"שלוש שורות בהיסטוריה" פעולות המרי של תנועות הנוער בקרקוב הכבושה

    אנו נלחמים בשביל שלוש שורות בהיסטוריה, ובלבד ולא ייאמר שהנוער שלנו הלך כצאן לטבח                        

(אהרון דולק ליבסקינד, נובמבר 1942)

לפני המלחמה פעלו בקרקוב מספר תנועות נוער: "עקיבא", "השומר הדתי", "עקיבא ב", או "הסתדרות הנוער החלוצי", "דרור", "השומר הצעיר" ו"הצופה". כולן היו ציוניות ובעלות זהות פוליטית. רובן הכשירו את חבריהן לקראת עלייה לארץ ישראל כיעד להגשמה. בזמן הכיבוש חלק מהמנהיגות הוותיקה כבר נמצאה  בארץ ישראל, והשאר, עקב הגזירות, דממו או עזבו את העיר. למרות זאת,
הגחלת הרעיונית לא כבתה וצמחה מנהיגות חדשה שפעלה באופן עצמאי. גדולתם נבעה מיכולתם לנתח את המצב, להעריך את כוונות האויב, להקים ארגון יעיל המורכב מצעירים הנכונים לביצוע כל משימה שתוטל עליהם, להפיח רוח מסירות ונכונות להקרבה ולקבוע, בהתאם לתנאי המקום וליכולת הביצוע, את דרכי ההתנגדות למזימות ההשמדה.

בקרקוב פעלו שני ארגוני מחתרת לוחמת: "החלוץ הלוחם" בהנהגתו של אהרון (דולק) ליבסקינד מתנועת "עקיבא", ו"הקבוצה היהודית הלוחמת מהגטו" שכינויה "איסקרא" (ניצוץ), בהנהגת צבי (השיק) באומינגר מ"השומר הצעיר". פעולות ההתנגדות התרכזו בחמישה מישורים: סיוע ועזרה הדדית, פעילות חינוכית-רעיונית, השגת מידע והפצתו, פעולות הצלה ולחימה. בהיות "עקיבא" של "הציונות הכללית" תנועת הנוער הגדולה והדומיננטית ביותר שפעלה בקרקוב ערב המלחמה, והיחידה שמרכזה היה בקרקוב, הטביעה חותמה על פעולות ההתנגדות ואופיו של המאבק המזוין.

 זרעים של מרד בתנועת "עקיבא"

את מושכות ההנהגה בזמן הכיבוש נטל אהרון (דולק) ליבסקינד, שבזכות אישיותו הכריזמטית הפך למנהיג הבלתי מוכתר של התנועה. בהיותו בן למשפחה  שומרת מסורת, היו טבועות בו גאווה ותודעה יהודית שורשית עמוקה. יחד עמו היו בהנהגה בני הזוג טובה (גוסטה) "יוסטינה" דוידזון ושמשון (שימק) דרנגר. בימים הראשונים של הכיבוש שררה בתנועה אנדרלמוסיה כללית, וטרם התגבש קו פעולה. גוסטה דוידזון ושימק דרנגר הושמו במחנה ריכוז ודולק ליבסקינד ירד למחתרת. רק בדצמבר 1939, עם שחרורם תמורת שוחד, התחדשה הפעילות התנועתית במחתרת, והחלו להיווצר דפוסים מעשיים של פעילות בתנאי כיבוש.

רגישותה של תנועת "עקיבא" לגבי הסכנות הצפונות באנטישמיות הנאצית הקדימה את האחרים. יואל דרייבלט, מנהיגה הרוחני, התריע כבר בספטמבר 1933 על הסכנה לקיום הפיזי של היהודים. על אף המודעות האינטואיטיבית לסכנת ההשמדה והרצון להקנותה לחברים, השתדלה הנהגת "עקיבא", בתקופה הראשונה לכיבוש, להנחיל לחניכיה ידע מעמיק בתחום מורשת התרבות וההיסטוריה של עם ישראל, והכשירה אותם לקראת הגשמה חלוצית בארץ ישראל. ואכן, האווירה בחווה להכשרה חקלאית שהקימו בגיבלטוב, לפני קום הגטו, ובקופאליני בתקופת הגטו, היא אווירת נוער חלוצי, כאילו לא מתרחש דבר סביבם, ואולי על אף המתרחש!

אולם בקרב הנהגת התנועה, היושבת בקופאליני, הלך ונרקם בחדרי חדרים רעיון המרד. החשאיות שננקטה בשלבים הראשונים נבעה מהקושי באימוץ מיתוס הכוח שכל כך נגד את כל מה שהאמינו בו.  בינתיים הלכו והצטברו עדויות על הזוועות המרחשות ברחבי פולין וגברה התחושה שהזמן דוחק  ויש לעשות מעשה. גולה מירה, פעילת המפלגה הקומוניסטית, ששימשה גורם מדרבן בהתגבשות רעיון המאבק המזוין בתנועת "עקיבא", סיפרה על הובלת המוני יהודים לטבח באכזריות שטנית. גם מאניק אייזנשטיין, חבר "עקיבא ב", שהצליח לברוח מהמשלוח לבלז'ץ, דיווח כי אין זה מחנה עבודה כפי שסברו, אלא מחנה השמדה.

אקציית יוני הנוראה, בה שולחו 6,000 מיהודי גטו קרקוב למחנה ההשמדה בבלז'ץ, ומאות נרצחו במקום, סיימה את ההתחבטויות והאיצה את נקודת ההכרעה. הנהגת "עקיבא" שיתפה את החניכים, וארגנה קבוצה בת 10 חברים שעסקה בשעות הלילה בהכנת ביוליטינים, דפים שקראו להתעוררות והכנה לקראת צעדים המתחייבים מכך, ובמשלוחם ליעדים שונים.  בו זמנית החלו להתאמן בנשק.

דולק ליבסקינד החל מגלגל רעיון להקמת ארגון לוחם שיכלול את כל התנועות החלוציות ופתח במגעים עם מנהיגיהם. ב-20 באוגוסט 1942 הוקם בחשאי, בחוות קופאליני, "הארגון הלוחם של הנוער היהודי החלוצי" או בקיצור "החלוץ הלוחם". על חבריו נמנו חברי "עקיבא", "דרור-פרייהייט", "השומר הדתי", "הסתדרות הנוער החלוצי"(עקיבא ב'), "הנוער הציוני", "חוג הסופרים היהודים הצעירים" וחברים בודדים מקרב "השומר הצעיר" שתנועתם העדיפה לפעול בנפרד.

משמעות הדבר שמעתה תנועות הנוער נוטשות את התקווה להגשמה בארץ ישראל והופכות למחתרת לוחמת. "הרי לך פרדוכס מופלג", אומרת יוסטינה, "הם – הצעירים החזקים שבכוחם לשנות עולמות, אשר זה שנים היו מקימים יום-יום היכל אמונה ביושר האדם – חייבים עתה להכתיר את חייהם בשפיכות דמים".  הייתה זו תפנית מהפכנית בכל תפיסת עולמם, אך הם קיבלוה ללא פקפוק כהכרח היסטורי.

מטעמי בטיחות פירקו את החווה החקלאית בקופאליני, שהייתה נקודת אור בחייהם, ועברו לפעול מהגטו. החברים חסרי הבית התמקמו ברחוב יוזפינסקה 13, בדירת הוריהם של שמעון (שימק) ורומק לוסטרגטן שנספו באקציית יוני 1942. בדירה זו, שהחיים בה התנהלו כקומונה וכונתה "הקיבוץ העירוני", התרכזו עכשיו חיי התנועה. היא הייתה הכתובת שהגיעו אליה החברים שבאו מגטאות אחרים, שימשה תחליף למשפחה, מקום מפגש  ומקור השראה לחום ולכוח מוסרי. מהמקום הזה יצאו לפעולות השונות שבוצעו עד נובמבר 1942. המפקדה עצמה ישבה בסמיכות מקום, ברחוב לימנובסקי 9, בדירתם של רבקה ודולק ליבסקינד.

  "החלוץ הלוחם" מהלכה למעשה

הקמת "החלוץ הלוחם" מלווה בהחלטות מהותיות: שמירת עצמאותו של הארגון, הסתרת הזהות היהודית, הקפדה על חשאיות מוחלטת ולפי שעה אין מפרסמים את שם הארגון. דרישת החשאיות המוחלטת הכתיבה ירידה למחתרת עמוקה וכפולה – בתוך הגטו מפני היהודים, ומחוץ לגטו מפני הפולנים והשלטונות הגרמניים. על מנת לא לעורר חשד, החברים נדרשו לא להתרועע זה עם זה. לדברי יהודה (פולדק) וסרמן-מימון דרישה זו נגדה את אופיים וחינוכם של האנשים "שהיו כמשפחה גדולה ואיש לא הסתיר דבר מחברו", מה גם שרבים מהם כבר איבדו את משפחותיהם והחברים והמפקדים היוו את התחליף היחידי.

כך, כשהם נאלצים להיפרד מערכיהם האידיאולוגים ולהסתיר את זהותם היהודית, עוברים  חברי "החלוץ הלוחם" לשלב ההתארגנות המעשית. את תעצומות הנפש הם שואבים מחינוכם הציוני, גאוותם האנושית, נאמנותם לחבריהם, ומעל לכל שאיפתם להגן על כבוד עמם – לקום ולשים קץ להשלמה פסיבית עם תפקיד הקורבן, עם ההשפלה, עם הליכה אל המוות ללא מחאה כלשהי.

 הארגון נבנה כפירמידה ממודרת שבבסיסה קבוצות בנות חמישה אנשים. מפקד החמישייה מקשר עם הרשות הממונה עליו וכך הלאה, עד למפקדה הראשית שבקודקוד. לדברי יוסטינה, "כל חמישייה הצטרכה להיות יחידה עצמאית, מספקת בעצמה את מלוא צרכיה. לכל קבוצה מפקד, מדריך, מקשר ואפסנאי משלה, וכן ציוד, תחמושת ומחסן מזון. לכל קבוצה תכנית פעולה משלה וגזרה משלה, בקיצור, כל קבוצה עולם בפני עצמו, סגור  ומסוגר בחיי יום-יום  ובפעולה. והחשוב ביותר: בני הקבוצה רשאים היו להכיר רק את חבריה ואת תוכניותיה שלה".

המפקדה  מנתה ארבעה חברים: אהרון (דולק) ליבסקינד, ראש תנועת "עקיבא", המפקד בפועל  ומתכנן הפעולות; אברהם (לאבאן) לייבוביץ מתנועת "דרור", גזבר, ובבוא היום  קצין מבצעים; שמשון (שימק) דרנגר מתנועת "עקיבא", מנהל "המשרד הטכני" שעניינו הכנת תעודות מזויפות, ועורך הביטאון המחתרתי "החלוץ הלוחם"; מלאכי (מאניק) אייזנשטיין מתנועת "עקיבא ב", הצעיר בחבריה, ללא תפקיד מוגדר.

לא כל אחד התקבל לארגון. בחירת החברים הייתה סלקטיבית והוקפד שיהיו בעלי רקע של פעילות מחתרתית קודמת. בהצטרפותם חויבו להישבע אמונים.  מיתוס הקרבת החיים עורר גלי ביקורת בקהילה היהודית. רבים סירבו לקרוא את הכתובת על הקיר, למרות שכבר הייתה חקוקה בדם, או שהאמינו שהישועה תבוא מהכיוון הסובייטי.

בראשית דרכו מנה הארגון כמאה נערים ונערות שלרובם עדיין לא מלאו עשרים שנה. מאה נערים ונערות שנגזל מהם באכזריות תום הנעורים, והתחמושת היחידה שהייתה להם היא צו ליבם. מאה נערים ונערות מול מכונה נאצית משומנת המשמידה באופן שיטתי את העם היהודי. ובינתיים העולם שותק, "השמש זורחת, השיטה פורחת והשוחט  – שוחט".

הארגון נכנס עכשיו לשלב האופרטיבי והחברים נשאבו אליו בכל מרצם. נקבעים ארבעה יעדים: רכישת נשק, השגת כספים, הרחבת תעשיית הניירות המזויפים ותגבור הכוח הלוחם בקרקוב על ידי חברים מבחוץ. לצורך השגת היעדים הוקמה רשת קשר. הרשת כללה בעיקר בנות בעלות "מראה ארי" שהקל עליהן להיטמע בסביבה העוינת. יוסטינה מספרת כי "בכל קרן רחוב, בכל תחנה חשמלית ארבה הסכנה. פה מכר ישן, שם סחטן, כאן סוכן חרש, וכאן שוטר בעל עין בוחנת יותר מדי ושם שוב חיפוש אישי – בקיצור כל הדרך סוגה מכשולים".  ואכן, אחדות מהן לא חזרו משליחותן. יוסטינה מציינת כי בהתחלה, מתוך דאגה לגורלן, הבחורים הסתייגו משיתופן של הבחורות, אך עד מהרה התברר שאומץ ליבן, תושייתן ומסירותן לא נפלו משל הבנים. הן שימשו כשליחות המפקדה לריכוזים השונים מחוץ לקרקוב, הביאו את דבר הארגון, סייעו בחידוש הקשר ותגבור הכוחות הלוחמים, העבירו אנשים לגטו, הוציאום כשלא ניתן להישאר בו, רכשו נשק, הכינו נקודות מסתור וארגנו בסיסי יציאה לפעילות מבצעית פרטיזנית. לבסיסים הייתה חשיבות עליונה מכיוון שלא הייתה להם משענת ציבורית עורפית אחרת.

האקדח הראשון נרכש על ידי הקשרית הנקה פישר, מאיכר פולני ברוזבדוב במחוז לבוב, שהביע נכונות לסייע לארגון. בפעם הראשונה מכר אקדח בודד, אך הבטיח שישיג נשק נוסף מאנשי הסביבה שהסתירו נשק בביתם. בנסיעתה השנייה נתפסה ונאסרה, אך הצליחה להשתחרר בכוחות עצמה. את כמות הנשק הגדולה ביותר הביאה הקשרית הלה שיפר, שנשלחה מוורשה לעזרת הארגון. 9,000 זלוטי שולמו עבור שני קילוגרם  אבקת חומר נפץ וחמישה אקדחים על מחסניותיהם וכדוריהם, שסופקו על ידי איש פ.פ.ר בוורשה. הלה שיפר מתארת בזיכרונותיה את חוויות הדרך והתלהבות החברים בהגיעה: "את האקדחים קשרתי מתחת לבגדי, על חגורת הבטן, ואת חומר הנפץ שמתי בתיק הנסיעות שלי, מכוסה בפריטי לבוש וכביסה מלוכלכת. למרות פחדי וכאב הבטן שקיבלתי מרוב פחד, עברה הדרך בשלום, ללא כל חיפוש. קשה לתאר את השמחה בה פגשו אותי דולק ושימק, כאשר חזרתי לקרקוב עם מטעני היקר. הבחורים ליטפו את האקדחים וספרו את הכדורים. מרוב התרגשות לא יכלו לגמור את ספירתם. בעיני רוחם ראו לפניהם תקופה חדשה. הם ידעו כי לא ינצחו את הרוצחים הגרמנים, וגם לא יגיעו לנקמה מספקת, אולם הייתה זאת התחלה". בתום משימתה היא הושבעה והפכה  לחברה מן המניין של "החלוץ הלוחם". גם הקשרית רייזה קלינברג נשלחה למשימה דומה ויוצאת  לרכוש אקדח, שבסופו של דבר התגלה כחלוד.

רכישת הנשק התגלתה כמשימה לא קלה וההתלהבות הראשונית התחלפה בהתפכחות כואבת. מחוסר ברירה החלו יוצאים בלילות, בזוגות או בשלישיות, אל מחוץ לגטו, מתנפלים על חיילים גרמניים שהלכו לבדם ולוקחים את נשקם. החלה גם תעשיית ייצור פצצות תוצרת בית, אותן הרכיב פרופ' ישעיהו דרייבלט שהיה מורה לפיסיקה וכימיה בגימנסיה העברית.

התוכניות האופרטיביות בשטח לא יכלו להתממש ללא ניידות חופשית. היה צורך בתעודות מתאימות שיאפשרו לנושאי התפקידים למלא את משימתם. לשם כך הוקם "המשרד הטכני" שעליו היה מופקד שימק דרנגר, שהתמחה בהכנת תעודות מזויפות. עוזרו היה יהודה (אידק) טטנבוים, שעבד בבית דפוס של הגסטאפו וסיפק טפסים, חותמות וכדומה. התעודות המזויפות שימשו את צורכי הארגון, אך גם נמכרו ליהודים שנזקקו להן והיוו מקור הכנסה. מקור כספי נוסף היו ה"אקסים" – הפקעת כסף בכוח מיהודים עשירים.

כאשר עלה "החלוץ הלוחם" על נתיב מימוש תוכניותיו המעשיות, התחדשו המגעים בין גולה מירה שהייתה מקושרת עם פ.פ.ר. המטרה העיקרית בשיחות הייתה רכישת נשק  וקבלת סיוע לוגיסטי בלחימה ביער. שלא כמו בשיחות שהתקיימו בתחילת התגבשות רעיון הלחימה, הפעם פגשה גולה  צוות מגובש, בוטח בעצמו ונחוש להתחיל בפעולה מיידית.

כשהחליטו על מאבק מזוין התכוונו לנהלו ביער. במחצית השנייה של שנת 1942 הופיעו ביערות, בסביבות קרקוב וקיילצה, קבוצות של צעירים, חלקם יהודים שנמלטו מהגטאות, וחלקם פולנים שניסו להתארגן לפעילות פרטיזנית אך לא החזיקו מעמד. אולם באותו זמן, כדברי יוסטינה, "סבורים היו שפועלת ביער חבורת פרטיזנים מאורגנת ודי להם אם יבואו אליה מוכנים ומזוינים, נכונים לסור למשמעת ולפעול". זאת התחושה שליוותה את החמישייה הראשונה שיצאה ליער באזור ז'שוב ב-20 בספטמבר 1942. החמישייה כללה את המפקד וראש החוליה – שמואל (מילק) גוטליב, ברוך (בנק) וקסנר, אדווין וייס, שמואל (אדאש, סאלו) קאנאל וזיגמונט מאהלר. יש המוסיפים גם את פישל טיגר, כולם חברי "עקיבא".  את מורי הדרך הייתה אמורה לספק ה-פ.פ.ר.

כמתוכנן מראש הגיעה החמישייה, בעזרת מורה דרך מטעם ה-פ.פ.ר, אל מקום המפגש בפאתי היער. מורה דרך נוסף, שאמור היה להביאם לבסיס פרטיזנים, הובילם לעומק היער ושם, לאחר שתעה בדרכו והוליכם סחור-סחור, הסתלק ונטש. רק לאחר מספר ימי סכנות ותלאות, הצליחה החמישייה להיחלץ בעור שיניה מהיער. לטענותיהם של ליבסקינד ודרנגר כי השטח לא הוכן דיו, השיבו אנשי ה-פ.פ.ר: "אתם היהודים, הן בלאו הכי מיועדים למות, אז מה זה מעלה או מוריד מתי תיהרגו?". בדיעבד התברר, כי בשלב זה הם עדיין לא היו מאורגנים לפעילות, ולמעשה ניצלו את רצונה של המחתרת היהודית לפעול.

הכישלון היה מכאיב, אך הלקח נלמד והקשר עם פ.פ.ר המאכזבת נותק. מעתה לא יסמכו על אחרים ויפעלו בכוחות עצמם. הקבוצה תוגברה בעוד שני חברים: חיים (הארי) שטרנליכט, חבר "עקיבא ב” ויהודה (איגנאש) שמרלוביץ, חבר "דרור". במשך ימים ארוכים למדו את השטח והכינו תשתית שכללה נקודות יציאה ודירות מסתור. אך גם ניסיון זה נכשל. ברוך וקסנר ויהודה שמרלוביץ קיפחו את חייהם בהתנגשות עם ז'אנדארמים גרמנים שהוזעקו על ידי מלשינים בני המקום.  עקבותיהם של אדווין וייס, מילק גוטליב והארי שטרנליכט, אבדו מבלי שנודע גורלם. חברי ההנהגה הבינו שהיער אינו כר פעולה נוח עבורם  והחלו לשקול אופציות אחרות.

"הקבוצה היהודית הלוחמת מהגטו" – איסקרא"

במקביל ל"החלוץ הלוחם" התארגנה ופעלה בקרקוב "הקבוצה היהודית הלוחמת מהגטו" בפיקודו של  צבי (הישק) באומינגר, איש "השומר הצעיר". לאחר פעולת "ציגנריה" הקבוצה כונתה על ידי הפולנים בשם "איסקרא" (הניצוץ).

בפרוץ המלחמה הגיע באומינגר למזרח פולין, קיבל אזרחות סובייטית והתנדב לצבא האדום. במלחמת גרמניה-ברית המועצות נפל בשבי הגרמני, והצליח להשתחרר בתור אוקראיני. בהיותו בשבי נכח כיצד הגרמנים הפרידו את היהודים משאר חיילי הצבא האדום ורצחו אותם במקום. מוצף רגשות נקם הוא חוזר לקרקוב ומגבש רעיון להקים קבוצה שתנהל מאבק מזוין בגרמנים. הארגון הוקם במאי 1942, והיה למעשה הארגון היהודי המחתרתי הראשון הלוחם שקם בקרקוב, במטרה בלעדית להילחם בגרמנים, כדי לנקום על אשר עוללו לבני משפחותיהם ועמם.

אל דגל הנקם שהניף באומינגר התקבצו אנשים שחשו כמוהו. כך נוצרה קבוצה מעורבת שלמרות שהיה בה גרעין של "השומר הצעיר", שהצטרף בהמשך, כללה חברים בעלי שיוכים פוליטיים שונים. בראיון שנתן לברוך יחיאלי, מסביר פריצק טיברגר-גלוברמן: "קירבנו אלינו אנשים בודדים, שחיפשו דרך להשתלב בלחימה פעילה וביקשו נקם. את אנשי הקבוצה הנחו הרצון והחתירה לפעול מהר ככל האפשר בטרם ישלימו הגרמנים את זממם. פעלו אצלנו יצרי הנקמה וההרס בכל מה שקשור היה בגרמנים". גם שלמה (סלק) שיין, חברו הקרוב של באומינגר, מדגיש כי "לא הבחין אצל הישק וחבריו מתנועת 'השומר הצעיר', מוטיבציות אידיאולוגיות פוליטיות בשיקולים העקרוניים והטקטיים בכל ימות הפעילות המחתרתית, מלבד רצון הלחימה והנקם".

התקופה הראשונה נועדה להתארגנות. בדומה ל"החלוץ הלוחם", בנתה עצמה קבוצת "איסקרא" כארגון מחתרת ממודר על כל מאפייניו, ושקדה על הכנת תשתית שתאפשר יציאה לפעולות. היעדים הראשונים כללו הכנת תעודות מזויפות, הכנת מקומות מסתור מחוץ לגטו, יצירת קשר עם גורמים מחתרתיים מחוץ לגטו שניתן להיעזר בהם, רכישת נשק והשגת כספים לרכישתו ולכלכלת החברים שנאלצו להפסיק עבודתם, וכמובן – אימון החברים בשימוש בנשק.

מאמצים מיוחדים הושקעו ביצירת תנאים נוחים ליציאה וכניסה לגטו, מבלי להיות תלויים בגורמי חוץ. "במקרה הצורך יצאנו ברשיונות מיוחדים, מזויפים כמובן", מספר סלק שיין, "כמה מאתנו יצאו כפולנים, אשר נכנסו ב'רשיון' מיוחד, אולם הרוב יצאו דרך פרצה בגדר או דרך מרתף, שהמפתח אליו היה בידינו ואשר חלונו פנה אל מחוץ לגטו". "איכשהו התגבשו כמה חמישיות", אומר שיין, ומעיד כי השיטה הייתה שמי שגייס ארבעה חברים היה לראש החמישייה. ההנחה הייתה שתהא זו יחידה שאנשיה מכירים זה את זה ושוררים יחסי חברות ביניהם. נוצר מצב בו חברי חמישייה אחת כמעט ואינם מכירים כלל את חברי החמישיות האחרות. המאחד את כולם היה "היותם יהודים גאים שכל מעיינם ללחום בנאצים. למטרה זו היו מוכנים ללכת עם כל אחד". בשלב הראשון הם מנו כ-25 חברים. במשך הזמן התרחבו השורות.

כל הפעולות הללו נותבו על ידי מפקדה שלחבריה היו תפקידים מוגדרים: צבי (הישק) באומינגר, ראש המטה וה"מוח" של הארגון, אחראי על אימון החברים, הכנת תכניות, קיום פגישות עם ה-פ.פ.ר  וניהול ישיבות המטה; שלמה (סלק) שיין, ממונה על השגת כספים, אפסנאות וניירות מזויפים; גולה מירה, מופקדת על הקשר עם ה-פ.פ.ר  וממונה על חיבור החוזרים והכרוזים; ליבק הפנר, קשר המפקדה; אדק ליפשיץ, ללא תפקיד מוגדר.

 שדה המערכה עובר לקרקוב ה"ארית"

בעקבות הכישלונות ביער מקיימת הנהגת "החלוץ הלוחם" הערכת מצב חדשה, ומגיעה למסקנה כי אין צורך לחפש אובייקטים מרוחקים בעוד הם נמצאים בעיר הבירה. פעילות כזאת אינה מחייבת מנגנון מורכב כפי שנדרש ביער. כל פעולה, אף הפעוטה ביותר, תצליח לעורר הדים, ולפי ניסוחה של יוסטינה – "לחבל במנועים הראשיים של מכונת השלטון ולזעזע את ביטחונם העצמי ויהירותם". הפור נפל. "החלוץ הלוחם" מחליט להעביר את שדה המערכה לקרקוב ה"ארית".

באי"ל (Z.O.B – Zydowska Organizacja Bojowa) – ארגון יהודי לוחם שהוקם בוורשה ב-28 ביולי 1942, כארגון גג לכל קבוצות המחתרת היהודיות בפולין, לא אהבו את הקונספציה הזאת. טענתם הייתה שבכך נשכח העיקר והוא – הגטו. אולם, שלא כבמקומות אחרים, התנאים בגטו קרקוב לא אפשרו לוחמה. תאדאוש פאנקייוויץ', הרוקח הפולני מגטו קרקוב ואיש חסר פניות, שבודאי לא ידע על חילוקי הדעות עם אי"ל, כתב בספרו: "המבנה של גטו קרקוב היה שונה מזה של גטו וורשה. למשל, כאן אי אפשר היה כלל להיערך להגנה בקנה מידה רחב. כמה רחובות צפופים זה אל זה, שלאורכם נעו משמרות גרמנים, כשהגטו מונח לפניהם כעל כף היד. לא היו כאן תנאים לפעולת מחתרת בקנה מידה גדול או לפעילות מאורגנת בנשק".

היה ברור כי הגטו לא יוכל להישאר בסיס היציאה והחזרה הבלעדי. יש ליצור נקודות מפלט מחוץ לעיר. הוחלט להשאיר עמדה אחת בגטו, ב"קיבוץ העירוני" ברחוב יוזפינסקה 13, ושנייה מחוצה לו, בדירתו של אלכסנדר (אלק) גולדברג ברחוב ויילופולה 26. בכל הערים הגדולות שלאורך קו מסילת הברזל קרקוב-לבוב, קרקוב-וורשה, אורגנו נקודות משען. קרקוב גופה הוקפה רשת דירות בערי השדה. המפקדה הועברה מטעמי בטיחות אל מחוץ לגטו, לרחוב ז'ולאבסקי  5, בלב אזור "ארי" מיושב בגרמנים.

 ארגון "איסקרא", מיום הקמתו, הגדיר את השטח ה"ארי" כשדה המערכה שלו. עתה, בעקבות החלטת "החלוץ הלוחם", הופך השטח "הארי" לשדה מערכה עבור שתי הקבוצות. אובייקטים לחבלה לא חסרו. חיילים גרמנים חמושים שהסתובבו בגפם היוו יעד מבוקש לחיסול  ואמצעי להשגת נשק. חברי שתי הקבוצות נהגו להתנפל עליהם בצל החשיכה ולהיטמע מיד בקהל.

בחודש ספטמבר 1942 ביצעו חברי "החלוץ הלוחם" את פעולתם הרצינית הראשונה – פירוק המסילה בקו קרקוב-בוחניה, שגרם לירידת הרכבת מהפסים והסב לגרמנים נזקים כבדים. באותו חודש פרצו חברי ארגונו של באומינגר למפעל "אופטימה", מפעל קונפקציה לייצור מדים בבעלות גרמנית, שמאז 20 ביוני כבר נמצא מחוץ לשטח הגטו שצומצם, והחרימו את תכולתו. פריצה דומה בוצעה במחסני הרכבת  שברחוב ורוצלאבסקה בקרקוב. כמו כן הותקף טייס גרמני בשטח בלוניה, ונהרגו שני אנשי גסטאפו במסבאה שברחוב גולמביה 4. בפעולה בבלוניה השתתפו ליבסקינד, לאבאן ואווה יולס. פעולה נוספת, שמיוחסת לחודש ספטמבר ועוררה הדים נרחבים, היא חיסולו של אדמס, איש אמונם של הגרמנים שהיה מנהל במפעל "גראניט" וידוע ביחסו האכזרי ליהודים שהעסיק במפעל.

בחודש אוקטובר 1942, ארבעה מחברי ארגון "איסקרא": שלום (פריצק) טיברגר, דושק הרץ, הנק שפרבר והנריק וורצל, פשטו על מוסך במחנה צבאי ברובע גז'גוז'קי. בעזרת פצצות שייצר פרופ' ישעיהו דרייבלט, שעבד עבור שני הארגונים, הצליחו לשרוף שני צריפים על כל הציוד שבהם. לשם ביצוע המשימה נחפרה מנהרה תת-קרקעית. הארבעה הספיקו לעזוב את המקום לפני שעלה באש.

בנובמבר 1942 פשטו חברי "איסקרא", בפיקודו של הלברייך, על מוסך נוסף והשמידו שלוש מכוניות וחביות דלק שהיו בו. בפעולה אחרת, שהתבצעה באותו זמן, בהשתתפותם של ליבסקינד, יהודה (אידק) ליבר ונתן ויסמן, נהרג קצין גסטאפו גבוה. לדברי יוסטינה הייתה זו נקודת מפנה: "פעולה זו הגדישה את הסאה בעיני הגרמנים. העיר הייתה כמרקחה. עתה ראו השלטונות בחוש כי כוח המחתרת גובר והולך. המרי לובש צורת מלחמה ויש לדכא אותו באיבו. נוסף לפחד, גדולה הייתה הבושה כי יש מישהו המעז לגלות התנגדות".

"הקיבוץ העירוני" ברחוב יוזפינסקה 13, ששימש לחברי "החלוץ הלוחם" עמדת גיחה לכל הפעולות, התמלא בתקווה מחודשת. הדי הפעולות הגיעו לגטו, "בכל הרובע נישא שמם על כל לשון… בד בבד הגיעו שמותיהם גם לאוזניהם של אנשים לא רצויים". בסוף חודש נובמבר, בעקבות הריגת הקצין הגרמני, הוצאו 20 בני ערובה מהגטו וכנראה ש"מישהו הצביע על הקבוצה ביוזפינסקה 13". הוחלט לעזוב את הגטו למחרת היום, ולרדת למחתרת עמוקה. אך משטרת הסדר היהודית הקדימה אותם ביום אחד ואסרה את רבקה ליבסקינד כבת ערובה. דולק התגלה בדירת הוריו והסכים למעצרו בתנאי לשחרור אישתו. אך משהתברר לו כי רבקה לא שוחררה, שלף את אקדחו ונמלט לדירתו של אלק גולדברג ברחוב ויילופולה. באותו לילה נאסר גם מאניק אייזנשטיין, והנהגת "החלוץ הלוחם", שכבר קודם הבינה שהגטו הפך למקום מסוכן עבורם, החליטה לפרק את הבסיס ביוזפינסקה 13 ולצאת מהגטו.

על פירוק "הקיבוץ העירוני" הודיע ליבסקינד לחברי "החלוץ הלוחם" בסוף חודש נובמבר, באחת מסעודות עונג שבת, שקיימו דרך קבע, המכונה "הסעודה האחרונה": "מדרכנו אין חזרה. אנו צועדים בנתיב המוות. זכרו זאת. מי שחושק בחיים אל יבקשם אצלנו. אנחנו על סף האחרית. אלא שאחרית זו איננה כדמדומי שקיעה. אחרית זו פירושה מוות, אשר לקראתו צועד האדם החזק לבדו. הנני מרגיש כי זאת לנו קבלת שבת האחרונה. יהיה עלינו להסתלק מהגטו. עוד תקופה בחיינו תגיע לסיומה, אך אסור להצטער על שום דבר. כך מוכרח להיות". את דבריו הוא סיים במשפט שהפך לסמל המאבק המזוין של לוחמי קרקוב: "נלחם בשביל שלוש שורות בהיסטוריה, ובלבד שלא ייאמר שהנוער שלנו הלך כצאן לטבח".

למחרת הרכיב דולק חמישייה שעל חבריה נמנו: טובה (טושקה) שטרק, מרתה פוקס, הנריך (הנק) מונדרר, רגינה (רנה) פויירשטיין וגיזה שטוקהאמר. כל אחד מהם אמור היה ללכת לאחת הנקודות מחוץ לגטו ולחכות. החברים בנקודות השונות כגון טרנוב, ז'שוב ואחרות, קיבלו הוראה מפורשת לא לבוא יותר לקרקוב עד להודעה חדשה.

רוב חברי "החלוץ הלוחם"  עזבו את הגטו ולא חזרו עוד ליוזפינסקה 13,  הדירה ששימשה עבורם מקום מפגש, וסיפקה פינה חמה ברגעיהם הקשים, חדלה להתקיים. באוויר הייתה תחושה שמשהו גדול עומד לקרות.

פ ע ו ל ת   "צ י ג נ ר י ה"

בעקבות אקציית אוקטובר 1942, שתבעה כ-8,000 קורבנות, מבינים שני הארגונים, שפעלו עד כה בנפרד, שהזמן הולך ואוזל. אין הם מסופקים מתוצאות הפעולות עד כה, ומרגישים צורך בעשיית פעולה רצינית, שכדברי יוסטינה,  "תוכיח  כי שלטון חיות פרא איננו שפוך על המונים משותקי אימה, כי העם הנרמס התעורר, כי נשא את סבלו בדומייה רק עד בוא מועד!" הפעם הלחץ בא גם מצד חברים מהשורה, שרבים מהם איבדו באקציה את משפחותיהם. שני הארגונים מבינים  שפעולה ראוותנית בקנה מידה גדול, שתגרוף הד רב, מחייבת שיתוף פעולה ואיחוד כוחות. ואכן, במגעים שנוצרו בין שתי המפקדות, בתיווכה של מירה גולה, הוקמה לקראת מחצית נובמבר (יש אומרים קודם), לצורך הפעולה בלבד, מפקדה זמנית משותפת. המפקדה כללה את דולק ליבסקינד, לאבאן לייבוביץ ושימק דרנגר – מטעם "החלוץ הלוחם", ואת הישק באומינגר, בנק הלברייך וגולה מירה  – מטעם "איסקרא".

גם אחרי האיחוד, ולמרות ההאשמה בבדלנות כיתתית שבאה מצד אנשי "איסקרא", המשיכו אנשי "החלוץ הלוחם" לשמור בקנאות על מסגרת נפרדת וייחודם כארגון יהודי, הם לא היו מוכנים לסטות מדרכם כתנועה ציונית-חלוצית ועמדו על זכותם שלא להכיר בקומוניזם כפתרון לבעיה היהודית. לכן גם דאגו להדגיש כי אינם נלחמים תחת דגל אדום, שהיה דיגלה של "איסקרא" בהיותה יחידה יהודית ב-פ.פ.ר, אלא רק לצדו. גם אנשי "איסקרא", שחלקו על דרכם האידיאולוגית של שותפיהם, באו לאיחוד עם הסתייגויות. הם סברו שכארגון מחתרת, שותפיהם אינם קונספירטיביים דיים, ומנהלים את ענייניהם  כתנועת נוער.

ההבדל בין הקבוצות התבטא גם בתפיסתם את מטרות המבצע. "איסקרא" רצתה נקם ופורקן, כאן ועכשיו, וכניסוחו של שיין: "להראות לגרמנים שקרקוב, מקום מושבו של פרנק, המושל הכללי, איננה עיר גרמנית שאפשר לעשות בה ככל העולה על רוחם מצד אחד, ומצד שני – לתת סיפוק לאנשים מיואשים ומטורפים, אשר מוכנים לכל אחרי שאיבדו הכל". לעומת זאת, ב"החלוץ הלוחם" הודגש ההיבט האידיאולוגי והמסר ההיסטורי,  המתבטאים בניסוחה של רבקה ליבסקינד: "חשבנו שאם נבצע פעולה גדולה שתרעיד את הביטחון הזה של הגרמנים בעיר בירתם, זו תהייה פעולה שיכולה להשפיע ולהישמע, ויכולה להכריז על קיומנו ועל מטרתנו".

התוכנית שהתגבשה במפקדה המשותפת כללה פשיטה בו-זמנית על  יעדים מרכזיים בשטח ה"ארי" ומספר סוגי פעולות: התקפת בתי קפה יוקרתיים ששימשו את הקצונה הגרמנית – קפה "ציגנריה" ברחוב שפיטלנה, קפה "אספלנדה" וקפה "ביזנץ", וכן מועדון הקצינים "זקופיאנקה" ובית הקולנוע  "סקאלה", בו אמורים לצפות בסרט חיילים גרמנים, הצתת תחנת סירות של הצבא הגרמני על הוויסלה ומוסכים של הצבא הגרמני, וחטיפות נשק מחיילים גרמניים אקראיים. כמו כן תוכננו פעולות שמטרתן לעורר את האוכלוסייה הפולנית למרד, אך בו זמנית, על מנת שלא יתנקמו בתושבי הגטו, ייצרו אצל הגרמנים את הרושם שמדובר במרד פולני. פעולות אלה כללו: הנפת דגלי פולין על הגשרים של הוויסלה ועל בניינים מרכזיים, הנחת זרים על קברו של החייל האלמוני ומצבת המשורר הלאומי אדם מיצקביץ, והדבקת כרוזים על קירות הבתים, הגשרים ומכוניות, בכל חלקי העיר. למטרת הסחה, ועל מנת להרבות מבוכה ומהומה, הוחלט להזעיק את מכבי האש במקומות שונים בעיר.

תפקידי המטה והמשימות חולקו בין שני הארגונים ונקבעו הכוחות הלוחמים: מטעם "החלוץ הלוחם" – דולק ליבסקינד, מפקד אנשיו ומפקד הפעולה, לאבאן לייבוביץ, קצין מבצעים ועוד כ-20 לוחמים. מטעם "איסקרא" – הישק באומינגר, מפקד אנשיו, בנק הלברייך, קצין מבצעים ועוד כ-16 לוחמים. הכוחות פוצלו לחוליות של שניים, שלושה וחמישה לוחמים. העיתוי שנבחר לפעולה היה 22 בדצמבר 1942. שיערו כי במועד זה, שהיה סמוך לערב חג המולד, צפויה הרפיה בערנות השלטונות, ומכיוון שהעיר תוצף בקצינים וחיילים בחופשה, סיכויי הפגיעה הפיזית והמורלית רבים ביותר. שעת האפס נקבעה ל-19.00, שעה שנחשבה להומה במיוחד. בשל הצורך בחשאיות, הוחלט שהקשר בין שתי הקבוצות יתקיים על ידי השיק באומינגר ודולק ליבסקינד בלבד, ותאריך הפעולה ופרטיה יהיו חסויים עד הרגע האחרון.

בהתחשב בתנאי המקום והשטח, הייתה זו תוכנית פעולה בקנה מידה עצום. יצחק צוקרמן, ממנהיגי אי"ל בוורשה, ראה בה "תוכנית גרנדיוזית", ולדברי דרנגר, בפקודה מס' 16 של ביטאון "החלוץ הלוחם" מ-26 בדצמבר 1942, היוותה "מהפיכה אנטי גרמנית זוטא, מבחינת התעוזה, ההיקף והטקטיקה שלה. כמותה טרם קרתה בשום עיר בפולין הכבושה, ושום ארגון מחתרתי אנטי-נאצי, יהודי ושאינו יהודי, לא הרחיק לכת באותה עת כפי שהעיזו לוחמי גטו קרקוב". המבצעים הקודמים של "איסקרא" נעשו בתיאום עם מפקדת ה-פ.פ.ר, או בהסכמתה. גם לפעולת "צינגריה" ניתנה הסכמה. הפעם גם מפקדת "החלוץ הלוחם" דואגת לקבלה.

 

שתי הקבוצות החלו בהכנות קדחתניות. מבצע כה רחב ונועז דרש תשתית לוגיסטית מורכבת ומשאבים רבים ומגוונים. פרופ' ישעיהו דרייבלט אומנם נרתם להכנת רימונים ופצצות, אך היה צורך להשיג נשק נוסף, לגייס כספים להכנת כל החומר והציוד הנדרש לפעולה מבעוד מועד, לקיים סיורים מוקדמים, לתכנן אפשרויות נסיגה ולהכין מקומות מחבוא לנסוגים. ליבסקינד עצמו הסתופף בין הלוחמים, ואימן אותם שוב ושוב בשימוש ברימונים. הכל נעשה בהסתר, שלא לעורר על ידי פעילות מוגברת את חשדם של השוטרים ושל המלשינים למיניהם.

לחברי "איסקרא" כבר היו בסיסים מאורגנים ברובעי הפועלים בשטח ה"ארי". אולם לחברי "החלוץ הלוחם", שיצאו את הגטו לאחר פירוק "הקיבוץ העירוני" בסוף חודש נובמבר, היו רק שתי נקודות: דירת מפקדה ברחוב ז'ולאבסקי 5 ודירתו בת החדרון של אלק גולדברג ברחוב וויילופולה 26, והם נאלצו לחפש בסיסים נוספים. אחת הנקודות החשובות שנמצאה הודות לקשריה של הלה שיפר, היה ה"בונקר" – צריף בחצר בית החולים היהודי הנטוש, ברחוב סקבינסקה 8-10, ממש מתחת לאפם של אנשי הגסטאפו שישבו בבניין. בקבוצה שהתגוררה בצריף היו בין 8 ל-13 איש.

נקודה חשובה נוספת הייתה המלבנה במחנה לעבודות כפייה בלגיבניקי. באותו זמן שהו שם שמעון לוסטגרטן, חיים טננוורצל, השיק איזראולוביץ וקבוצה ממייחוב שהצטרפה אליהם. למרות שהיה זה מחנה גברים, אלזה לאפה וצ'יסה דרנגר, אחותו של שימק, הסתננו בשעות הלילה. הן קיבלו הוראה לחכות במקום עד לפעולה. הקשר בין המפקדה לחברים, הפזורים בנקודות השונות, נשמר באמצעות רייזה קלינברג, הקשרית האישית של לאבאן, ופולדק וסרמן, קשר המפקדה.

 ב-21 בדצמבר, כאשר הכל כבר היה מוכן ומאורגן, ונותר רק עוד יום אחד של מתח וציפייה,  מגיעים לקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, שהיה מופקד מטעם אי"ל על הגטאות מחוץ לוורשה, וקשריתו חווה פולמן. אין הם יודעים דבר על העומד להתרחש. צוקרמן אומר שהביקור נועד "לשכנע את החברים לעשות הכל כדי לחדור בחזרה לגטו". בשעה 4.00 אחה"צ הם נפגשים עם דולק ולאבאן. לאבאן מגיע לפגישה לבוש מדי קצונה גרמניים. הם נכנסים למרכבה סגורה, ותוך כי נסיעה הוא מספר להם על הפעולה המתוכננת. צוקרמן  המום למשמע "התוכנית הגרנדיוזית", ומנסה להניאם מלבצעה. "כאשר הולכים לפעולה", הוא אומר, "צריך לקחת בחשבון לכל הפחות חמישים אחוז של סיכון האנשים, ואם אנחנו נסכן אותם – נשאר בלי אנשים ביום פקודה בגטו".

דולק ולאבאן, שלמרות הקשרים עם ארגון אי"ל, אין הם רואים עצמם ממש כפופים לו, אינם מתכוונים לוותר. הם בטוחים בצדקת דרכם, ומסבירים שוב ושוב שהתנאים הייחודיים של גטו קרקוב אינם מאפשרים לפעול בתוכו. צוקרמן מבין שאין לו ברירה ונותן את אישורו. כפשרה הם מסכמים שתתבצע גם פעולת חיסול של המלשין המסוכן ביותר בגטו – שמעון שפיץ. "היה מאוחר מדי", הסביר צוקרמן לאחר זמן, "יאשימו אותי במה שיאשימו, אפילו יגידו שיצחק צוקרמן היה נגד הפעולות, אילו הייתי מקדים יום אחד, לא הייתי מסכים בשום פנים ואופן לפעולות האלה".

יצחק צוקרמן וחווה פולמן מחליטים להישאר בקרקוב, ונסחפים למערבולת האירועים. לעת ערב הם נוסעים עם דולק ולאבאן, עמוסים ברימונים ואקדחים, לתדרוך של הלוחמים ב"בונקר" ברחוב סקבינסקה. חווה נשארת במקום, ואילו צוקרמן וליבסקינד מעבירים את הלילה במחבואו של לאבאן, בבניין גרמני ששוערו הפולני שיתף אתם פעולה.

 22 בדצמבר 1942

הגיע היום המיוחל. כולם נמצאים בבסיסיהם, ומחכים לשעת האפס. ככל שנוקפות השעות גובר המתח. רוב אנשי "החלוץ הלוחם"  מרוכזים ב"בונקר" שברחוב סקבינסקה. אחדים שוהים במלבנה בלגיבניקי, ואחרים בדירתו של אלק גולדברג ברחוב ויילופלה 26  ובדירתם של אלזה ושימק לוסטגרטן בבורק פאלנצקי, ליד קרקוב. בסיסיהם של אנשי "איסקרא" היו חלקם בגטו, וחלקם בפרונדניק האדום והלבן, רובע פועלים בשוליה הצפוניים של העיר.

ההתארגנות הייתה למופת. הלוחמים חולקו בהתאם לסוג הפעילות – שלישיות לזריקת רימונים, זוגות להדבקת כרוזים והנפת דגלי לאום. כן הוסדר קשר בין החוליות שיצאו למקומות השונים. החוליה שנועדה למתקפה על "ציגנריה", כללה את אידק ליבר,  ראש החוליה, ואנשי אבטחה מ"איסקרא" בפיקודו של הלברייך. את המתקפה על קפה "אספלנדה" אמור היה לבצע מנחם ביגלמן. מנחם היה חבר "דרור" שהגיע מוורשה. מכיוון שלא הכיר את העיר ודרש לקבל תפקיד, צורף אליו השיק איזראלוביץ. את המתקפה על היעדים האחרים היו אמורים לבצע אנשי "איסקרא". מעדותו של פריצק גלוברמן ידוע כי על החוליה שלו הוטלה הצתת תחנת סירות הצבא על הוויסלה. לצ'יסה פרימר ולחולייתה נועד התפקיד של הנפת דגלים פולניים על הגשרים.

גם במלבנה בלגיבניקי ספרו במתח את הדקות הנותרות. הלוחמים ששהו שם כללו שתי חוליות שתפקידן להפיץ כרוזים. בחוליה אחת היו אלזה לאפה, שימק לוסטגרטן וחיים טננוורצל, ובחוליה השניה היו רומק לוסטגרטן ועוד שתי בנות. קרבה שעת היציאה העירה. ראשונות יצאו הבחורות עם הכרוזים, הבחורים יצאו מעט אחריהן. מנחם מ"דרור" הורשאי יצא ראשון מה"בונקר". "נפרדנו בחיוך", מספרת חווה פולמן, "הצלח! שובה בשלום! ותו לא. הלכנו בשקט ובשלוה. יד לא רעדה". עשרות לוחמים, נערים ונערות, יצאו אותו לילה גורלי ב-22 בדצמבר 1942 לרחובות קרקוב[3].

 בדיוק בשעה שבע זינקו היחידות לעבר יעדיהן כמתוכנן, וקרקוב הוחרדה מקולות נפץ שנשמעו היטב עד ירכתי העיר. הבחורים הצליחו לחדור לשלושת בתי הקפה והקזינו, ולהשליך רימונים ובקבוקי מולוטוב. בהתקפה על קפה "ציגנריה", שהייתה המוצלחת ביותר, נהרגו שבעה גרמנים ורבים נפצעו. בין המתקיפים התבלט אידק ליבר, זורק הרימון. אידק הגיע שותת דם למחבואם של שימק ואלזה לוסטגרטן וסיפר בהתרגשות על הצלחתו.

הפעולה בקולנוע סקאלה לא בוצעה, כיוון שהסרט התארך מעבר לשעה שבע, וכל שהות נוספת היוותה סכנה לבחורים. בזמן נסיגתם, הרגו איש גסטאפו ולקחו את נשקו. המתקפה על בית הקפה "אספלנדה", שמנחם אמור היה לבצעה בעזרת איזראלוביץ, נכשלה מסיבה לא ידועה. משערים שהרימון שזרק לא התפוצץ. איזראלוביץ הצליח לנצל את המהומה ולחמוק חזרה ל"בונקר". מנחם, שלא התמצא בעיר, נתפס על ידי הגרמנים.

יתר המשימות בוצעו כמתוכנן. תחנת סירות הצבא הגרמני על הוויסלה הוצתה, גם מוסכים רבים, על רכבם וציודם, עלו באש. העיר הוצפה בכרוזים ומודעות שקראו למרד. דגלים פולניים הונפו על הגשרים ברחובות קרקובסקה, מוסטובה וסטרובישלנה, ועל הכנסייה הראשית "ושצ'ול מאריצקי" בכיכר העיר ובסוקייניצה. על האנדרטה המנותצת של המשורר הלאומי הפולני אדם מיצקביץ, ועל מצבת החייל האלמוני הונחו זרי פרחים. לפי יואל וולף, אחיו של משה וולף, מחברי "החלוץ הלוחם", האדם שתלה את הדגל על גג הכנסייה המרכזית בכיכר העיר, הוא אלק גולדברג. מלבד מנחם, כל הלוחמים הצליחו לסגת בזמן ולחזור בשלום לבסיסיהם.

קרקוב הייתה כמרקחה. מכוניות כיבוי האש הוזעקו לכל חלקי העיר. עשרות אמבולנסים דהרו ממקום למקום ופינו הרוגים ופצועים. רעש הצופרים החריש אוזניים. הגרמנים והפולנים הוכו בהלם. הרחוב הפולני התמלא בתקווה מחודשת, שהנה מישהו קם  להלחם נגד הפולש. "הפעולה עשתה רושם כביר" מספר פולדק וסרמן " בפעם הראשונה לאחר שלוש שנות הכיבוש הנאצי העזו להתנקש בגרמנים בלב ה'גנרל גוברנמן', בעיר הבירה שלו – קרקוב.  בין הפולנים נפוצה שמועה כי מה שבוצע באותו לילה, היה מעשה ידיהם של צנחנים רוסים, שכן כה נועזת הייתה הפעולה, עד כי הפולנים לא האמינו כי כוחות פולנים מסוגלים לבצעה. איש לא העלה על הדעת, כי יהודים מסוגלים לגבורה כזו".

 יסה בסקבינסקה

הלוחמים נסוגו לבסיסיהם תוך התרוממות רוח. בבונקר בסקבינסקה חיכו בקוצר רוח החברים לא לקחו חלק בפעולה, ביניהם היו תמר (הנקה) בלזם מטרנוב, שהייתה מנוטרלת  בגלל חזותה היהודית הבולטת, חווה פולמן, שכאמור נקלעה למצב במקרה, זיגה מאהלר, שטרם החלים מפציעה ברגלו ורייזה כהן, הקשרית של לאבאן, שקיבלה ממנו הוראה כי במקרה שמשהו יקרה, עליה לקחת את כל הקבוצה למלבנה בלגיבניקי.

ואכן, משהו קרה. "בשעה שמונה התחילו אנשינו להתאסף", מספרת חווה פולמן, "התוצאות עדיין אינן ידועות.  מדי רגע – דפיקה בדלת. מישהו חוזר. שלם! בריא! קשה לכבוש את השמחה. אך חלילה מלומר מלה בקול רם. עד שעה תשע חזרו כולם, ולא חסר אלא מנחם. כפי הנראה מתגנב הוא ברחובות המלאים שוטרים גרמניים. ודאי ישוב תכף. אך השעה כבר עשר ומנחם איננו. החרדה גוברת". העדרו של מנחם היווה סימן אזהרה, אך עדיין השתהו וחיכו לו. לבסוף, כשרייזה החליטה  לפנות את האנשים למסתור בלגיבניקי, היה מאוחר מדי. הצריף כבר היה מוקף באנשי גסטאפו, שפרצו פנימה בנשק דרוך. 12 החברים שהיו במקום הובאו לפומורסקה, משכן מטה הגסטאפו, ומשם נשלחו לכלא מונטלופיך.

ב-23 בדצמבר 1942 בשעה 17.00 הגיעו לאבאן וצוקרמן, שלא ידעו על  האסון ב"בונקר", לפגוש את החברים ונפלו במלכודת הגסטאפו. צוקרמן נפצע, אך הצליח להסתלק. לאבאן, שנכנס ראשון, נלכד  ונשלח לכלא מונטלופיך. לאבאן מצא את מותו ב-28 באפריל 1943, בזמן שניסה לברוח משליחתו להורג בפלאשוב. בכיסו נמצא פתק עליו כתוב: "אברהם לייבוביץ, אני יהודי!". בניירותיו של לאבאן הייתה רשומה כתובתו ברחוב ז'ולאבסקי 5, שהייתה גם כתובת המפקדה. ב-24 בדצמבר 1942, הגיעו לשם אנשי הגסטאפו. באותה עת שהו בה דולק ליבסקינד ואידק טננבוים. הם התנגדו למעצרם, הצליחו להרוג שלושה אנשי גסטאפו, אך נפלו בקרב.

פרט לקבוצה שנתפסה ב"בונקר" בסקבינסקה, נכלאו על ידי המשטרה היהודית מספר חברים שנותרו בגטו, ביניהם: האחיות אנה (הנקה) ורחל (לוצ'קה) שפריצר, נתן (נוסק) פאריזר, אנקה פישר, דורה רובינשטיין, גנה וורטסמן, אנדה דויטשר, מניה ויינטראוב ולונק. ב-19 בינואר 1943 הם נשלחו לאושוויץ, ביניהם גם וושקה שפינר-ליבסקינד, שהייתה עצורה מאז 25 בנובמבר 1942. שימק דרנגר, ששהה בעת הפעולה במאקוב, נתפס ונכלא בינואר 1943. חברתו, גוסטה (יוסטינה) דוידזון, התרוצצה בין בתי הכלא לאתרו. סוכם ביניהם שאם אחד מהם יפול לידי הגסטאפו, גם השני יסגיר עצמו. משלא הצליחה לאתרו, הסגירה עצמה ב-18 בינואר 1943. רומק לוסטרגרטן, שהתלווה אליה, נכלא אף הוא. שניהם נשלחו לכלא מונטלופיך, שם הנציחה גוסטה את זכרונותיה בספרה "יומנה של יוסטינה", שהינו אחת התעודות המופלאות שנכתבו בתקופת השואה.

היחיד מאנשי מפקדת "החלוץ הלוחם" שהצליח לחמוק היה פולדק וסרמן. כשחילק לאבאן את התפקידים לפעולה, הטיל על פולדק והנקה שפריצר לחסל את המלשין שמעון שפיץ, כפי שסוכם עם צוקרמן. פעולת החיסול הותנתה בהצלחת הפעולה. מכיוון שבזמן הפעולה היה בגטו, הגיע  ב-23 בדצמבר ל"בונקר" לברר מה עלה בגורלם, ונתקל באנשי הגסטאפו, אך היות והיה במדי המשטרה היהודית, הצליח להערים עליהם. מנוכחות הגסטאפו הבין שהחברים נתפסו, ולכן לא ביצע את פעולת החיסול של שפיץ. יד היהודים השיגוהו מאוחר יותר.

גם ב"איסקרא" נפלה השלהבת

לחברי מפקדת "איסקרא" נודע האסון בסקבינסקה כעבור שלושה ימים. על פי עדותו של סלק שיין, נקבעה מראש פגישה בין מנהיגי שתי הקבוצות, אך מקרב "החלוץ הלוחם" לא הגיע איש. כעבור מחצית השעה הגיעה גוסטה דוידזון עם בשורת האיוב. כמו כן סיפרה על תפיסתם של חברי "איסקרא" שהיו בגטו, כנראה כתוצאה של הלשנה. בהמשך, בין קורבנות ההלשנה היה גם סלק  שיין עצמו. הוא נלקח באישון לילה מביתה של משפחה פולנית, שם הסתתר, ושישה שבועות עונה בכלא מונטלופיך. גם המשפחה הפולנית נלקחה למאסר.

תוך זמן קצר נלכדו כל חברי הנהגת "איסקרא". באמצע פברואר 1943 נאסר ונורה הנק שפרבר. בנק הלברייך נלכד ב-19 בפברואר 1943. סוכני הגסטאפו שמו עליו מארב, וכדי לא ליפול לידיהם, זרק רימון ונהרג. הישק באומינגר נתפס בסוף פברואר 1943, במחבואו ברובע הפועלים בקרקוב, עם חברו הפולני שהתגורר בביתו. הוא נהרג תוך כדי קרב. יש אומרים שהותיר את הכדור האחרון לעצמו.

גולה מירה נתפסה בסוף חודש מארס  1943 והושלכה לכלא מונטלופיך. היא נכלאה בצינוק במשך 14 יום, ועברה סידרת חקירות אכזריות, אך לא נשברה ולא גילתה דבר. לבסוף הובאה לתא מס' 15 בכלא הנשים בהלצלוב.  ב-29 באפריל 1943, בזמן שהוצאו מתאן כדי להוציאן להורג בפלאשוב, גולה מירה, גוסטה דוידזון, וושקה יולס וגניה מלצר מבצעות בריחה מתוכננת. במהלך מנוסתן מצאו וושקה וגולה את מותן. גניה וגוסטה מצליחות להימלט.

הפעולה המוצלחת פגעה ביוקרתם ובכבודם של הגרמנים, והותירה אותם נבוכים ומבולבלים. רק ב-20.5.1943 פרסם ה-Krakauer  Zeitung ידיעה על שהתרחש ב-22.12.42, תחת הכותרת "הרוצחים נתגלו – התגלה הפשע היהודי בולשביקי".

אך הגרמנים ידעו כי מדובר בלוחמים יהודים. במברק ששלח גרופפנפירר מילר, מפקד הגסטאפו, אל המטה הכללי של הפירר בברלין, ב-25.12.42, הוא מדווח על תפיסתם של לייבוביץ, ליבסקינד וטננבוים, וכן על חיסול קבוצת חבלה בפיקוד פולני.  במברק מודגש כי "את רצח הגרמנים בקרקוב יש ליחס, ללא צל של ספק, לארגון היהודי של צעירי תנועת צעירי ציון – Jung  Zionbewegung". מחשש שהדבר יפיח רוח מרד, הם השתדלו להצניע את הפעולה, ובעיקר להסתיר מהרחוב הפולני והיהודי את העובדה שמבצעיה הם יהודים. על כן לא נתנו לאירוע פרסום תקשורתי, ולא הגיבו מיד בהטלת עונש קולקטיבי על תושבי הגטו, אלא התרכזו תחילה בתפיסת הלוחמים היהודים, ובמעשי נקם באוכלוסייה הפולנית.

לא כל יושבי הגטו ידעו מיד על המתרחש. משהגיעו השמועות, התגובות היו מעורבות. בעוד הצעירים העריכו את פעולת המחתרת, "שנסכה בהם התרוממות רוח וזיק של גאווה", המבוגרים יותר חששו מפעולת תגמול של הגרמנים. ואכן, התגובה לא איחרה לבוא. ב-13 במרץ 1943, לאחר שרוב המבוקשים כבר היו בידיהם, הגרמנים, שחששו יותר מכל משיתוף הפעולה בין המחתרת היהודית והפולנית, החליטו "להרגיע" את השטח באמצעות חיסולו של הגטו.

והמאבק נמשך

חברי "איסקרא" ששהו מחוץ לגטו, אחרי לכידת מנהיגיהם, חיפשו דרכי הישרדות. אלא שמרביתם נפלו בידי הגסטאפו והושלכו לכלא מונטלופיך. יש שהוצאו משם להורג, יש שנשלחו לאושוויץ, ויש שנכללו בין "הכשירים לעבודה" שהועברו למחנה פלאשוב, והמשיכו משם בפעילות מחתרתית.

שארית חברי "החלוץ הלוחם" התרכזה  בוחוניה ובטרנוב, בהנהגתו של הלל וודז'יסלבסקי. לשם הגיעה גוסטה שברחה פצועה מכלא מונטלופיך, ובתחילת מאי 1943 הגיע גם שימק דרנגר. הם התארגנו מחדש והשתלבו בפעילות הפרטיזנית הכללית ביער, אך שמרו על עצמאותם וצביונם הלאומי. בסופו של דבר הפכה מלחמתם למלחמת הגנה על אנשיהם ועל שרידי הגטאות. ב-8 בנובמבר 1943 נתפס דרנגר, ולמחרת היום הלכה גוסטה אחריו, שוב בהתאם למה שסוכם ביניהם מראש. שניהם הוצאו להורג. הנאהבים והאמיצים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

שני ארגוני המחתרת, אף על פי שהוכו קשות, לא וויתרו והמשיכו את המאבק עד נפול האיש האחרון.

 

פעולת "ציגנריה" חתמה את הפעילות המחתרתית בקרקוב. במאמר שפורסם בביטאון "החלוץ הלוחם" ב-20 באוגוסט 1943, יום השנה לייסוד ארגון "החלוץ הלוחם", מסכם דרנגר  את ההישגים והלקחים ומעביר את נס המרד ל"שאר בני העם היהודי":

 

חברי ארגון "החלוץ הלוחם":

 חברי המפקדה: ליבסקינד אהרון (דולק), "עקיבא"; לייבוביץ אברהם (לאבאן, רומק), "דרור"; דרנגר שמשון (שימק, מארק), "עקיבא";

חברים מהשורה (לפי סדר א"ב): אייזנשטיין מלאכי (מאניק), "הסתדרות הנוער החלוצי-עקיבא ב"; אושיק נונה, "הסתדרות הנוער החלוצי-עקיבא ב"; איזראלוביץ השיק , "דרור"; אפל יולק; אמר משה, "הסתדרות הנוער החלוצי-עקיבא ב"; ארטמן הלה, "עקיבא", טומשוב מזובייצקי; באיוק זליג; ביגלמן מנחם, "דרור", וורשה; בינשטוק בינה, "עקיבא"; בלאס הנקה, "עקיבא", וורשה; בלזם תמר (הנקה), "השומר הצעיר", טרנוב; בראנד מינקה; ברנר מינקה, "עקיבא", רוסיה; ברנר שמילק, "עקיבא"; ברקוביץ קובה, "עקיבא"; גוטליב מילק (אמיל), "עקיבא"; גוטמן הישק, "חוג הסופרים היהודים הצעירים"; גולדברג אלכסנדר (אלק), "עקיבא"; גולדווסר-וינר רוז'יה, "השומר הדתי";;גולדווסר-שרייבר פולה, "השומר הדתי"; גילשטיין יוסף; גרינוולד שלום מאיר, "השומר הדתי"; דב, "השומר הצעיר", וורשה; דויטשר אנדה , "עקיבא"; דומב בנק, "עקיבא", וורשה; דמבוס שמואל (סאמק), "עקיבא", בידגושץ'; דוידזון-דרנגר גוסטה (יוסטינה), "עקיבא"; דרייבלט ישעיהו (שייע) פרופ'; דרנגר צ'יסה (שחורקה-טשארנולה), "עקיבא"; הירשברג-נורדליכט טובה (גוסטה), "השומר הדתי"; הירשברג שלום (סלק), "השומר הדתי"; הילפשטיין יוזק; וודז'יסלבסקי הלל (אנטק), "עקיבא", וישניץ; וולף-נורדליכט גוסטה, "השומר הדתי"; וולף יואל, "השומר הדתי"; וולף יוסף, "חוג הסופרים היהודים הצעירים"; וולף משה, "השומר הדתי"; וולף-קליין קלרה, "עקיבא"; וולקן סבינה, "עקיבא"; וורשבסקה-קליר פשקה, "השומר הצעיר"; וורטסמן גנה, "עקיבא"; ויינטראוב  מניה, "עקיבא"; וייס אדווין, "עקיבא"; וימברג טובה, "עקיבא", וורשה; וינר מאניק, "עקיבא", חוז'וב; ויסמן נתן (נתק); וסרמן-מימון יהודה (פולדק), "עקיבא"; וקסנר ברוך (בנק), "עקיבא"; זומרשטיין קלרה (סטיפה), "עקיבא", וורשה; זסלר ליאו, "הסתדרות הנוער החלוצי-עקיבא ב"; טיגר פישל, "עקיבא", וורשה; טננבוים יהודה (אידק, צ'שק), "עקיבא";  טננוורצל חיים, "הנוער הציוני", מייחוב; טרלר גולדה, "השומר הדתי", בוחניה; יוזק , "עקיבא", וורשה; לאפה אלזה -לוסטגרטן שפרה, "עקיבא"; לוסטגרטן שמעון (שימק),"עקיבא"; לוסטגרטן רומק, "עקיבא"; ליבסקינד מינקה, "עקיבא"; ליבסקינד-שפינר וושקה (אוה) קופר רבקה, "עקיבא"; ליבר יהודה (אידק), "עקיבא"; ליברמן זיגה, "הסתדרות הנוער החלוצי-עקיבא ב"; ליברמן קובה, "הסתדרות הנוער החלוצי-עקיבא ב"; מאהלר זיגה, "עקיבא"; מונדרר הנק, "עקיבא"; מינדלס מינה, "עקיבא"; מיכאלוביץ אסטושיה (אירקה), "עקיבא", טומשוב מזובייצקי; פאריזר נתן(נוסק), "עקיבא"; פויירשטיין רגינה (רנה), "עקיבא"; פולמן חווה (אווה), "עקיבא", וורשה; פוקס טושקה (מרתה), "עקיבא", טומשוב מזובייצקי; פישר אנקה, "עקיבא";  פליישר סוניה (גלוזמן שרה), "דרור", וורשה; פריבס אדש, "עקיבא", טומשוב מזובייצקי; פריד יעקב, "בונד", לודג'; פרידמן טושקה (טרסקה), "עקיבא", טומשוב מזובייצקי; פרידמן יהודה (אידק), "עקיבא"; צלמייסטר הנקה, "השומר הצעיר", וורשה; קנאל שמואל (סלו), "עקיבא", בידגושץ; קלינברג-כהן שושנה (רייזה); קנובלר יוסף, "השומר הדתי"; ראב נפתלי, "השומר הדתי"; רובינשטיין-צוקר דורה ( דורקה), "עקיבא"; רובינק האלינה, "עקיבא", טומשוב מזובייצקי; רייך אברהם (רומק), "עקיבא", בוחניה; שווצריך-שנער זאב (וילק), "עקיבא";שטארק טושקה, "עקיבא"; שטוקהאמר גיזה, "עקיבא"; שטיימן צ'יסה, "הסתדרות הנוער החלוצי-עקיבא ב"; שטרנליכט חיים (הארי), "הסתדרות הנוער החלוצי-עקיבא ב"; שיינברג-מלצר גילקה; שיפר-רופאייזן הלה, "עקיבא"; שליסל אברהם (רומק), "הסתדרות הנוער החלוצי-עקיבא ב"; שמאיוק סלה (סטאסיה), "עקיבא"; שמרלוביץ אידק (איגנש), "דרור"; שניידר הלה, "עקיבא"; שפריצר  אנה (הנקה), "עקיבא"; שפריצר רחל (לוצ'קה), "השומר הדתי"; שרייבטאפל ישראל (וולדיסלב), "חוג הסופרים היהודים הצעירים"; שרייבר שלום, "השומר הדתי"; שרייבר שמעון, "השומר הדתי"; שפינר מנחם, "עקיבא";

חברי "הקבוצה היהודית הלוחמת מהגטו",  "איסקרא"

 חברי מפקדה: באומינגר צבי (הישק, בסילי), "השומר הצעיר"; הלברייך בנק (יעקב), "השומר הצעיר"; מירה גולה (לידקה), פ.פ.ר; שיין שלמה (סלק), "עקיבא ב"; ליפשיץ אדק, כנראה קומוניסט;

חברים מהשורה (לפי סדר א"ב): אופנר רוברט; איינפלד לושקה, "השומר הצעיר"; ביגאי ינינה, פ.פ.ר, פולניה; בירנר מייטק; ברק, ז'שוב; ברומברגר רומק; גולדפלוס גינה (גניה), "השומר הצעיר"; גלבווקס יוזק; גלוברמן (טיברגר) שלום (פריצק), "הצופה"; גולדשטיין מריסה (מארישקה), "השומר הצעיר"; דויטשר גוסטב, "עקיבא ב”; הופרט גוסטק; הייאט אוסקר, "עקיבא"; הילפשטיין זיגה, "השומר הצעיר";הפנר ליבק, "הצופה"; הרץ דושק; וורצל מוניק, כנראה "השומר הצעיר"; ווקסלר רומק; וורשבסקי סלה, "השומר הצעיר"; וייסברג פנינה; טייכלר צבי (הנק); טראום משה, "השומר הצעיר", ז'שוב; יולס וושקה, "השומר הצעיר", ז'שוב; ליכט סבקה, "השומר הצעיר", ז'שוב; מנדל (או מן) יוסף, "השומר הצעיר", ז'שוב; פרימר-קרניאלי צ'שה, "השומר הצעיר"; צוקרמן משה, "השומר הצעיר"; קליינר יאנק, "השומר הצעיר"; קנטרוביץ מייטק; רפאלוביץ; שפרבר הנק, "עקיבא";

  

תחקיר, עריכה וכתיבה: ברכה מייזליץ