חשיבותו של מנהג ישראל
מלבה"ד: הרב בועז פש
כידוע, שאחד הסיבות לכתיבת ספרו המפורסם ביותר של הרמ"א, ה"מפה", היתה רצונו להטמיעו בשולחן ערוך לר' יוסף קארו את מנהגי קהילות אשכנז, שרבים ממנהגים אלו לא זכו להיות מודפסים, אלא נותרו כהוראות קהילתיות. מכאן הכמות הגדולה של המקומות בהם מציין הרמ"א כמקור דבריו כ"וכן המנהג במקומותינו", או "וכן נהגו". מדוע היה המנהג חשוב כ"כ בעיניו של הרמ"א?
מספר על כך רבי יעקב כולי בספר 'מעם לועז' את המעשה הבא. כאשר הגיע הרמ"א ועודו צעיר לימים ונכנס לכהן פאר כרבה של העיר קראקוב, מצא במקום מנהג שלא נשא חן בעיניו כלל וכלל. מנהג היה שבבוקר למחרת ליל טבילתה של אשה ניגש היה השמש לבעלה של האשה הטובלת מאחל לו "בשעה טובה" ומברכו שיזכה לבן זכר. אשתו של השמש היתה הבלנית כך שהשמש היה מעודכן בכל ערב. משראה הרמ"א את מנהגו זה של השמש, גער בו ודרש ממנו להפסיק מיד מלעשות כך, שכן ראה בזה חוסר צניעות (ואף בהלכותיו כתב כן, ראה שו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעי' מ"ח). השמש ניסה להסביר שזה המנהג נקוט במקום מדורות, אבל לא העיז לסרב לדבר הרב וחדל מלברך את האנשים.
באחד הימים, מימי החורף, ניגש אחד המתפללים אל השמש ותרעומת בפיו: "מדוע לא באת לברכני, הלא אשתי טבלה אמש?".
במענה הבהיר לו השמש ראשית שהרב החדש כבר ביטל נוהג של ברכת "בשעה טובה, בן זכר" אחר טבילה, ושנית הודיע לו אשתו כלל לא הגיעה אמש למקוה. מבירור עמה עלה, שאכן כך הוא שכיון ששמעה האשה שהרב ביטל המנהג ואין לה עוד לחשוש שידע בעלה שלא טבלה, ומן הסתם לא ששה להכניס ראשה למי המקווה הצוננים בימים של חורף.
כיון שראה הרמ"א כך, כמה גדול כוחו של מנהג למנוע מיהודי לעבור עבירה חמורה, קיבל על עצמו להתחשב במנהגים, גם אם נראים על פניהם כמוזרים, כי כידוע – "מנהג ישראל – הלכה", ו"אם לא נביאים הם, בני נביאים הם".