שמשון דרנגר

זיגמונד שיידלינגר כותב: "ספר על שמשון דרנגר בלשון עבר נראה לי לא נכון,  למרות שעברו שנים כה רבות מאז ראיתיו לאחרונה, בשנת 1939.  פועלו ואישיותו חיים בין רבים מחניכיו, אשר לעתים קרובות שואלים את עצמם ,  לגבי רעיון או פעולה מסויימת: " מה היה שמשון חושב על כך?" לכן כה חשוב לי להנציח את זכרו,  כדמות מופת שהשפיעה על חיי כלה רבים.  לצערי סיפור חייו ופעילותו לא זכו להבלטה להם הוא ראוי בנרטיב הלאומי במדינה,  והנוער אינו יודע עליו ועל פעילותו,  וחבל.

הכרתי את שמשון כשהצטרפתי לפלוגת "שרון" בתנועת "עקיבא", ושמשון עמד בראש הפלוגה.  הייתי גם חבר בקבוצת נוער ששמשון היה המדריך שלה באותה פלוגה,  וכך הכרתי אותו מקרוב. במשך כחמש שנים הייתה לי הזדמנות לעקוב באופן יומיומי אחר פעילותו, ולהשתתף בכל האירועים יחד איתו – עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939.  הייתי עם שמשון במחנות קיץ,  במחנה חורף ובחופשת  חורף בזאקופנה וכן בהזדמנויות אחרות.  ביקרתי אז בבית הדפוס בו הדפיסו את כתב העת "צעירים", שהוא הוציאו לאור. שמשון היה מבוגר ממני ב-4 שנים, ולמד באותה גימנסיה עברית בקרקוב בה למדתי.

אני רוצה לספר קצת רקע על אותה תקופה.  בתקופה זו שלפני מלחמת העולם השנייה לא היו שום אפשרויות פתוחות בפני בני נוער יהודים.  אמנם,  גם לנוער הפולני לא היו אפשרויות בערי הפרובינציה,  אבל בפני היהודים היו סגורים כל המסלולים הממלכתיים – צבא,  משטרה,  תקשורת,  רכבות,  רובם הגדול של הבנקים,  המסחר הסיטוני,  התעופה, וכל המפעלים הביטחוניים והפרטיים לא העסיקו יהודים.  כך שהנוער היהודי נחנק מחוסר אפשרויות כלשהן.  בדרך כלל בוגר התנועה לא היה ממשיך ללמוד באוניברסיטה, מפני שלא היה לו מסלול קידום.  רק לעתים רחוקות היה מתקבל בכלל ללימודים אקדמיים.

לכן הנוער היהודי הקדיש את כל זמנו הפנוי מלימודים, ואת כל מרצו (לעתים גם תוך פגיעה בבריאות) להקמת קן של התנועה בעיירה נידחת בפולין,  שגם שם לא היו לנוער כל אפשרויות להתקדם. קן של תנועת "עקיבא" בעיירות אלה נתן תקווה לנוער היהודי שבארצם שלהם זה יהיה אחרת, שבה ינתן להם כבוד של אזרחים בעלי זכויות שוות.  הרעיון הציוני נתקבל על ידי חלק מהנוער, ונדחה על ידי רוב הציבור הדתי באותה תקופה.  הציבור הדתי טען כי רק המשיח יביא את הגאולה, וכי הפעילות הציונית נוגדת את האמונה בביאת המשיח. אבותיהם של בני נוער דתיים שנעשו ציוניים ונסעו לפלשתינה ישבו "שבעה" על ילדיהם.  העויינות של העולם החרדי כלפי תנועות הנוער הציוניות הייתה רבה ביותר.

למרות זאת, הצליחה תנועת "עקיבא" להקים נקודות בעיירות רבות בפולין וכן גם בארצות מזרח אירופה האחרות.  נציגי מכל המקומות היו נפגשים במחנה קיץ בבנסקה ויז'נה.  שמשון דרנגר נטל חלק פעיל בארגון מפגשים אלה.

את משנתו של שמשון, כפי שבאה לידי ביטוי בפעולות החינוכיות שהשתתפתי בהן, אפשר לתמצת במלים הבאות: כל אדם חייב לשאוף לעמדה אשר אין בה אפלייה על רקע לאומי או רקע אחר כלשהו. יש לשמור על כבודו של כל אדם באשר הוא אדם, ולא להסכים לאפלייה. רק חזרה למולדתם הקדומה, ארץ ישראל, יכולה להחזיר ליהודים את מלוא זכויות האדם והאזרח שנשללו מהם, וגם לאפשר את התפתחותו הלאומית והתרבותית של העם היהודי. הסוגיה של שמירה על כבוד עצמי הייתה אצל שמשון נקודה מרכזית.  הוא סיפר לנו שמי שהנחיל לו את הגישה הזו היה מדריכו בתנועה, דולק ליבסקינד.

תנועת "עקיבא" הייתה חייבת להיאבק עם תנועות נוער בעלות השקפת עולם מרקסיסטית, שמשכו אז את לב הנוער. חלק ניכר של הנוער קיבל באהדה את הסוציאליזם ואת הקומוניזם,  אשר טענו שליהודים יובטח שוויון זכויות במסגרת המדינה הקומוניסטית,  וכהוכחה לכך הצביעו על יהודים רבים שתפסו עמדות מפתח במשטר הסובייטי.  הפתרון הציוני נראה לרבים כזעיר, לעומת זאת הקומוניזם, אשר נתפס כתנועה כלל-עולמית שתשחרר את האנושות מן המחלות הממאירות של הקפיטליזם…

לישראל היה אפשר להגיע אז באמצעות מספר מצומצם שלך רשיונות (סרטיפיקטים).  לכל תנועת נוער הוקצב מספר מוגבל של סרטיפיקטים. שמשון, בהתאם למדיניות התנועה, עבד בהכנת הנוער לחיים קולקטיביים במסגרת קיבוץ, וכן, מה שהיה קשה יותר, בבניית התנועה בגולה. הוא דאג שיוקם קן של התנועה בכל עיירה, על מנת להרחיב את התנועה בפולין וגם בארצות מזרח אירופה האחרות.  הוא עסק בכך באופן פעיל, והקדיש לכך את רוב זמנו ומרצו.  עבודת בניית התנועה  נעשתה בתנאים קשים מאד ועם אמצעים מצומצמים ביותר.

גם התנאים בקרקוב עצמה לא היו קלים בשל חוסר כל תמיכה מצד גורמים יהודיים. כל ההוצאות –  שכר דירה,  הוצאות ההדפסה של חוברות,  ארגון אירועים (למשל- עדלאידע בפורים) – הכל נעשה על חשבוננו.  הנושא מוכר לי היטב כי הייתי אחראי על הכספים בקבוצתו של שמשון.  כל פרוטה שקבלו חברי הקבוצה מההורים לרכישת כרטיסי קולנוע או למופעים אחרים,  קונצרטים וכדומה –  הם היו חייבים למסור לקופת הקבוצה.  כמובן שאני נתתי דוגמה להתנהגות כזאת וכתוצאה מכך לא ראיתי הרבה יצירות מופת באותה תקופה…

התנועה דרשה לבוש פשוט וצנוע (עניבות לא באו בחשבון, העישון היה אסור, ובאופן כללי התנועה התנגדה לחשיבה זעיר בורגנית, או במלים אחרות-  לכל פעילות שמטרתה הייתה הנאה אישית. היא דרשה להעמיד במקום הראשון (ולמעשה היחידי) את האינטרס של התנועה.

שמשון היה הרוח החיה של הפלוגה ושל הקבוצה. כל חיינו התרכזו סביב התנועה: כל יום ביקרנו בקן התנועה ובמיוחד בימי שישי ושבת. כל שבוע היה יוצא עיתון קיר של פלוגת "שרון" ורמתו הייתה גבוהה. מדי פעם כתבתי מאמרים בנושא ההתקדמות המדעית/טכנולוגית, שהיה התחום שעניין אותי. העורך היה בחור מאד מוכשר, והוא גם הדפיס את העיתון במכונת כתיבה. העיתון הכיל יותר מעשרים עמודים, וציפינו להופעתו ביום שישי בקוצר רוח, כי הוא שיקף את מחשבותינו ובעיותינו.

שמשון עודד אותנו ללימודים, גם בבית הספר וגם מחוצה לו. למשל, כל שנה היינו אמורים לבחור נושא ללימוד עצמי, ושמשון היה מזמין מומחים מבחוץ שיערכו בחינה לכל אחד בתחום אותו למד. את החומר של הנושאים שלמדתי אז בשיטה הזו אני זוכר הרבה יותר טוב מאשר את החומר שנלמד בבית הספר (הנושאים שבחרתי היו –  תולדות היהודים בפולין בימי הביניים לפי ספרו של שיפר, וכן למדתי באופן מעמיק את ספר ישעיהו).

התנועה גרסה שרק אנשים משכילים יוכלו לשאת בעול הכבד של בניית התנועה ועבודת אדמה בארץ ישראל במסגרת קיבוץ. חברי התנועה התחלקו לאלה שלמדו בגימנסיה, ואלה שכבר עבדו במקומות עבודה שונים. תפקידם של אלה שלמדו היה ללמד את אלה שעבדו. ניהלתי קבוצת לימוד עברית שהיו בה מספר בנים ובנות. השגי הלומדים היו מוצגים על הקיר, לפי מספר העמודים שלמדו והייתה תחרות בין המלמדים. רכשנו מקלט רדיו, ושמשון דאג שנשמע מוסיקה טובה.  אני זוכר היטב את היצירות שהשמיעו לנו (למשל  –  "סולבייג" של גריג).

כאשר הייתה אפשרות לנסיעה חינם בתקופת הקיץ, שמשון ארגן את נסיעת הפלוגה – כל אחד היה חייב למצוא נוסע מבוגר שיתלווה אליו – וכך בפעם הראשונה בחיינו היינו בוורשה. שם ביקרנו במוזיאונים, ובבית  הקברות היהודי.  כל קיץ ארגנה התנועה מחנה קיץ בבנסקה ויז'נה, ושם המבוגרים היו מנהלים דיון על דרכה הרעיונית של התנועה, ואנו שמענו הרצאות על חיי הקיבוץ,  ובמשך 5-4 ימים ערכנו טיול להרי הטטרה הגבוהים,  שם עסקנו בטיפוס הרים. באחד המקרים התרחש אסון כאשר כמה מחברינו נספו במפולת שלגים.

כל הפעילות הזו התנהלה עם תקציבים זעומים, כאשר האוכל היה לחם עם קצת ריבה.  לימי שישי האמהות היו שולחות עוגות, אשר כמובן חולקו בין כולם. בימי אסיף התבואות עזרנו לחקלאי המקום באיסוף היבול – זה נקרא "יום קיבוץ". כל הפעילויות הללו אורגנו על ידי שמשון בצורה צנועה ביותר, אבל היינו מאושרים וקבלנו הכנה לתנאים קשים – כאלה שציפו לנו בתקופת המלחמה.

אני רוצה לציין שבפלוגה היו כששים בחורים ובחורות שהתנהגותם לא הייתה תמיד מופתית,  ושמשון חייב היה להשקיע הרבה בריאות להחזקתנו במשמעת,  כאשר כל אחד היה יכול לעזוב את התנועה אם אמצעי המשמעת לא מצאו חן בעיניו – אך לא היה מקרה כזה.  להפך – האמצעים הפדגוגיים שהפעיל שמשון עוררו כבוד והערכה כלפיו,  והייתה הרגשה שתחת פיקודו אנו הולכים בכיוון הנכון.

אחד התפקידים הקשים שהיה עלינו למלא היה – לארגן לכל אחד קבוצה משלו.  חיפשנו ברובע היהודי ילדים צעירים מאתנו בארבע שנים, שאותם ניסינו לשכנע להצטרף לתנועה.  כשהצלחנו למשוך כעשרה מועמדים התחלנו לעבוד איתם. לשם כך קבלנו הדרכה בפסיכולוגיה של גיל ההתבגרות. אנו היינו בני 15 והם היו בני 10 או 11.  ההכנה לניהול קבוצה היתה קשה, אבל ברוכה. כנראה פעילות הצופים בישראל כיום דומה לזו של התנועה, אבל יש שוני במטרות וגם התנאים שונים לגמרי.

פרט קטן שאני זוכר לגבי שמשון  שגרם לי להעריכו מאד (אחרים לא ידעו זאת) היה שהוא סבל ממחלה בכבד, והסתיר את העובדה הזו. בטיולים שלנו אכל יחד עם כולם את הלחם השחור (שהיה אסור לו לאכול מטעמי בריאות) בכדי לא להיות שונה מהיתר.

יש להדגיש את יחסו השקול וההוגן לחברי הפלוגה והקבוצה: יחס של כבוד והערכה יחד עם ידידות ושמירת המרחק מבלי לגלות העדפה,  אפלייה או דחייה כלפי אף אחד או אחת. בשנת 1939 נפרדו דרכינו – אני ברחתי מזרחה והגעתי לברית המועצות,  שם שהיתי במשך כל המלחמה.  דמותו של שמשון ואישיותו הנערצת נשארה חקוקה בלבי, ואין יום שאיני מהרהר ונזכר בו.

זיגמונד שיידלינגר

 

השארת תגובה