"זכרונותי מקרקוב מאבק לחיים", אריה תמיר

בספרו מתאר אריה תמיר, שהיה ילד בן שש וחצי כשפרצה המלחמה, את  הדרמה אנושית על רקע השואה, של קבלת החלטות בתנאים אכזריים ובלתי אפשריים, של מאבק משפחה על חיים ומוות, על תושיה של ילד ועל רצונו לחיות. במשך שש שנים עובר הילד לאיוש את כל מדורי הגיהינום והודות להרבה מזל, תושיה וסיוע מאנשים טובים, לרבות גרמנים, לאיוש ניצל פעמים רבות ממוות בטוח ושורד את השואה.

בגטו קרקוב בפולין הוא ניצל שלוש פעמים מגירוש למחנות מוות, בורח מהגטו, מתחזה לילד רחוב נוצרי, נתפס וניצול בדרך נס מהוצאה להורג, וחי שנה יחד עם אביו במחנה פלשוב.

באוגוסט  1944 הוא מועבר עם אביו למחנה ריכוז גוזן 2 באוסטריה, אחד המחנות האכזריים ביותר, אביו נרצח מספר שבועות לפני גמר המלחמה. לאיוש ניצל ומשוחרר במאי 1945, חוזר לחיים ונהנה בכל חושיו מהחיים והחופש שהוחזרו לו.

בסקירה על הספר כותב דב גזית: המחבר לא מתיימר להיות היסטוריון. הוא לא מתאר את ההתרחשויות מנקודת מבט גלובלית וכלל עולמית. אין בספר מעשי ידיו הירואיקה ואף שפתו פשוטה למדי. הספר  מתאר את המלחמה בעיניו של ילד שהתבגר בעל כורחו במהלכה. ילד רגיל כפי שכל אחד היה יכול להיות, שהמלחמה וההישרדות עיצבו את דמותו והפכו אותו לשורד נחוש שהודות ליזמתו, חריצותו וערנותו (ומזל במנות גדושות) ניצל ממלתעות המוות פעם אחר פעם, בזמן שרבים וטובים ממנו, כולל כל בני משפחתו הקרובה ללא יוצא מן הכלל, לא שרדו.

על אף שהסוף נהיר וידוע למדי, מצאתי את עצמי נדרך ככל שהתקדמתי בקריאה. מה יהיה? כיצד ישרוד? איך יסביר לו המזל את פניו הפעם? המתח הנבנה בספר מתעצם לקראת הסוף עם כל ״אקציה״, לצד כל פרידה מאולצת המביאה אחריה איחוד, שהוא לעתים הוא לא צפוי כלל, עד לשחרור הגואל ואף לאחריו.

קריאת הספר מלווה בתובנות פשוטות מצד אחד, אך נוקבות ביותר מצד שני, שמעלה המחבר. לדוגמא, האם לא היה נכון יותר מצד לוחמי המחתרות להתמקד בהברחת יהודים רבים ככל האפשר מהגטו, במקום לנהל קרבות גבורה שסופם היה כמעט תמיד ידוע מראש. זו שאלה שנידונה בפורומים רבים, אך כשהיא מוצגת בזווית זו, של ילד שלא קנה את קלישאות גן העדן שפיזרו הנאצים על חיי הגטו והמקומות שאליהם מועברים היהודים לאחריו, היא מקבלת משנה תוקף.

הספר נוגע בסוגיות רבות אחרות, שבאותו זמן התחבטו בהם רבים – האם להמשיך את מסע הנדודים כמשפחה אחת או להתפצל, האם להפקיד את הילדים במנזר או אצל משפחה או להבריחם הלאה. הדילמות האלו לא חדשות לכל מי שספרות השואה מוכרת לו, ולו במקצתה. אך דומה שטרם הועלו על הכתב התחבטויות כאלו מזווית ראיתו של ילד, שעסק בהם בצילם של הוריו. […]

זה אינו ספר קל. השפה הקולחת והילדותית משהו לא מסתירה את הזוועות שעברו על הדובר שלה. מי שבאמת רוצה לדעת מה הרגישו הילדים של אז – איך התייחסו אליהם הוריהם, כיצד נחשפו לזוועות ומה עוללה להם החשיפה, וכיצד שרדו – זהו הספר.