קרקוב בסיפורי מוטיל בן פייסי החזן מאת שלום עליכם

"רצונכם לנסוע לאמריקה, סעו רק עם הנודדים. אם אתם נוסעים עם הנודדים, טוב ויפה לכם. באתם לעיר, הרי אתם פטורים מבקש אכסניה. כבר הכינו לכם אכסניה מקודם. הלא לכך נוצר בית-ועד. בית-הועדה מצווה ועומד להכין את כל צרכיכם. אף אני, כשבאנו בלילה הראשון לקראקוב, מיד לקחונו אחר כבוד וכלאונו במין בית, או אסם, או רפת. שם חיכינו עד אור הבוקר. האיר הבוקר, באו אלינו מבית הועד ורשמו שמות כולנו בספר. אמא לא רצתה תחילה לפרש את שמותינו. חוששת היתה לעבודת-הצבא. מי יודע, מה ילד יום? צחקו עליה הנודדים. מה למלכות אשכנז ולעבודת-הצבא ברוסיה? אחר כך העבירו את כולנו לאכסניה גדולה. בית מלא מיטות ונודדים הרבה לאין מספר. "נראה כהקדש לכל דבר". כך אמרה אמא. וגיסתי ברכה אומרת: "חמותי, מוטב שנעשה דרכנו הלאה". הלא כבר אמרתי לכם פעם, כי טבע הוא בנשים, שאין דעתן נוחה משום דבר. בכל הן בודקות ומוצאות חסרון.

העיר קראקוב לא מצאה חן בעיניהן למן הרגע הראשון. אפילו אחי אליהו כועס על קראקוב. קראקוב, הוא אומר, אינה לבוב. בלבוב אתה מוצא, לכל הפחות, יהודים, ואילו בקראקוב אין יהודים. כלומר, יש גם בקראקוב יהודים, אלא היהודים הללו משונים הם, מיני אנדרוגינוסים, חצים יהודים וחצים פולנים. שפם מסולסל ופאות מסולסלות. כך אומר אחי אליהו. וחברנו פיני חולק עליו. אומר הוא, כי בקראקוב רבה הציוויליזאציה יותר מאשר בלבוב. חשקה נפשי לדעת, מה טיבה של ציוויליזציה זו, שחברנו פני אינו יכול להתקיים בלעדיה?"

כרך שביעי, עמוד קמ"ז -תרגום י.ד. ברקוביץ הוצאת דביר תשי"ד