בתי חולים בעיר העתיקה ובנובה פלץ
כבר במאה ה-13, עם תחילת ההתיישבות היהודית באחד מרבעיה של העיר קרקוב, יש עדויות על קיומו של בית חולים יהודי בקרקוב. בית החולים היה, ככל הנראה, באיזור רחוב אנה הקדושה, בסמוך לבית הכנסת, בית החתונות, המקווה ובית הקברות.
בשנת 1469 מוזכר בית חולים יהודי, ששכן סמוך למשכן הישן של הפקולטה לפיזיקה.
הגידול במספרם של היהודים בקרקוב, במחצית המאה ה-16 הם מנו למעלה מאלפיים איש. הצפיפות והעוני גרמו למחלות ולמגיפות תכופות, ועל אף קיום בית חולים ב"עיר היהודים", רבים היו חלליהן.
ב-1808 מוזכר בית החולים היהודי לעניים, מיסודו של ארגון "ביקור חולים" השוכן בקז'ימייז' בככר החדשה (Plac Nowy) על יד רחוב פודבז'ז'יה. כבר בימי הכיבוש האוסטרי נשמעו תלונות מצד השלטונות על הלכלוך בגטו, ובעיקר באיזור בית החולים, ואחרי השיטפון הגדול בשנת 1813 נשאר טחב במרתפים ובחצרות הגטו, אשר הגיע עד לדרומה של העיר היהודית. פעמים רבות זימן ראש העיר של קרקוב את פרנסי הקהילה וביקשם "שישקיעו מאמצים לסילוק הזוהמה, ולא יחשפו את עצמם לתביעה לדין ואת עובדי בית החולים למחלות".
בשנת 1819 הוקמה ועדת פיקוח, בית החולים אורגן מחדש, ולאחזקתו יועדו 10,032 זהובים ו-26 גרושים לשנה בתקציב הוועד. בבית החולים היו 18 מיטות, וצוות העובדים כלל רופא מוסמך (שמשכורתו היתה 1,000 זהובים לשנה), כירורג (שמשכורתו היתה 700 זהובים לשנה), מנהל משק (במשכורת שנתית של 200 זהובים), משרת ומשרתת. להוצאות על תרופות הוקצבו 10 גרושים ליום לחולה. בסמוך לבית החולים התגורר הרופא הנודע, דר' יונתן ורשאור, פילונטרופ ידוע, חבר מועצת העיר קרקוב ויוזם ארגון הרופאים של קרקוב. על שמו נקרא רחוב ורשאור הסמוך.
בית החולים ברחוב סקבינסקה 8
בשנת 1821 נמצא שבנין בית החולים הקיים אינו מתאים יותר ליעודו, ועד הקהילה האורתודוכסית בעיר החליט על רכישת אתר חלופי. בשנת 1822 רכשה הקהילה היהודית המקומית, מקז'ימיזק קרייבסקי, חלקה ברחוב סקבינסקה (Skawinska) מספר 8 ובה גן, רחבה ובנין רחב ממדים, אשר שופץ והוסב לבית חולים ובו 12 מיטות. מסתבר שהמעבר לא הביא לשיפור בסדרי בית החולים: מנהל המשק נהג לגנוב מהמטבח, ואילו מחליפו היה שתיין, מכר יי"ש לחולים, עשה שימוש פרטי בגן בית החולים ואסר על החולים לטייל בו.
בשנת 1831 פרצה מגיפת חולירע בגליציה, ובעיר היהודית נפטרו 591 איש מהמחלה. בבנין שמאחורי בית החולים נפתחו בקתות בידוד לצורך טיפול בחולים, ומספר המיטות בבית החולים הוגדל ל-30 מיטות, הרופא האחראי היה ד'ר יוליאן סביצ'בסקי. ב-1839 הוגדל מספר המיטות ל-42, ובמקביל הועבר הפיקוח על בית החולים מוועד היהודים לוועדת פיקוח כללית על בתי חולים בקרקוב, שבין חבריה היה ד'ר הנריק רוזנצוויג, מנהל בית החולים. ד'ר יוסף אטינגר, בוגר האוניברסיטה היגאלונית, היה מנהל בית החולים הבא.
ושוב היה צר המקום והיה צורך להרחיב את שטחו. העבודות לבניית המבנה החדש, בן שתי קומות ושני אגפים, התחילו ב-1861. ב-1865 החלה בניית האגף הימני, ורק שנתיים מאוחר יותר החלה בניית האגף השמאלי. הקהילה היהודית לא יכלה לממן את הבניה ממקורותיה העצמאיים, וב-1862 פנו ראשי הקהילה לקיסר בבקשה לקבל הלוואה בגובה של 25,000 זלוטי (סכום שהיווה 55% מהסכום הכולל בסך 45,000 זלוטי שנדרש לבניה כולה). הבקשה להלוואה נדחתה, וכך גם עבודות הבניה. בשנת 1868, כשביקר הקיסר פרנץ יוזף בקרקוב, הוצג בפניו גם הבנין הבלתי גמור של בית החולים, ורק אז נעתר הקיסר לסייע, יחד עם כמה מעשירי הקהילה. בראש ועד הבניה של ביה"ח עמד סלומון דייכס. בבית החולים נפתחו מספר מחלקות וכן מרפאות יום ונרכש ציוד חדיש.
בתקופה מסוימת ועד סוף מלחמת העולם הראשונה ב-1918, הוחזק בית החולים בידי הצבא האוסטרי ולאחר מכן בידי הצבא הפולני למשך 3 שנים נוספות עד 1921. לאחר שוך הפרעות בעקבות מהפיכת אוקטובר 1917 ברוסיה, החלו היהודים בשיקום מוסדות הקהילה, ובמאבק להחזרת בית החולים היהודי לידי הקהילה והפעלתו מחדש. המאבק נוהל ע'י 'הועד האזרחי של היהודים' בקרקוב בראשותם של ד'ר חיים הילפשטיין, שהיה בין שאר עיסוקיו רופא בבית החולים ושל ד'ר ר. לאנדאו, אף הוא רופא בבית החולים ויו'ר קהילת יהודי קרקוב. בית החולים הופעל מחדש בשנת 1925 והגיע לרמה מקצועית גבוהה שהתבטאה במכשור וציוד מודרני, פתיחת מחלקות מגוונות, 12 מרפאות חוץ ובית ספר לאחיות, ורוב הרופאים שהועסקו בו היו יהודים. מלבד את יהודי קרקוב שירת בית החולים גם יהודים שהגיעו מעיירות מרוחקות יותר. בשנת 1935 היו בבית החולים, שהיה אחד הבנינים המודרניים ביותר בעיר, בתכנונו של האדריכל אנטוני סטאכרסקי, כמה מחלקות וכ-150 מיטות וצוות רופאים מעולה וביניהם ד'ר א. מירובסקי. בשנת 1938 נפתח במקום בית כנסת, לפי תכנון פרידריק ליבלינג ותרומה של פאני שנקר.
במתכונת זאת פעל בית החולים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אז הופסקה פעילותו למשך חודשיים וחודשה עד שנת 1941, עת הועברה פעילותו לתוך הגטו, לרחוב יוזפינסקה בפודגוז'ה, שם פעל בית החולים עד לחיסול הגטו ב-13 מרץ 1943. ביום זה נרצחו החולים והרופאים נרצחו על ידי הגרמנים, ובינהם ד'ר רוזליה בלאו, ד'ר פאולינה בראון ודר' זיגמונד פרישר.
כרוניקה של בית החולים היהודי ברחוב סקבינסקה:
- 1822 בניית הקומה הראשונה של הבנין ובו 8 חלונות הפונים לחזית עבור 26 חולים.
- 1838 הגדלת המבנה הקיים כך שאפשר יהיה לאשפז 36 חולים.
- הרופא הראשי: ד"ר שאול רוזנצוויג
- 1855 לרופא ראשי מונה ד"ר יוסף אוטינגר.
- 1861 ביוזמתו של ד"ר אוטינגר נבנה בנין חדש לבית החולים.
- 1866 הבנין החדש ברחוב סקבינסקה 8 החל לפעול (קיים עד היום).
- 1881 בית החולים הורחב ל-50 מיטות.
- 1897 החלה לפעול מחלקה לכירורגיה ולפסיכיאטריה.
- 1899 נפתחה מחלקה למחלות נשים.
- 1902 נפתחו מרפאות אוזן-גרון, רפואת עיניים ועור לחולי חוץ.
- 1925 בית החולים נפתח מחדש לאחר שיפוצים הכרחיים בשל מלחמת העולם הראשונה. הרופא הראשי הוא רופא הילדים ד"ר יאן לנדאו. בבית החולים 150 מיטות; מחלקות: פנימית, כירורגית, גניקולוגית, ילדים, אף-אוזן, אורטופדיה ומרפאות חוץ למחלקות אלה.
- 1935-1925 נחנכו מרפאות חוץ נוספות: שיניים, אורולוגיה, רנטגנולוגיה, הריון, וכן מעבדות
- בקטרויולוגיות וכימיות.
- 1933 הוקמה אגודת ידידי בית החולים.
- 1937 ד"ר יוסף נויסנפלד מונה לרופא ראשי, לאחר פטירתו של ד"ר יאן לנדאו.
- 1938 בתרומתה של גב' פאני שנקר הוקם בית כנסת במקום.
- 1939-1937 נבנה אגף חדש בן שלוש קומות שמומן מתרומות שנאספו על ידי אגודת ידידי בית החולים.
- 1941-9.1939 בית החולים שבו כ-100 מיטות משרת אוכלוסיה של עד 80,000 איש.
- 21.12.1941 בית החולים היהודי הועבר לגטו, לרחוב יוזפינסקה, בית החולים בסקבינסקה היה, ביוזמת הגרמנים, למחסן רהיטים.