ילדות ונעורים בקרקוב, סיפורה של לושיה גולדפינגר-שן

הגרמנית הטובה בפיה של אמי אוגניה מקורה במונרכיה האוסטרו-הונגרית שקבעה את הפה הגרמנית כשפת חובה. נוסף על השפה הפולנית חובה היה ללמדה בבתי הספר ובאוניברסיטה היגלונית בעיר קרקוב, עיר הולדתה של אמי, ובסביבותיה. בבית דיברו הורי פולנית. היידיש שהייתה שפתם של יהודי פולין לא דוברה בביתנו, אף שאמי הייתה מבית חרדי. שפה זו הייתה זרה גם לי.

סבה היה חייל בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, ונהרג באחד הקרבות. לאחר נפילתו נותרה רעייתו, סבתא-רבא שלי, לבדה, מטופלת בשבעה ילדים. היא קיבלה מהממשלה קצבת קיום חודשית שלא היה בה כדי לפרנס את המשפחה. באחד מביקוריו של הקיסר האוסטרו-הונגרי בקרקוב שטחה לפניו את סבלותיה, והקיסר נענה בחיוב לתחנוניה, והרשה לה לפתוח טרפיקה (חנות לממכר טבק). למשה היא הייתה היהודי הראשון והיחיד שזכה ברשיון כזה, משום שהיה חוק שאסר על היהודים לעסוק בממכר טבק, מחשש שיפקיעו את העיסוק הזה מידי הפולנים.

סבתי מצד אמי נשאה שני שמות משפחה. שם נעוריה היה קרנץ ושם נישואיה בריפל, אך מאחר שהפולנים לא הכירו ברישום הנישואים כדת משה וישראל, היה על היהודים להירשם בעירייה הפולנית בשם פולני, ולכך שימש השם קרנץ, המצטלצל כשם גרמני. כשהיו שואלים את אמי לשם משפחתה היא נהגה לומר קרנץ-בריפל. ארבעה ילדים נולדו לסבתי" שלוש בנות ובן זקונים…

אבי, הנריק, נולד אף הוא בקרקוב והיה אחד מחמישה ילדים במשפחתו – שתי בנות ושלושה בנים… הוריו, סבי וסבתי מצד אבי, מתו ממחלות בזה אחר זה בשנת 1927, בהיותם צעירים למדי. שניהם נקברו בבית העלמין שברחוב מיודובה. מבין כל משפחותיהם של הורי – אבי היה היחיד ששרד בשואה.

לפני גיוסו לצבא אבי למד בבית ספר למסחר שבו רכש את ידיעותיו בשפה הגרמנית, עד שהיה בקיא בה על בוריה. כשהשתחרר מן הצבא קיבל מענק כספי מכובד ובכסץ זה קנה חווה חקלאית סמוך לקרקוב, והורי התיישבו בה לאחר נישואיהם. החיים בחווה היו שלווים ונעימים, שלווים מדי לטעמה של אמי. כיוון שלא השלימה עם השקט והבדידות של חיי החווה, נאלץ אבי למכור אותה, והם חזרו לקרקוב וגרו בביתה של סבתי מצד אמי, ברחוב קורדיצקיגו, על יד מגרש מכבי קרקוב שכל הבתים בסביבתו היו בבעלות יהודית.

דירתה של סבתי כללה חדר שינה, מטבח ושירותים – אנחנו גרנו בחדר, וסבתי במטבח. אבי החל לעבוד במשרד עורכי דין בתור קונצפינט (עוזר לעורך דין koncipient). בשל האינפלציה, איבד הכסף שהרוויח אבי ממכירת החווה את כל ערכו, ובבית נותרו סלים מלאים בכסף חסר ערך. אבי לא נח ולא שקט וחיפש מקורות פרנסה. לבסוף הפסיק את עבודתו בתור קונצפינט ופתח חנות לקוסטיקה ומשחקי ילדים ברחוב סטרובישלנה. בבניין שבו עמדה החנות היו גם בית קולנוע וחנויות אחרות, כולן בבעלות יהודית. אבי היה קונה את חומרי הגלם ורוקח בעצמו את התכשירים של מוצרי הקוסמטיקה שמכר.

אני נולדתי ב-28 בפברואר 1921 ואחרי נולדו אחי הצעירים, יורק (יהודה) הקרוי על שם סבי מצד אבי וכונה בשם חיבה יז'ה, ובן הזקונים מארק (משה) הקרוי על שם סבי מצד אמי. השנים ההן זכורות לי כתור הזהב הכלכלי של משפחתי. אמי פינקה אותנו, טיפחה מאד את הופעתנו ודאגה לכל מחסורנו, ולאחר לידתו של מארק אף עברנו לגור בדירה מרווחת יותר, בת שלושה חדרים.

כנהוג ברבים מבתי היהודים בקרקוב הייתה גם למשפחתנו עוזרת בית לא יהודייה, פולניה מאחד הכפרים הסמוכים לקרוב, ושמה קשיה, שגרה איתנו והייתה בת בית לכל דבר. בילדותי עזרו קשיה ובתי לאמי בגידולי. הן האכילו, רחצו והלבישו אותי ואף הובילו אותי לבית הספר.

משפחתי הייתה מסורתית ואת בית הכנסת פקדנו רק בחגים. אבי התפלל באלטשול (Altschul) – בית הכנסת הישן שכונה גם בית הכנסת הגדול. אמי התפללה בבית הכנסת קופה, שכונה גם בית הכנסת הגדול החדש. סבתי התפללה בבית הכנסת יצחק. הפיצול הזה נבע בשל הנוהג שמקומות הישיבה בבתי הכנסת השונים נמסרו בירושה מדור האבות לדור הבנים. אינני יודעת אם גם במשפחות אחרות ההורים התפללו בבתי כנסת שונים, מכל מקום הנוהג הזה הסב הנאה בעיקר לנו, הילדים, כאשר התרוצצנו בין כל בתי הכנסת שבהם התפללו בני המשפחה.

אבי, שהיה אדם נמרץ ביותר, חיפש כל העת מקורות פרנסה חדשים…מצבנו הכלכלי היה טוב, אלא שאבי בזבז כסף רב, ולימים החלו העסקים לקרטע ומצבנו הכלכלי התערער. שוב הייתה הפרנסה בדוחק רב ועל רקע זה גברו הוויכוחים בין הורי…

על אף המצוקה הכלכלית נהג אבא לשלוח, מידי קיץ, את אמא ואותנו הילדים לנופש בעיירה ז'בנו (Zabno) השוכנת ליד יורדנוב שבמחוז פודהלה. לעיתים הייתה זו עיירה אחרת באזור, רבקה, שהייתה ידועה במעיינות המרפא המלוחים שלה שהיטבו עם מחלקת הרוכיטיס (רככת עצמות) שממנה סבלתי. כיוון שהייתי בת יחידה וחולנית זכיתי למלוא תשומת הלב של בני משפחתי, והייתי בבת עינם של הורי…

כשמלאו לי שבע שלחו אותי הורי ללמוד בבית הספר העממי העברי שליד הגימנסיה העברית. עם סיום בית הספר העממי המשלחתי ללמוד בגימנסיה. שני בתי ספר הללו, העממי והגימנסיה, שכנו באות ימים בבניין אחד ברחוב בז'וז'ובה 7, אך בשנת 1930 עברה הגימנסיה העברית לבניינה החדש בבז'וז'ובה 5.

הלימודים בגימנסיה, בכל כיתות הלימוד, התחילו בשעה שמונה בבוקר. כיוון שרצינו לחסוך את דמי הנסיעה הלכנו ברגל, הליכה שנמשכה כמחצית השעה, ולשם כך היה עלינו לקום בשעה שש.

מבנה תכנית הלימודים כלל ארבע שנים ראשונות של בית ספר עממי, שש השנים הבאות כונו גימנסיה קטנה והשנתיים האחרונות כונו גימנסיה גדולה (ליצאום) [החל משנת הלימודים 1934/35 הונהגה רפורמה במוסדות החינוך היסודיים והתיכוניים בפולין, בעקבותיה השתנה מבנה החטיבות גם בבית הספר העברי. במקום ארבע כיתות בבית הספר היסודי היו אלה 6 כיתות, ומשמונה כיתות ל-4 כיתות שכונו "גימנסיה קטנה" ועוד שתיים של ליצאום "גמנסיה גדולה" בחטיבה התיכונה].

בגימנסיה הקטנה למדנו תנ"ך, עברית, דקדוק עברי, ספרות עברית ותפילות – מקצועות שנלמדו כמובן בעברית. שאר המקצועות נלמדו בשפה הפולנית… דרישות המשמעת והלימודים בגימנסיה היו נוקשות במיוחד. תלמיד שהפריע מצא את עצמו עד מהרה מחוץ לכותלי הגימנסיה, ותלמיד שהישגיו בסוף שנת הלימודים לא היו מספיקים – חויב לחזור שנה נוספת על לימודיו. כל המורים שלנו היו בעלי השכלה אקדמית, ורבים מהם היו בעלי תואר דוקטור…

בתום הלימודים בגימנסיה הקטנה נערכו מבחנים, ומי שעמד בהם זכה בתעודה שכונתה "תעודת בגרות קטנה". תעודה זו ניתנה מטעם בית הספר, והקנתה לבעליה את הזכות להמשיך את לימודיו בגימנסיה הגדולה, שבשנת 1924 קיבלה הכרה ממשלתית ובשנת 1926 כבר נערכו בה בחינות הבגרות הראשונות, הכללית והעברית…

שני תנאים נדרשו כדי להירשם להמשך לימודים בגימנסיה הגדולה: ציונים נאותים ב"תעודת הבגרות הקטנה" והורים שיוכלו לממן את שכר הלימוד הגבוה. את התנאי הראשון מילאתי, מכיוון שהייתי תלמידה טובה ומוכשרת… באשר לתנאי השני, כאן היו העניינים מסובכים מעט יותר מפני ששכר הלימוד בגימנסיה היה גבוה מאד. המשכורת החודשים הממוצעת בפולין הייתה אז כ-300 זלוטי, ושכר הלימוד בגימנסיה היה כ-60 זלוטי לחודש. בשל שכר הלימוד היקר רק ילדים ממשפחות אמידות למדו בגימנסיה, מה שהפך אותה למוסד אליטיסטי ומתנשא. מדיניות הנהלת הגימנסיה גרסה שתלמיד שאין בידי הוריו להמשיך ולשלם שכר לימוד, לא יוכל להמשיך בלימודיו ולהשתתף בפעילות החברתית. עם זאת, העניקה הנהלת בית הספר הנחה לתלמידים מיעוטי יכולת, ובמקרים מסויימם גם פטור מלא. גם אבי זכה להנחה בשכר הלימוד, בשל ידידותו עם דוקטור חיים הילפשטיין, רופא במקצועו, מנהלה הכלל של הגימנסיה, ששירת בצעירותו בצבא הפולני והיה מפקדו של אבי. הוא שילם רק 41 זלוטי עבור כל אחד מאיתנו. על אף מצבנו הכלכלי המעורער, ושכר הלימוד שעדיין היה גבוה, הקפיד אבי שנמשיך בלימודינו – הלימודים שלי בגימנסיה העברית והלימודים של אחי הצעיר בגימנסיה הקטנה.

הלימודים בגימנסיה הגדולה אורגנו בשלוש מגמות לימוד: הומנית, מתמטית-פיזיקלית וביולוגית – שבה אני למדתי. שפת הלימוד הראשית הייתה פולנית. עברית נחשבה לשפה שנייה במעלה, ומשרד החינוך הפולני ראה במקצועות הלימוד העבריים חלק מתעודת הבגרות. הגרמנית הייתה שפת החובה השלישית בחשיבותה, ואני לא התקשיתי בה שכן כבר בילדותי נחשפתי לקלסיקה הגרמנית באמצעות ספריה הרבים של אמי. חוץ מזה חוייבנו ללמוד גם לטינית. האנגלית והצרפתית, לעומת זאת, נלמדו במסגרת חוגים פרטיים ובתשלום נוסף. בגימנסיה הגדולה למדתי לקרוא ולכתוב עברית, אם כי עברית ספרותית. לימים, כשעליתי לארץ, נשמעה העברית שבפי כבדה משהו, ועוררה צחוק וגיחוך מצד השומעים.

שמי הרשמי בגימנסיה היה גולדפינגר, מפני שהתלמידים נקראו בשם משפחתם בלבד. אולם חברי, שרובם ככולם היו יהודים, קראו לי לושיה. חברים פולנים לא היו לי כלל.

ובאשר לפעילות החברתית – ההנהלה דרשה שאלה תהיינה במסגרת הגימנסיה. תנועת הנוער היחידה שמותר היה להצטרף אליה הייתה תנועת הצופים של הגימנסיה. נאסר עלינו להצטרף לתנועות נוער ציוניות כמו בני עקיבא או גורדוניה, אבל היו תלמידים שהפרו את ההוראה הזאת.

בחגים התקיימה, בדרך כלל, פעילות סגורה לתלמידי הגימנסיה בלבד. רק בל"ג בעומר התקיים מצעד תלמידים בחוצות קרקוב, בליווי תזמורת הגימנסיה.

כל פעילויות הגימנסיה הנוגעות לבית הכנסת היו בטמפל, שנחשב חדשני הן מבחינת הארכיטקטורה והן מבחינת תכניו, שהיו ברוח ההשכלה המתקדמת. הרעיון המרכזי שהנחה את מייסדיו היה שעל היהודים, בהיותם אזרחי פולין, להידמות לסביבה הפולנית הלא-יהודית. לפיכך נערכו התפילות בטמפל בשפה העברית, אולם סידור התפילה כלל גם את תרגומן לפולנית ולגרמנית, והן לווו בנגינת עוגב ומקהל. חלק ניכר מבאי הטמפל באו לתפילה בשבתות ובחגים בעגלותיהם ובמכוניויהם. הרוח החיה בקרב המייסדי היה הרב דוקטור יהושע טהון, שהיה גם בין מקימי הגימנסיה, וביתו הייתה מחנכת כיתתי שנתיים בבית הספר העממי…

ככל שהתבגרתי, ובייחוד מיום שמלאו לי ארבע-עשרה, נעשה סדר היום שלי צפוף ביותר ולא הותיר בידי פנאי, ולכן היה המעגל החברתי שלי מצומצם ביותר, והסתכם בכמה חברות בנות כיתתי. כשחזרתי הביתה מבית הספר, בשעה שתיים בערך, הייתי עסוקה בעיקר בהכנת שיעורי הבית ובחזרות לקראת מבחני יום הלימודים הבא. בשעות אחר הצהריים אילץ אותי אבי, ולעיתים גם את אחי, לשהות בחנות, כיוון שהוא יצא לסידורים… את צעדי שמר אבי בקפדנות. הוא דרש ממני לדווח לו לאן אני הולכת, וקבע נחרצות מתי עלי לחזור. כל אימת שאיחרתי היה עלי לדווח לו בפירוט רב היכן הייתי, עם מי ביליתי, ומה עשיתי…

בחורף 1934 העתיקו אמא ומארק את מקומם לרבקה, ואילו יורק ואני נשארנו עם אבא בשל הלימודים בגימנסיה… כעבור כמה שנים, כשנאלצנו לעזוב את קרקוב ולהצטרף אל אמי ברבקה, לא הצטערתי כלל, כיוון שבקרקוב הרגשתי כלואה כציפור בכלוב, ולא יכולתי לתת דרור למאוויי ולרצונותי. נאלצנו לעזוב את קרקוב בעקבות התנהגותו של אחי יורק, שלמד בגימנסיה הקטנה והיה בעל מוח חריף במיוחד, אך הפנה את כישרונו לביצוע מעסי קונדס ולשובבות. הוא הוזהר כמה פעמים שאם לא ישפר את התנהגותו לא תהיה ברירה אלא להפסיק את הלימודים, אבל הוא המשיך בהתנהגותו הפוחזת. לאחר שזרק פצצת סירחון לעבר אחד המורים, ופעם אחרת נעל את מורתו בכיתה, הוא הגדיש את הסאה והוחלט לסלקו מבית הספר. סילוקו הביא גם להפסקת הלימודים שלי, בסוף כיתה י"א, ואנחנו עברנו ברבקה…

הקיץ של שנת 1939, כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, אף שהיה קצר וסיומו כה טרגי, זכור לי בתור הזמן המתוק ביותר שכמוהו לא ידעתי עוד לעולם.

 

 

מתוך: "אף בלא כתובה. סיפורה של לושיה גולדפינגר-שן מרבקה"

תודה ללושיה שרה פלר וליד ושם