כך שרדתי, יוסף גמינר

…אני חוזר לאירועים בגטו אחרי האקציה של יוני 1942. בפקודת מושל קרקוב צומצם שטחו של הגטו והשתנו גבולותיו. הרחוב שבו גרנו, רחוב צארנייצקגו, נותק לחלוטי מהגטו, והיה לצד הארי של העיר. אחרי ששרדנו מהאקציה והמגירוש היינו חייבים לפנות את החדר תוך עשרים וארבע שעות. לקחנו איתנו רק את המעט שיכולנו, ואת היתר השארנו בדירה. למצוא מקום פנוי בגטו היה כמעט בלתי אפשרי. דודי יאנק, האח הצעיר של אמי, הציע לנו להתחלק בחדר הקטן שבו גר עם משפחתו. במקור היה החדר פרוזדור מעבר, וילון שהיה תלוי באמצע שימש הפרדה ושמר על מעט פרטיות. לחדר לא היה אפילו חלון, ורק מנורה קטנה דלקה בו רוב הזמן. שם קלטו אותנו דודי ומשפחתו הקטנה – אשתו הלה ובתם לנה בת ה-3. הם פינו לנו מקום בחדרון החשוך והצפוף ברחוב יוזפינסקה 33. אבי, דודי ואני ישנו באותה מיטה.

התנאים הסניטריים לא היו קלים. לשירותים, למשל, בשעות הבוקר היה תור ארוך. מצב זה הביא ללא מעט ויכוחים בין הדיירים. על מנת התקלח היינו הולכים למקווה. המטבחון שימש את כולם – כל משפחה על פי תור והזמן שלה. הדיירים השתדלו לשמור על הניקיון ככל שניתן היה.

המצב בגטו נעשה קשה מיום ליום. הגרמנים החלו מחסלים את הגטאות הקטנים שבסביבה וריכזו את הפליטים הנותרים בגטו קרקוב. בכל יום הוטלו גזירות חדשות מצד שלטונות ה"גנראל גוברנמן". מלחמת הקיום היומיומית נעשתה קשה יותר ויותר. המאמץ להשיג מזון (המזון בתלושים לא היה מספיק, והיה צורך לרכוש בשוק שחור במחיר יקר) או מקום עבודה טוב, כזה שמחלק לעובדיו מרק חם ופרוסת לחם, היו חלק מההתמודדות היומיומית.

בעקבות המצב שנוצר הפסקתי לגמרי ללמוד. גם לבית המלאכה למברשות כבר לא הלכתי. אמא מצאה עבורי, אחרי מאמצים רבים, עבודה חדשה. היא הצליחה להעביר אותי ל"אופטימה", בית המלאכה שבו עבדה. התפקיד שלי היה לנקות ולאסוף מתחת למכונות התפירה את שאריות הבדים, החוטים והצמר ושאר שאריות הפסולת. אני הייתי אמור לרכז כל סוג פסולת בשק מיוחד. עבודה לא מסובכת ביותר לילד בן עשר.

ואז הגיעה האקציה של חודש אוקטובר 1942. זוהי נקודת הזמן שהכל בחיי השתנה באופן פתאומי כל כך… ברגע אחד התפורר הקן המשפחתי החם שלי ובאישון לילה גזלו ממני את אימי. בחושך מוחלט. כך אני מרגיש אפילו היום. זהו רגע בלתי נשכח וזו התמונה שנשארה בזכרוני ומלווה אותי כל חיי.

בלילה התפרצו אנשי המשטרה היהודית, אורדונגדינסט, לחדר שבו ישנו יחד בצפיפות אבי, אמי ואני, הדוד יונאש, דודה הלנה והלה הקטנה. הם הופיעו באמצע הלילה, העירו את כולנו בצעקות. הם קראו בשמותיהן של אמי, קרולה גמינר, ובשם דודתי, הלה צימרשפיץ. טענו שהן נבחרו על ידי לשכת התעסוקה הגרמנית לנסוע לעבוד במחנה עבודה בגרמניה, במקצוען. ברגע אחד הוציאו את אמי ודודתי הלה מהמיטה ופקדו עליהן בצעקות להזדרז. הן קיבלו כמה דקות לארוז חפצים אישיים.

אבי ודודי התחננו לפני אנשי האו.דה. שיבדקו שנית את הרשימה. בוודאי נפלה טעות בשמות. לשתיהן היו אישורים על הקנקרטה מוחתמים כדין. ברשותן היו תעודות עבודה שהוכיחו את חיוניתן למשק הגרמני. שתיהן עבדו במפעלים שתוצרתם מיועדת לצבא הגרמני. כל זה לא הועיל. שוטרי האו.דה. פרצו בצעקות ובצרחות על אבי שיפסיק להתווכח, אחרת יילקח גם הוא לבניין המשטרה היהודית. זה הצו שקיבלו ועליהם לבצע אותו.

אמי ודודתי עם בתה הקטנה נדחפו בכוח על ידי השוטרים, שהובילו אותן לנקודת הריכוז של כל המגורשים, במקום שנקרא ככר זגודי (למרבה האירוניה – ככר ההסכמה והפיוס). דודתי הלה לא הסכימה, בשום פנים ואופן, להשאיר את לנה הקטנה. היא אספה בזרועותיה את בתה ואמרה לדודי יונאש – ואלה מילים שאני זוכר – "מה שיקרה איתי יהיה גם איתה. אני לא משאירה את בתי…". אלה היו המילים האחרונות של דודתי הלנה, הזכורות לי. וזה היה גם רגע הפרידה שלי מאמי…

נשאר לי רק הזיכרון. אני רואה אותה אורזת בחיפזון בגדים ודברים אחרים שחשבה שיהיו נחוצים לה, ודוחסת הכל לתוך המזוודה. היא עמדה זקופה ומאופקת. לא רצתה להראות את הכאב והחרדה העוברים עליה. ראיתי שהיא מנגבת את הדמעות מעיניה. היא נגשה אלי ונשקה לי פעם אחר פעם, שוב ושוב, וחיבקה אותי. גם אני חיבקתי ונישקתי אותה באהבה. אמא בקשה מאבי שישמור עלי בכל מצב, ולא ישאיר אותי לבד. ממני ביקשה שאבטיח לה, לפני שהיא הולכת, להיות ילד טוב….

אבי ודודי ליוו את שלושתן עד לפתח שער הבניין, וכך נפרדו לעולמים. ברחוב בחוץ שרר עוצר ורק אנשי משטרה הסתובבו עם רשימות בידיהם. שלפו אנשים ממיטותיהם והאיצו ודחפו אותם לנקודת האיסוף בכיכר זגודי. היה בלתי אפשרי אפילו ללוות את המגורשים. השוטרים הזהירו כי מי שיתפס בחוץ יצורף מיד למשלוח. על הכל פיקחו אנשי אס.אס, שלא היססו לשלוף את אקדחיהם. אבי ודודי חזרו לחדר בצעדים כבדים…

באותו אוקטובר שחור של שנת 1942 התפוררה משפחתי. לגטו הגיעו אנשים חדשים מגטאות סמוכים לקרקוב שחוסלו. היה צורך לשכן את הפליטים החדשים. אנשי האו.דה. דחסו אותם לתוך הדירות שמהן נלקחו האנשים באקציה הגדולה. בשלב זה כבר נפוצו שמועות שהמגורשים נשלחו למחנות השמדה.

בחדר שלנו שררה צפיפות עוד יותר גדולה: רעש, ריחות לא נעימים, בכי של ילדים. פה ושם נוצרו ויכוחים בין הדיירים החדשים והוותיקים. היה קשה למצוא מעט מנוחה. אור החשמל דלק עד מאוחר בלילה. האנשים ששרדו את האקציה נעשו יותר ויותר עצבניים, חלקם שרויים בדיכאון ומתקשים לעכל את מה שעבר עליהם.

יוסף גמינר