השבח הל"ג
מלבה"ד: הרב בועז פש
כידוע, אמרו על הרמ"א שהוא "חי ל"ג שנים, חיבר ל"ג ספרים, נפטר בל"ג לעומר, בשנת ש' ל"ג, ומספידיו אמרו עליו ל"ג שבחים".
מספרת האגדה שכאשר עמד הספדן להספיד את הרב הנערץ, הלך ומנה את שבחיו עד שהגיע אל השבח השלשים ושניים, ושם עמד, כיון שלא היה בידו יותר. הקהל עמד וחיכה להמשך, אך הספדן לא זכר עוד משהו הראוי לציון. או אז נטל משמשו האישי של הרב את רשות הדיבור והשלים את השבח השלשים ושלשה, וכך אמר:
כידוע מנהג ישראל שסעודת פורים להבדיל משאר חגים ומועדים אינה נערכת בשעות הבוקר-צהריים כי אם מתחילה בשעות אחר הצהריים המאוחרות ובאופן טבעי ממשיכה אל תוך הלילה. טעמים שונים ניתנו למנהג זה, ביניהם הרצון לקצר ב"עד דלא ידע" ולצמצמו עד לשעות ספורות, או בשל הטירדה במצוות היום כמקרא מגילה ומשלוח מנות, או אחרים שהסבירו שהוא מעין "ונהפוך הוא" כמנהג הגויים אצלם הולך הלילה אחר היום, ואנו בפורים נוהגים בשתייה מרובה כגויים…
אם כן, אמר השמש, חשש הרמ"א שמא מחמת התארכות הסעודה אל תוך הלילה וריבוי השתיה כדת, שהרי "חייב אדם לבסומי בפוריא…" (מגילה ז:), והשמחה הפורימית ישכחו בני הקהילה להתפלל תפילת ערבית. מה עשה? היה נוטל את מעילו של השמש ומתעטף בו, חובש לראשו את כובעו של השמש, עוטה צעיף על פניו לבל יכירוהו כרבה של קראקא, ונכנס ויוצא בבתי העיר שם ישבו החוגגים ובקשה בפיו – מעט מים לנטילת ידים, כי ברצונו להתפלל ערבית ואינו יכול להתפלל בידים שאינן נקיות, מתוך מטרה להזכיר לשומעים את חובתם זו של קריאת שמע של ערבית גם כשהם מבוסמים.
הוסיף השמש וסיפר, שבכדי שלא יכירו את קולו, קולו של הרב, היה עושה כמעשה המן בשעתו שלא רצה שיכירו את קולו בהוליכו את מרדכי היהודי על הסוס ברחובות שושן, ולשם כך שם אבן קטנה בפיו כך שקולו ישתנה, וכך נהג גם רבינו הרמ"א, שם אבן בפיו ובעלגות הלשון המוכרחת לא זיהה איש את רב הקהילה שבא להזכירם את חובתם למקום גם אחר השמחה הגדולה של פורים.
זה היה השבח השלשים ושלשה, שחתם את סידרת השבחים בהספדו של הרמ"א.
הערה:
לפי גירסא אחרת, לא היתה זו תפילת ערבית שעליה חשש הרמ"א, כי אם תפילת מנחה של פורים שחשש שמא מחמת סעודת פורים ושכרותה ישכחוה או יעמדו להתפלל אותה במצב שיכרון, דבר האסור ע"פ דין (שו"ע או"ח סי' צ"ט), ולכן עבר בין הבתים וביקש שיתפללו מנחה גדולה עוד לפני תחילת הסעודה, כפי שאכן מקובל בקראקוב גם כיום, וכפי שכתב ב'מפה' בהלכות פורים (שו"ע אורח חיים סימן תרצה): "ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול ורוב הסעודה צריכה להיות ביום".