הצעדים הראשונים במחתרת, שמעון לוסטגרטן

מתוך רשימה בכתב יד שנמצאה בעזבונו של שמעון לוסטגרטן. פורסם בספר לזכרו: שמעון לוסטגרטן – שימק, אדם, רע, לוחם, עמ' 38-35.

חברי המפקדה הראשית של הקבוצה הלוחמת בגטו קרקוב (דולק ליבסקינד, שמשון דרנגר ולאבאן) החליטו שיש לעשות את כל צעדי ההתנגדות וההצלה האפשריים באמצעים העומדים לרשות המחתרת. לשם כך חולקו אנשינו לשתי קבוצות: קבוצה אחת כללה חברים, שבגלל חזותם היהודית לא יכלו להשתתף באופן פעיל בפעולות המחרת. אנשי קבוצה זו צוידו בתעודות מתאימות כדי שיכולו, בדרך לא דרך, להגיע לאותו חלק של אירופה (הונגריה) שממנו אפשר יהיה להתקדם הלאה. הקבוצה השניה, קבוצת הלוחמים, נחלקה לחמישיות, וחבריה פוזו ביערות טרנוב ורדום. בשל מראי השמי המובהק, הייתי שייך לקבוצה הראשונה, אשר יכלה לעסוק רק בפעולות הצלה. כפי שהתברר מאוחר יותר, לא עמדה חלוקה זו במבחן המציאות דאז, בשל האירועים שרדפו זה את זה בקצב מסחרר.

נוסק {נתן פריזר, חברו של שמעון לוסטגרטן מימי ביה"ס; חניך פלוגת "שרון ב'" בקן "עקיבא" בקרקוב] ואני, נשלחנו לגטו וולברום [כ-90 ק"מ צפונית לקרקוב] כדי להתרחק מקרקוב בזמן הגירוש מן הגטו שהתחולל ב-28 באוקטובר 1942. צויידנו במסמכים המעידים שהננו שליחי י.ס.ס. [ראשי תיבות בגרמנית ויידיש: עזרה יהודית סוציאלית] הנוסעים במסגרת תפקידם לוולברום, וכי עלינו לחזור כעבור שבועיים לקרקוב. לאחר שחזרתי עם נוסק מגטו וולברום לגטו קרקוב פגשתי את אחי רומק (שלפי ההוראה נשאר בגטו), מבכה את אובדן הורינו. ממנו נודע לי כי אבי ואמי גורשו ונשלחו בטרנספורט לכיוון בלז'ץ.

באותו זמן הוציאה אלזה לאפה, חברת המחתרת, את אמה של גוסטה [דוידזון] ואנשים אחרים אל מחוץ לגטו. אלזה היתה כל הזמן עם הוריה בנייפולומיצה (עייריה ליד קרקוב), והיתה מפרנסת את ביתה בסחר עם איכרי הסביבה, תמורת מזון.

עם שובי מוולברום הפכה דירתנו – דירת הורי ברחוב יוזפינסקה 13 – לנקודת מרכז ולבסיסי לאנשינו שנמנו עם חברי הקבוצה הלוחמת. זאת למעט אנשי המפקדה, שהופיעו כאן רק לעיתים רחוקות. הדירה שימשה לנו כתובת מרכזית. אנשי "החלוץ" היו מרוכזים ברחוב קראקוסה.

ההתרחשויות סביבנו לא השיארו זמן ללבטים ותבעו הכרעה מיידית. בנסיבות החדשות שנוצרו לאחר פעולות הגירוש, נותרנו בלי שם ובלי בית, שכולים ובודדים, חסרי משפחה וחסרי אמצעים. החלטנו לאסוף את מה שנותר מיגיע כפיהם של הורינו שאבדו, לרכז במקום אחד את הרכוש שעליו עמלו כל ימי חייהם. ריכוז הרכוש היה ברחוב יוזפינסקה… קשרי המחתרת – הלינקה (רובניק) מהעיר טומשוב-מאזובייצקי, הלה שיפר מוורשה, אדווין וייס ואחרים [הכוונה לחמישייה הראשונה שיצאה ליער ערב יום הכיפורים תש"ג] צוידו במזון ובשאר צידה לדרך, ויצאו לטרנוב, לרדום ולמקומות אחרים. המציאות לימדה אותנו חיש מהר, כי אין לחלום על הצלה, אלא יש לנצל ביעילות מירבית את כל האמצעים הקיימים לצורך עבודת המחתרת. לאור זא חילקנו בינינו את התפקידים.

התפקיד הפעיל הראשון שנפל בחלקי והיווה מעין טבילת אש בעבודת המחתרת, היה לעקוב אחרי שפיץ. שפיץ היה אחד ממשתפי הפעולה המסוכנים ביותר עם הנאצים … עד כמה שידוע לי החליטה המפקדה לסלק את משתפי הפעולה היהודים, אך לעשות זאת בצורה כזו שהגרמנים לא יחשדו ביהודים אלא ב"ארים", זאת כדי לא לסכן את חיי היהודים בגטו קרקוב. זכורה לי הרגשתי כאשר שימק [שמשון] דרנגר קרא לי לחצר של הבית ברחוב לימנובסקי, בית בו התגוררו אז רבקה ודולק ליבסקינד [דירתם שימשה כמפקדת המחתרת]. שימק הסביר לי בפרוטרוט את תפקידי בביצוע המשימה, שמטרתה היתה סילוקו של שפיץ, אחת ולתמיד. הוטל עלי (ועל חברים נוספים שעליהם לא ידעתי מאומה באותו זמן) לוודא מתי בדיוק נמצא שפיץ בביתו בגפו, ומתי הוא נעדר ממנו. היה עלי לדעת היכן וכיצד הוא מבלה את זמנו מחוץ לבית בגטו. אמור הייתי לרכז את מיטרב הפרטיםם עליו, וכל זאת בלא לצאת מן הגטו.

…אם זכרוני אינו מטעניף עקבתי ובלשתי אחרי שפיץ במשך שלושה שבועות. את העבודה הזאת עשיתי, מטעמי בטחון, עם אלזה לאפה, ובסיומה מסרנו את הפרטים שהיו ברשותנו לשימק דרנגר. לבסוף הוחלט לחסלו. באותו ערב הצטרף אלינו שימק דרנגר, שהיה אמור לחסל את שפיץ בירייה. בערב יצא שפיץ מבית הקפה אשר בגטו (רחוב לימנובסקי 1 בחצר, מעבר לרחוב יוזפינסקה), אשר בו נהג לשבת מדי יום ביומו, בשעות קבועות. הוא המשיך בדרכו לכיוון משטרת הגטו, לאורך רחוב לימנובסקי, שצידו האחד "יהודי", וצידו השני "ארי", ורק גדר תייל מפרידה בין שני החלקים. באותו רגע יצא שימק מהגטו והפך בו במקום ל"ארי" טהור. שפיץ המשיך בדרכו ברחוב לימנובסקי, בעוד אלזה ואני פוסעים אחריו בצד ה"יהודי" של הרחוב, ושימק מתקדם מולו בצד ה"ארי".

ראינו את שימק מכניס את ידו לכיס הימני, שבו היה טמון האקדח, ובכל רגע קיווינו לשמוע את הירייה. ברגע מסויים היה שפיץ קרוב מאד לגדר התייל, בדיוק כאשר הגיע שימק מולו. ראינו את שימק מכוון את האקדח, אך כעבור שנייה התרחק שפיץ ופנה לרחוב יוזפינסקה, מבלי שנשמעה ירייה. שימק לא ירה, משום מה… מכיוון שהתקרבה שעת העוצר, היה הרחוב כמעט ריק מאדם, אבל אלזה ואני לא יכולנו לחזור לבסיסינו ברחוב יוזפינסקה מבלי לראות את שימק. כעבור שניות ספורות הופיע שימק בתוך הגטו, נסער וזועף. הוא היה לבוש במעילו השחור ונעל מגפים גבוהים, כובעו האפור על ראשו וה"ארמבינדה" (סרט השרוול) על שרוולו הימני. עמו היה אידק [יהודה טננבאום, חבר "עקיבא"]. בראותו את התמיהה בעינינו אמר כי הפעם שיחק מזלו של שפיץ, שכן הכדור "נתקע" באקדח. הבטנו אינסטינקטיבית בשעונים, ובלי לומר מילה החלטנו לרוץ הביתה. בפניה לרחוב יוזפינסקה הופיעו פתאום לפנינו שתי דמויות, שלפי קצב צעידתם ידעתי כי אלה הם נציגי "הגזע העליון". היה מאוחר מכדי לחזור. שימק הורה לנו בקצרה להמשיך ללכת. אם ישאלו אותנו מאין ולאן, עלינו לענות: "מהעבודה". התקרבנו זה מול זה. בידי אחד מהם היה אקדח שלוף והוא צעק: "עמוד! מי אתך?" בשמעו את הצעקות המלוות קללות, פנה אידק במהירות אחורה והחל לברוח. הגרמני ירה בכיוונו. היה זה היידריך, ראש הגסטפו ב"גנרל גוברנמן", הממונה הישיר של אידק, אידק עבד בגסטפו ונשלח לעבודה זו על ידי הקבוצה הלוחמת. חשבנו כי הפגישה לא תיגמר בטוב.

זיהנו את עצמו בפני הגרמנים באמצעות "קנקרטה" (תעודת הזהות). חיכיתי לאות משימק, שכן ידעתי שיש עמו ניירות "אריים" ורשיונות לנשיאת אקדח. אבל שימק הוציא את ה"קנקרטה" שלו בשלווה גמורה וידו הימנית נתונה כל העת בכיסו. זאת, למרות צרחתם של הנאצים "הנדה הוך!" (ידיים למעלה). לו ערך אחד האדונים האלה חיפוש בכליו של שימק היתה פגישה זו מסתיימת בצורה שונה לגמרי. באותו רגע הם חשו, כנראה, מעין אי-בטחן אישי, והודות לכך פקדו עלינו להסתלק בריצה, תוך שהם יורים מספר כדורים בכיווננו. רק במקרה לא פגעו בנו.