חיי, אשר לאור

נולדתי בעיר קרקוב שבפולין באוקטובר 1925 בשם זיגמונד למנסדורף. משפחתי הייתה חילונית, אבל שמרנו על החגים היהודיים בהתאם למנהגים המקובלים. אבא שירת בדרגת קצין בצבא הפולני במלחמה נגד הבולשביקים, נפצע קשה וכל חייו היה חבר בארגון הנכים של הצבא ופטריוט פולני.

עד פרוץ המלחמה הגדולה גרתי בשכונה פולנית, ובה רק דיירים יהודים בודדים. כולם חילונים, דוברי פולנית וקצת גרמנית. יהודים מזוקנים ראיתי רק בימים של ראש השנה ויום כיפור, כשאבי היה לוקח אותי על מנת להציג לי את המורשת היהודית שלנו.

למדתי בבית ספר עממי פולני, אבל בגלל האנטישמיות, שהלכה וגברה בפולין בשנות השלושים, לחצתי על הוריי לשלוח אותי להמשך לימודים בגימנסיה העברית של קרקוב. שם למדתי את השפה העברית, תנ"ך והיסטוריה של העם היהודי.

בפרוץ המלחמה בספטמבר 1939 ברח אבי מזרחה ומצא את עצמו באזור הכיבוש של הצבא הסובייטי ללא אפשרות חזרה הביתה. כעבור זמן מה הוגלה אבי לסיביר, ושם נפטר. אמי, אחותי הבוגרת ואני נשארנו בקרקוב עד שנת 1940. בהעדרו של אבי, סייעתי לאמי בהתגייסי, דרך הוועד היהודי, לפינוי שלג ולניקוי הרחובות. עבדתי קשה וסבלתי השפלות רבות מצד מנהלי העבודה הפולנים. הייתי לבוש בגדים טובים, וגם זאת היתה סיבה להקניט אותי ולאיים עלי, אך הייתי גאה על כך שבסוף השבוע הייתי מביא קצת כסף לאמי.  כאשר נגמרו אמצעי המחיה שלנו עברנו לעיר טרנוב, שם חיו האחים של אמי.

בתחילת 1941 נצטווה הוועד היהודי של העיר להקצות מספר מסוים של פועלים למחנה עבודה שהוקם, כדי לבנות בסיס גדול מאוד לטירונים של האס אס. התנדבתי לצאת לשם, כי תמורת זה הובטחה תעסוקה ופרנסה לאמי. הייתי אז בן 15 ונמוך מכפי גילי. במחנה, שהיה ליד הכפר פוסטקוב, כ-50 ק"מ מטרנוב, הופניתי, בשל גילי ולחזותי והודות לידיעתי את השפה הגרמנית, לתפקיד שליח במחסן האספקה הצבאי. עבודה לא קשה והמגורים היו מחוץ למחנה בתנאים סבירים.

כעבור כשנה, לאחר פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, הפך המחנה למחנה ריכוז המסונף למחנה אושוויץ. נגמר החופש היחסי שלי. כולם כונסו בצריפים מיוחדים, המוקפים גדר תיל חשמלית והונהג משטר מחנה ריכוז, הכולל מסדרים, בגדי עצירים וכד'. התאכזרות השומרים כלפי העצירים גברה מאוד. למחנה  הגיעו בעלי מקצועות שונים, ובשטח המחנה הוקמו בתי מלאכה גדולים. כעבור זמן מה רוכזו כל אלה שעבדו בחוץ, והועסקו בנייה ובסלילת דרכים במטרה לגרש אותם. הכרתי אז את המנהל היהודי של בית המלאכה לרצענים, וזה המליץ כי אצטרף לבית המלאכה שלו. כך ניצלתי מגירוש שסופו אינו ידוע, ונשארתי כרצען עד קיץ 1944.

תנאי החיים היו של מחנה ריכוז. מסדרי בוקר ומסדרי ערב, וספירת הנוכחים מלווה במכות ועונשים שונים שנמשכו לפעמים שעה ארוכה, בכל תנאי מזג אוויר. ורעב מתמיד. למצלנו, תנאי העבודה בבית המלאכה היו סבירים. לאחר מסדר ערב היינו נסגרים בצריפים המגורים, ושם התפתחו חיי חברה וחיי תרבות: שמענו ושרנו שירים, שמענו סיפורים ואפילו אורגנה מקהלה.

בחודש יולי, בהתקרב החזית הסובייטית, הועברו כל עצירי המחנה שלנו בקרונות רכבת סגורים ובתנאים קשים מאד אל מחנה ההשמדה בירקנאו. המסע נמשך מספר לילות בהם לא היו לנו מים (ככר לחם קיבלנו בתחילת דרכנו). היה חום איום. בתחנות התיזו פועלי הרכבת מים על הקרונות. לקקנו את המים שחדרו דרך החריצים שבין הקרשים. באחד הלילות נוצרה אפשרות (סיכויים קלושים) לברוח, רק לקטנים ורזים. הצטרפתי אל הקבוצה, אבל הנותרים מנעו את יציאתנוהמפגש עם המציאות בבירקנאו היה טראומתי. רק אז התברר לנו, לאחר שהיינו מבודדים מהעולם החיצון במשך כמעט כל המלחמה, שהשמועות על השמדה המונית של כל האוכלוסייה היהודית הן אמת.

מסיבות שלא ידועות לי עד היום, לא נשלחנו לקרמטוריום. לאחר המתנה של מספר שעות עברנו רישום, קיבלתי מספר שקועקע על זרועי (18181 A). הועברתי למחנה ההסגר, ויומיים לאחר מכן עברתי סלקציה ונשלחתי כמסגר למחנה עבודה מס' 3 בעיר גלייביץ. במחנה עבדתי בהרכבת מכונות כבדות במפעל לייצור מוקשים ימיים, ותנאי המגורים היו טובים מאלה שבפסטקוב.

בינואר 1945 שוב התקרבה אלינו החזית הסובייטית. הפעם הוציאו אותנו בהליכה ברגל לכוון מערב. רבים נפלו ונורו למוות. בלילה השלישי הופצץ המחנה שבו עצרנו ללינה, ובבוקר, כאשר התחדשה ההפצצה, הצלחתי לברוח ליער הסמוך עם עוד כמה עצירים. ביליתי בקור ובשלג שעות רבות של יום ולילה עד עד ששמענו טנקים בסביבה וגילינו שאלה הטנקים הסובייטיים. כך הפכתי בינואר 1945 לאדם חופשי.

כעבור כמה ימי הליכה ברגל חזרתי לעיר מולדתי קרקוב, ורק אז נודע לי גודל האסון שפקד אותי: כל משפחתי, גם מצד אבא וגם מצד אימא, נעלמה-נרצחה. לאחר כמה ניסיונות כושלים להשתקם מחדש ובגלל האנטישמיות ששררה אז בפולין, התחברתי אל התנועה הציונית ובעזרתה הגעתי, דרך רומניה, הונגריה ואוסטריה, לאיטליה, אל המחנות לעקורים היהודים אשר המתינו לתורם לעלייה לארץ ישראל.

במחנה שמעתי על תכנית להקמת קיבוץ דייגים בארץ ישראל, ושלמתנדבים לפרוייקט זה תינתן אפשרות ללמוד מקצוע של ספן או מכונאי ימי, והלימודים יקוימו בבית ספר מקצועי איטלקי. התנדבתי, והייתי בין הראשונים שהגיעו לעיר פאנו שעל שפת הים האדריאטי. היינו 60 עד 80 בנים ובנות, רובם יוצאי פולין. התארגנו כמו בכל מחנות העקורים היהודים הנתמכים על ידי אונר"א, אך בגלל חוסר מקום ראוי יותר, גרנו בשוק הדגים העירוני בחדרים קטנים אשר שימשו קודם לכן למחסנים של סוחרי הדגים. ארגנו במקום מטבח, חדר אוכל ומקלחות נפרדות לבנים ובנות. בחדרים היה מקום, פרט למיטה, גם לארגז קטן לאכסון בגדים ולהכנת השיעורים.  למדנו בבית הספר המקצועי ובנינו כלי שיט גדול. כעבור שנה וחצי קורס תלת שנתי לספן על אניות קטנות (עד 500 טון) ועברתי בהצלחה בחינות ממשלתיות.

יצאתי מאיטליה בקבוצה הראשונה של מסיימי הלימודים, להכין את הקרקע לקיבוץ שלנו בארץ. עלינו בעלייה ב', האנייה נתפסה על ידי האנגלים והוגליתי למחנה בקפריסין. הגעתי לארץ בזמן ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. הודות להשכלתי המקצועית גויסתי מיד לחיל הים, לשרת על סיפון אנייה. עם בואנו ארצה החלטנו אני ושרה, חברה שלי שהייתה אתי באיטליה ובקפריסין, להתחיל חיים חדשים. כעבור מספר חודשים התחתנו והקמנו משפחה חדשה. יש לנו היום שני בנים וחמישה נכדים.

לפני מספר שנים פניתי אל השלטונות הפולניים המקומיים בבקשה להקים אנדרטה לנרצחים במחנה פוסטקוב, על ההר שכונה בשם "הר המוות", שבו נרצחו למעלה מ-7,000 יהודים ומספר דומה של פולנים ורוסים. זמן לא רב לאחר מכן הוזמנו למקום טקס חנוכת האנדרטה – על  סלע גדול הונח לוח עם כתובת בשלוש שפות לזכר הנרצחים, ולידו מנורה, בת שבעה קנים.