כך התפללו יהודי קרקוב יהודי קרקוב אהבו את התפילה. גם ידעו להתפלל. ותפילתם לא היתה לשם יציאת ידי חובה גרידא, בחינת מצוות אנשים מלומדה. זו היתה תפילה היוצאת מן הלב ונכנסת ללב, ותרמה לכך אוירת הקדושה, ששררה בששת בתי-הכנסת הגדולים של הקהילה ובבתי המדרש והמניינים הרבים, שהיו מפוזרים על פני העיר כולה, בעיקר ברובע היהודי קיז'ימייז' וסביבתו, אך גם בכל שכונה ובכל רובע, בהם היה מצוי ריכוז כלשהו של יהודים. תפילתם של יהודי קרקוב הצטיינה בכמה תכונות, ששיוו לה אופי מיוחד במינו. ראשית, החשיבו מאוד היגוי נכון ומדוייק של המלים והדבר הראשון, שנדרש מכל חזן או בעל תפליה – וגם היה נתון לביקורת קפדנית – היה ה"עברי". בעל-תפלה, או סתם יהודי שעבר לפני התיבה, ולא הקפיד על ה"עברי", היה מעורר ריטון בקהל. זכתה קהילת קרקוב, שבבתי הכנסת שלה פעלה שורה של חזנים מצויינים ושליחי ציבור בעלי רגש מעודן, דתי ומוסיקלי כאחד ובהשפעתם הורגלה הקהלה לתפילה, שאך מעט כמוה נשמעה בקהילות אחרות בתפוצות ישראל. לחן התפילה של יהודי קרקוב הצטיין ברבגוניותו, היה בו פאתוס רציני ועם זאת פשטות אצילית, שהתבססה מצד אחד על המוטיבים הליטורגיים והמסורתיים ומצד שני על מוטיבים עממיים. וכשם שהיו יהודי קרקוב איסטניסים ביחס להיגוי נכון ול"עברי" – היו רגישים ביותר לדיוק בביצוע הלחנים המסורתיים ובמיוחד אלו של החגים והמועדים, כגון לחני הפתיחה של תפילת שחרית – "האל בתעצומות עוזיך" בשלוש הרגלים, או "המלך" בימים הנוראים, ה"קדיש" של תפילת המוסף וברכת האבות בחזרת הש"ץ בימים הנוראים, או "כל נדרי", וכן הלחנים של פזמוני הסליחות בחודש אלול, וכיו"ב. יכולת לעבור בבתי-הכנסת ובבתי המדרש הרבים בעיר, כדי להשוות את הלחנים המסורתיים בפיהם של החזנים ובעלי התפילה למיניהם, ורק בקושי היית מגלה פה ושם איזה ניואנס שונה או גון אישי בלחנים אלה. שלא כיהודי רוב הקהלות במזרח אירופה, ויהודי ליטא ורוסיה במיוחד, לא רחשו יהודי קרקוב חיבה רבה לנעימה המינורית הבכיינית ולסלסולים. רבים מהלחנים המסורתיים של יהודי קרקוב נבדלו מלחניהם של יהודי ליטא ורוסיה בכך, שנקבעו בסולם המאז'ורי – או לפחות המעורב – לעומת הסולם המינורי, הדומינאנטי בליטורגיה של יהודי ליטא. דוגמה לכך עשויים לשמש לחני הסיומים של הברכות בתפלת ערבית לשבת, או אף נעימת חזרת הש"ץ בשמונה-עשרה של חול. ואילו חזן, שנטל לעצמו רשות להאריך בהברה כלשהי או בסלסולים, היה זוכה לביטוי של לעג ,וואס קרייסט ער ווי א אלטע יידענע?" – (מהו נאנק, כיהודיה זקנה?). אכן, הצורה המקובלת ביותר על שליחי הציבור בקרקוב היה הרצ'יטאטיב הפאתיטי, כיאות למי ש"יודע בפני מי הוא עומד" – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך הוא – ועם זאת היתה תפילתו ספוגת התרפקות מלאת כיסופים על האב שבשמים, החנון והרחום. אכן, חזן, שידע "זאגן" – היינו, לשלב יפה שני יסודות אלו, פאתוס ורגש כאחד, היה קונה את לבם של המתפללים ללא שיור. זיקה זו – היינו, הנאמנות הקפדנית כמעט ללחן המסורתי הקבוע ובצדה העוזר והגיוון הרב בנעימת התפלה והאיזון בין היסודות המאז'וריים והמינוריים – איפיינה לא רק את שליחי הציבור והמתפללים בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש הכלליים והעממיים, אלא גם במידה לא פחותה את המוני החסידים, מתפללי ה"שטיבלך" למיניהם. על אף ההבדלים הניכרים בנוסח התפלה – אשכנז מול ספרד – ובצורת הפולין, שכן, כידוע, היו שליחי הציבור בבתי-הכנסת הגדולים ובבתי המדרש הכלליים ממעטים ביותר בזמרה ובניגונים ואת הפיוטים החורזים, כמו "לכה דודי" למשל, היו משמיעים בצורת רצ'יטאטיבים ואריות, או בעזרת מקהלה. לעומתם היו בעלי התפילה החסידיים מרבים בזמר ובניגונים, שלא הותאמו כלל במיוחד לתפילה מסויימת או לפיוט קבוע ורק השתדלו להתאים את הנעימה לתוכנו ולאופיו של הפיוט. אריה בראונר, בתוך: היהודים בקרקוב, חייה וחורבנה של קהילה עתיקה.
