על העץ שמצל על קברו של הרמ"א

בבית העלמין הישן בקרקוב, ממש ליד מקום קבורתו של הרב משה איסרלש, עמד עץ גדול שענפיו גדולים ועמוסים מרוב שנים. והסיפור על עץ זה, כפי שמסופר בל"ג בעומר, היום שבו רבי משה איסליש, הידוע כרמ"א, נפטר בשנת של"ב – 1572.

רבי יעקב בן אשר היה תלמודיסט נודע במאות ה-13 וה-14, ותרומתו הבולטת ביותר לחיים יהודיים היתה ספרו "ארבע טורים", המקיף את ההלכה והמסורת היהודית על כל תחומי החיים בימינו. ככל חלפו השנים נשאלו עוד שאלות וניתנו תשובות נוספות,  והחוקרים חפרו עמוק יותר בבאר התורה.

שני מלומדים גדולים קיבלו על עצמם לכתוב פרשנויות על "ארבע טורים". בפולין כתב רבי משה איסרליש פירוש המכונה "דרכי משה", ובצפת הרחוקה כתב רבי יוסף קארו פירוש בשם "בית יוסף". הפרשנויות התקבלו היטב אך הרב איסליש סבר שיש צורך בטקסט שיקיף לא רק את יצירתו של רבי יעקב, אלא גם קולות ומסורות אחרים, ולפיכך החל לעבוד על הטקסט המונומנטלי.

יום אחד, לאחר סיום העבודה, קיבל אורח נכבד – שליח הקהילה היהודית בארץ הקודש, אשר בא לגייס כספים עבור היהודים היושבים בארץ ישראל, והרמ"א החליט לערוך עבור האורח חגיגה מפוארת, והשניים מצאו עצמם דנים על התורה.

"מאחר שערכת לכבודי שולחן יפה כל כך" אמר האורח לאחר הארוחה, "אני רוצה להשאיר לך גם 'שולחן ערוך'. הנה סדרה של שולחן ערוך, שהושלמה באחרונה על ידי הרב יוסף קארו". הרב משה בחן את הספרים. הוא בקושי הצליח לעצור את רגשותיו, כאשר הבין כי עמיתו מארץ הקודש עשה כמעט בדיוק את מה שעמד לעשות, ויצר את קוד ההלכה היהודי.

הוא בילה את כל הלילה בעבודתו על העבודה. בבוקר הגיע למסקנה שלמרות שהדבר דומה לעבודתו, היו הבדלים קריטיים רבים. בעוד שהרב יוסף הסתמך בעיקר על החכמים הספרדים הגדולים של הדורות הקודמים, הוא לא ציטט את הפסיקות האחרונות, בעיקר של מנהיגי יהדות אשכנז. מה עליו לעשות? האם עליו לפרסם את עבודתו, להתחרות ישירות עם המסה שכבר פורסמה על ידי החכם מצפת? זה לא יעשה. לא, הוא יצטרך להסתיר את עבודתו, כדי להבטיח שהוא לעולם לא יראה את אור היום.

בלילה שלאחר מכן, לאחר שכל התושבים נמו, ​​יצא משה משה מביתו ועשה את דרכו לבית העלמין היהודי, שהיה סמוך למקום מגוריו. שם, מתחת לעץ, קבר את כתב היד שלו, וחזר לביתו. איש לא ידע על מעשהו האציל, חוץ משומר בית הקברות, שראה את הרב קובר את כתב היד.

הרמ"ט החל במשימה חדשה, כתב הגהות שילוו את השולחן ערוך, המאפשר לכל ישראל ללמוד קוד יחיד ומאוחד, ואותו כינה "מפה". הספרדים יכלו לסמוך על דברי המחבר המקורי, ואשכנזים יכלו ללמוד את ההגהות שהכניס רבי משה.

כעבור שנים ביקר שוב אותו אורח מארץ הקודש בקרקוב. הפעם הציג לו הרב בשמחה את עבודתו האחרונה. "בבקשה קחו את זה בחזרה לצפת והציגו לרבי יוסף קארו", ביקש מהאורח. "אמור לו ש'מפת השולחן' הוכנה לפני השולחן, אך היא תואמת אותו".

כשהעבודה המאוחדת בידו עשה השליח את דרכו חזרה לצפת, אל הרב יוסף קארו הקשיש. הרב יוסף היה מרוצה ממה שנעשה והחליט לרכוש ב-100 דינר את הקלף ואף כתב ספר תורה על מנת שינתן במתנה לרב משה.

בינתיים, העץ שתחתיו נקבר כתב היד המשיך לצמוח וענפיו התפשטו לכל הכיוונים. לפני פטירתו ביקש רבי משה שייקבר תחת ענפיו הענפים של העץ. וכך זה היה.

שנים חלפו, והעץ הלך וגדל. פעם אחת,  בל"ג בעומר, כאשר אלפי עולי הרגל עלו לקברו של הרב הרמ"א, שקלו פרנסי העיר אפילו לעקור את העץ, על מנת ליצור מקום רב יותר למבקרים. משהגיעו פועלים עם כלי עבודתם למקום, על מנת לבצע את העבודה, החלה סערה גדולה והיה ברור שהעץ הוא מיוחד, ושוב איש לא העז לגעת בו.

שנים הפכו למאות שנים, והנאצים שטפו את פולין, והביאו בעקבותיהם הרס וחורבן. בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב, קרעו הנאצים את הקירות וגררו מצבות כדי לשמש אבני ריצוף. מצבתו של רבי משה היתה אחת המעטות שנותרו ללא פגע. אומרים שענפי העץ התכופפו כדי להגן על הקבר מפני הכובש הנאצי.

כאשר ניצולי השואה המעטים שבו לקרקוב מן המחנות, הם עשו את דרכם אל בית הקברות השומם, ושם נתקבלו על ידי מצבה בודדת, זו של רבי משה איסרלס, שהיה מוגן על ידי העץ שהיה עד לגודל קורבנו של הרב איסליש.

השארת תגובה