סיפור על נישואי ה-ט"ז עם בת הב"ח
רבי יואל סירקיס (נולד בלובלין בשנת 1561 ונפטר בקרקוב ב-1640) היה רב ופוסק, אשר נודע בשם הב"ח (בעל "בית חדש"). למרות חכמתו וידענותו הרבה לא הצליח לקבל משרה המתאימה לידענותו המופלגת ולכשרונותיו, שכן הקהילה היהודית של אותם ימים העדיפה להעסיק, כרבנים, אנשים בינוניים. הב"ח היה צריך לפרנס משפחה גדולה, ורצה להבטיח למשפחתו רמת חיים נאותה.
ביום שישי אחד, בשעות אחר הצהרים, נרדם הב"ח כשהוא מוטרד בעניני פרנסת משפחתו העניפה, ומהורהר בקשר לעתיד. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. בתו הצעירה של הב"ח פתחה את הדלת, והזר אמר שבידיו מכתב דחוף מאד אל הב"ח, וביקש להעירו. היססה הבת האם עליה להעיר את אביה, ולבסוף כך עשתה. הב"ח קרא את המכתב, בו הודיעה לו הקהילה היהודית בקרקוב כי היא מזמינה אותו לקבל את תפקיד הרב הראשי של העיר. שמח הב"ח ואמר לבת: "את הבאת לי שמחה רבה בהביאך לי את הבשורה, ולפיכך אברכך כי בן זוגך יהיה תלמיד חכם גדול, כמוני".
באותה עת היתה בתו של הב"ח עדיין נערה צעירה, אך משהגיעה לבגרות, לא נמצא לה חתן ראוי. אמרה אשת הב"ח לבעלה: "כל זאת משום הברכה שברכת את בתנו. עליך לעשות דבר מה, אחרת תשאר בתנו רווקה עד סוף ימיה". רגז הב"ח, ונדר "אלך לבית הכנסת עכשיו, ואשיא את בתי לרווק הראשון שיקרה בדרכי".
רבי דוד בן שמואל הלוי סגל (נולד בלודמיר בשנת 1586 ונפטר בלבוב בשנת 1667), ונודע בשם ט"ז על שם חיבורו המפורסם "טורי זהב". כשהיה בן 18 שנים בלבד, פרסם העילוי הצעיר את הספר "יורה דעה", אותו פרסם בעילום שם מחשש שבשל גילו הצעיר לא יתקבל בקרב הקהל. וכך תר העילוי האלמוני את הארץ, כשאיש אינו מזהה אותו, עד שהגיע לקרקוב, כמו שעשו רבים מהנוודים היהודים באותה עת, ופנה ללון בפרוזדור הכניסה לבית הכנסת.
הב"ח, לאחר שנדר את נדרו, נכנס לבית הכנסת, והאדם הראשון אותו פגש היה הט"ז. שאל הב"ח: "האם אתה נשוי?" ועל כך השיב הצעיר בשלילה. אמר הט"ז: "את ביתי, ביתו של הרב הראשי של קרקוב, אשיא לך, עם כך", והט"ז הסכים.
תמה הב"ח על כך שהט"ז לא קפץ מעורו משמחה לשמע הצעת הנישואין, וכך סיפר לאשתו ולבתו: "פגשתי אדם צעיר, רווק, בבית הכנסת, שעושה רושם של קבצן אדיוט חסר נימוסים. אכנס את בית הדין הרבני ואבקש להשתחרר מנדרי". שמעה הבת את דברי אביה, ואמרה: "מכיוון שהוא האיש שאותו פגשת, כפי הנראה זהו רצונו של הקב"ה, והוא המיועד לי". משפגש הט"ז את המיועדת אמר לה: "שמעתי על נדרו של אביך. דעי לך כי אני מכובד לא פחות ממנו, אך טרם הגיעה העת לגלות זאת. הבטיחי לי שלא תספרי לאיש על שיחתנו זו". הנישואין נערכו. על פי המנהג היה על החתן לשאת דברים מתחת לחופתו, אך הב"ח אסר על חתנו לשאת דברים, שכן היה סבור כי אינו יכול לומר דבר חוכמה.
היה זה חורף קשה, והב"ח רגיל היה לשבת על יד התנור החם, וללמוד תוך כדי לחישת הדברים לעצמו. לילה אחד אמר הט"ז לחמו כי קר מאד בחדרו והוא מבקש לישון על יד התנור, באופן זה יכול היה לשמוע את דברי הב"ח בשעה שלמד.
חג הפסח קרב ובא. באותם ימים היה על הרב הראשי לשאת את דבריו לפחות פעמיים בשנה, בשתי שבתות: זו שלפני יום כיפור וזו שלפני פסח. ישב הב"ח בליילות, והכין את דבריו. ובאחד הלילות, כשדבריו היו מוכנים כמעט לגמרי, שקע הב"ח בתנומה בכסאו. אז ירד הט"ז ממשכבו שליד התנור, והניח ספר גמרא פתוח במקום המתאים לדרשה לפני חמו, וחזר למשכבו. הב"ח התעורר, ראה את הספר פתוח וכי הדברים הכתובים בו סותרים את דברי דרשתו, הודה לקב"ה על כי פקח את עיניו ומנע ממנו להכשל בדבריו, והצטער כי הדרשה שעליה עמל ימים רבים תרד לטמיון. בלילה הבא ישב הב"ח על יד התנור, ובעודו תוהה מה עליו להגיד בדרשתו, נפלה עליו תנומה. כשהתעורר מצא כי נייר מונח לפניו, ועליו הסבר כיצד הטקסט שבגמרא אינו סותר את הדברים שתכנן לומר בדרשה, אלא מחזקם. שמח הב"ח בממצאים, והיה בטוח כי הנייר נפל מהשמיים.
בשבת שלפני חג הפסח הוא נשא את דרשתו, וסיפר לצאן מרעיתו את סיפור הנייר שנפל מהשמיים. בסיום התפילה הזמין, כמקובל, את האברכים לביתו, כשהט"ז אינו מוזמן, שהריהו ידוע כאידיוט. אמר הט"ז לרעייתו: "הגיעה העת לספר את האמת לאביך. שאלי אותו מדוע לא הוזמנתי לביתו, ואז ספרי לו כי אני הוא זה שהניח את הנייר לפניו". עשתה האשה כמצוות בעלה, גילתה את האמת לאביה, וכך עלתה קרנו של הט"ז.