופעותיהם של חזנים אורחים אלו נחרת בזכרוני במיוחד ביקורו של חזן כושי מארה"ב, שזכה להערכות נלהבות ולתשואות מפי כל שומעיו. למרבה הצער נשכח מלבי שמו וגם שנת ביקורו בקרקוב.

ראוי לציון מיוחד ביקורו בקרקוב של הגדול והמפורסם בין החזנים שבכל הדורות, ר' יוסלה רוזנבלט ז"ל, שזיכה את קהלתנו בהופעת אורח בשנת 1927. תשע-עשרה הופעות וקונצרטים – מספר שיא בתקופה ההיא – נתן החזן הדגול בעירנו, כשקהל של אלפים צר על בתי-הכנסת שבהם הופיע, וכל ימי שהותו והופעותיו היו מעין "יומא אריכתא", חג ממושך וזמן של התרוממות-הנפש לכלל יהודי העיר ולחובבי החזנות בפרט.

אריה בראונר, בתוך: היהודים בקרקוב, חייה וחורבנה של קהילה עתיקה.

השארת תגובה