שרה שנירר נולדה ב-1883 למשפחה מבוססת בקרקוב. משפחת שנירר הייתה משפחה חסידית. אביה, ר' בצלאל, היה תלמיד חכם וחסיד של האדמו"ר מצאנז.
בסוף המאה ה-19 בקרקוב, כמו בשאר ערי פולין, לא היו בתי ספר יהודיים לבנות וההורים נאלצו לשלוח את בנותיהן ללמוד בבתי ספר ציבוריים בכיתה אחת עם בנות, שאינן יהודיות, עקב חוק חינוך חובה. הורים, שלא שלחו את בנותיהן ללמוד, היו צפויים לקנסות כבדים ולפעמים אף לעונשי מאסר. שרה הייתה תלמידה מצטיינת, שגילתה עניין בכל המקצועות הנלמדים ובמיוחד בשעורי דת, שסיפק בית הספר לבנות יהודיות ונוצריות בנפרד. שרה הייתה תלמידה מקובלת, שזכתה להערכה רבה מצד מורותיה וחברותיה לספסל הלימודים.
עם החמרת המצב הכלכלי בבית נאלצה שרה לצאת לעבוד. מכיוון שהיה לה כישרון מיוחד לעבודות ידיים היא ניסתה את כוחה בתפירה. שרה הייתה בחורה סקרנית ורחבת אופקים. בקובץ כתביה היא כותבת את הדברים הבאים: "גיליתי התעניינות רבה גם בידע כללי: חינוך, היסטוריה, ספרות כללית ועוד. במיוחד הערצתי את היצירות הקלאסיות של הסופרים הגרמנים והפולניים. אהבתי מאד לקרוא אותן. כדי להרוות את צימאוני לידע. הייתי הולכת לאוניברסיטאות הפולניות, מעת לעת, להאזין להרצאות ולשיחות בנושאים שונים. גם בנסיעותיי לווינה, על מנת לחדש את מלאי האריגים במתפרה שלי, נהניתי ללכת לאודיטוריום הגדול שב"ביירישעס הוף", כדי לשמוע סקירה על ספריהם של הסופרים הגרמנים הקלאסיים. הרצאות אלו משכו קהל גדול מקרב הנוער היהודי, אשר גמא את דבריהם בלהיטות, כיון שהיה זה המקור היחיד לידע מעניין אשר עמד לרשותו. הצטערתי מאד על כי נאלצתי לבקר במקומות הללו, אך לדאבוני לא היה בנמצא אתר יהודי חליפי אשר יכול היה לספק את צרכיו של הנוער היהודי. לאושרי החינוך היהודי שקיבלתי, שימש כמסננת לתכנית ששמעתי שם. אך מה באשר ליתר הבנות? לו רק יכולתי ללמד אותן את הנושאים אותם השתוקקו להכיר, ובו זמנית להעשיר אותם בחכמת התורה וביופייה של המסורת היהודית. לו רק יכולתי…!"
באותה תקופה סחף זרם ההתבוללות, אותו חוללה תנועת ההשכלה בגרמניה, רבים מבני הנוער היהודים והרחיק אותם מערכי המסורת. ה"טמפלים" הרפורמיים, שבנו המשכילים, היו אבן שואבת לאינטליגנציה היהודית. המענה של הזרם המסורתי בא לידי ביטוי בהקמת ישיבות גדולות בפולין ובליטא אולם אף אחד מגדולי התורה של זרם זה לא נתן דעתו לצורכי בנות ישראל.
רעיונות הלאומיות, שהגיעו ממערב אירופה, הולידו את תנועת הציונות והנוער הדתי, ובמיוחד הבנות, היו מראשוני המצטרפים לתנועה וארגוניה השונים. שרה שנירר הייתה חדורה אהבה לארץ ישראל ומשאת ליבה הייתה להגיע לארץ הקודש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 גויסו הגברים לצבא והנשים והילדים ברחו מערי גליציה אל וינה שבאוסטריה, שם הם חשו מוגנים יותר. כך מצאו את עצמן שרה ומשפחתה כפליטים בוינה. אחד האנשים, שהשאיר את רישומו החזק על שרה, היה רב בית הכנסת בוינה, הרב משה פלש, שאת דרשותיו היא תעדה. בתקופה זו היא גם נחשפה לראשונה לכתביו ולרעיונותיו המודרניים של הרב שמשון רפאל הירש לגבי חינוך נשים יהודיות ובמיוחד מהרעיון של "תורה עם דרך ארץ". שרה התרשמה במיוחד במאבקו של הרב הירש בתנועה הרפורמית. לימים כתבה שרה ביומנה: "בוינה עמדה עריסתה של תנועת "בית יעקב" העולמית…"
החזון והתגשמותו
עם סיום המלחמה חזרה המשפחה לקרקוב ושרה נבהלה מהאווירה החדשה בעיר. הנוער נהה אחרי תורות חדשות רבות השפעה, שצצו חדשות לבקרים, ואיש לא דאג לבנות ישראל. הגישה הייתה שראוי שבנות ישראל תקבלנה את חינוכן בבית על ידי אמותיהן. שרה החליטה לפנות למנהיגי הציבור היהודי בניסיון לשכנע אותם, כי יש צורך בחינוך יהודי מסורתי לבנות, בדומה למה שהיא חשה כשהייתה בוינה. אולם, שרה נתקלה בקשיים מכל הכיוונים, כולל חברותיה שהפגינו אדישות לרעיון. יותר מכך, בנות רבות הצטרפו למפלגה הקומוניסטית ולקיבוצים חילוניים, שהוקמו מתוך מטרה להעלות לארץ ישראל. שרה לא אמרה נואש ובעקבות עצתו של אחיה היא פנתה לאדמו"ר מבעלזא, רבי יששכר בער, ולשמחתה היא קיבלה ממנו את ברכת הדרך.
בשלב השני ריכזה שרה קבוצה של נשים חרדיות, אשר כללו את הרבנית הלברשטאם, נכדתו של הרבי מצאנז, והציגה בפניהן את הרעיון. הנשים גילו התעניינות ברעיון והבטיחו לסייע בארגון מפגש ראשון עם הבנות הצעירות. התכנסות הבנות הראשונה, אשר כונתה "עונג שבת", התקיימה באולם בית היתומים בקרקוב. בכינוס נכחו כ-40 נערות רובן בגילאי 20-16. נושא המפגש היה דברי חז"ל בפרקי אבות. בשלב הראשון גילו הבנות התעניינות אולם לקראת סוף המפגש החלו רבות לעזוב את האולם. על אף האכזבה שרה לא הרימה ידיים. היא החליטה לכנס מחדש צעירות אחרות ולהקדיש את הערב לפיוט ושירה, קריאת פרקים מתהילים ומתוך ספרי הנביאים. הפעם באו בנות בהמוניהן.
הצעד הבא היה הקמת ספריה קטנה שהכילה כתבים של הרב שמשון רפאל הירש, הרב מרקוס ליהמן, עותקים של ה"דער איזטראליט" (שבועון יהודי שיצא לאור בגרמניה) וספרים בנושא מחשבת ישראל.
על אף הצלחתו של המפגש השני נרתעו הבנות מהמהלך מחשש שהוא יביא אותן לנהל אורח חיים יהודי יותר והן התרחקו מכל מצב, שיחייב אותן במצוות התורה. אבל, שרה לא אמרה נואש והיא החליטה להתחיל עם בנות צעירות יותר אשר לא נחשפו, בשלב זה של חייהן, להשפעות החיצוניות. ב-1918 החליטה שרה להפוך את חדר העבודה שלה לכיתת לימוד ולפתוח באופן רשמי בית ספר. הגרעין הראשון של תנועת "בית יעקב" הכיל שבע בנות. אל גרעין זה הצטרפו גם מספר בנות מחוץ לקרקוב. באוקטובר 1918 הכילה הכיתה כבר 25 תלמידות.
שרה ביקשה ליצר לתלמידותיה תלבושת אחידה והיא הכינה צווארונים לבנים אותם היא הצמידה לשמלתן של הבנות, כך היה הצווארון הלבן לתלבושת הראשונה של "בית יעקב". הבנות היו אוכלות בחדר הלימוד ובלילה היו ישנות באותו חדר על ריצפה. בסוף השנה קיבלו הבנות תעודות, שנכתבו בכתב ידה של שרה שנירר.
לצידה של שרה שנירר עזרו הרבנית הלברשטאם, שפעלה כדי לשכנע הורים לשלוח את בנותיהן לבית הספר ומרדכי לוקסמבורג ואביה של אחת התלמידות, שפעל במשך שעות למען בית הספר. תוך זמן קצר החדר היה צר מלהכיל את כל התלמידות ושרה שכרה דירה קטנה ברחוב קטרזינה 1 ובחזיתו הציבה את השלט: בית הספר "בית יעקב" לבנות ישראל. הבנות למדו, אכלו ולנו במקומן החדש.
לאחר שמוסד "בית יעקב" תקע יתד בעיר קרקוב החלה שרה שנירר לעבור מעיר לעיר ומעיירה לעיירה כדי לייסד ולהקים בתי ספר של "בית יעקב". גיטל טייטלבויים, תלמידה מהמחזור הראשון של "בית יעקב", הייתה למורה בבית הספר הראשון, שקם מחוץ לקרקוב, ובעקבותיה בנות נוספות מבוגרות המחזור הראשון. הפילוסופיה של שרה שנירר אותה היא הייתה שוטחת לפני המורות לעתיד ולכל תלמידותיה הייתה: "בת ישראל חייבת שיהיו לה שני כיסים. בכיס אחד עליה לשאת את הסיסמא: 'כל כבודה בת מלך פנימה' – דהיינו, עליה להישאר באוהלה בצניעות ובשקט, בלא למשוך תשומת לב אל עצמה. אולם בכיס השני חייבת היא לשאת את העיקרון: 'עת לעשות לה' – ישנה עת, בה היא נדרשת לצאת ולהפיץ את דבר ה' בעולם. אמנם 'פנימה' – בתוך תוכה פנימה, קיים תמיד רגש הכבוד על היותה בת מלך, אך עליה גם לזכור, שכבת מלך, היא מובילה ולא מובלת – היא זו שקובעת את הסגנון ומתווה את הדרך. האחרות-תלכנה כבר בעקבותיה.
"בנות", היא הייתה ממשיכה ואומרת למורות המתמחות שלה, "דענה שאתן יוצאות אל עולם עוין. הם יבקשו, ואף התאמצו לשנות אתכן. היינה חזקות והדופנה את הלחצים. השארנה מה שאתן – בנות ישראל גאות, אשר תפארת ה' והדרו שוכנים בתוככן פנימה. לעולם אל תשכחנה זאת. הזכרנה לעצמכן שוב ושוב, כי אינכן נמנות עם פשוטי העם. כל אחת מכן היא בתו האהובה של מלך מלכי המלכים. עליכן להנחות בדרך האמת, ואם תתמדנה בכך, תצעדנה האחרות בעקבותיכן!
"בית יעקב לכו ונלכה באור ה'!"
אגודת ישראל היה הגוף האורתודוקסי הרשמי הראשון, שהכיר בחשיבותה של תנועת "בית יעקב". היה זה בכינוס של אגודת ישראל שנערך בוינה בשנת 1924. ד"ר שמואל דויטשלנדר, יו"ר עמותת "קרן תורה", שהייתה מסונפת לאגודת ישראל והייתה אחראית לגייס תמיכה כספית למען ישיבות, גילה עניין מיוחד בתנועת "בית יעקב. ד"ר דויטשלנדר פגש לראשונה את שרה שנירר בכנס של אגודת ישראל בקרקוב ב-1924, התרשם מאד מרעיונותיה והחליט לגייס את כישוריו למימוש חזונה בדבר תנועת "בית יעקב" עולמית גדולה. ד"ר דויטשלנדר הפך עם הזמן לעמוד התווך של התנועה.
בנוסף, ביקש ד"ר דויטשלנדר לצקת את התשתית להקמתו של תיכון רשמי וסמינר למורות, שיזכה להכרתו של משרד החינוך הפולני. כדי להשיג את מטרות הקורס גייס הד"ר דויטשלנדר מחנכים ומחנכות מפורסמים בציבור החרדי. אחת מהם הייתה ד"ר יהודית רוזנבאום, שהפכה להיות פטרונית גדולה של תנועת "בית יעקב".
ב-1924 הוציא הסמינר הקטן של בית יעקב בקרקוב, בהנהלתה של שרה שנירר, 22 מורות שנשלחו להקים 22 בתי ספר של "בית יעקב, בהן למדו 4,490 תלמידות. שנה מאוחר יותר היו כבר בסמינר 49 משתתפות. המטרה הייתה להרחיב ולהעשיר את השכלתן של המשתתפות בו.
צוות ההוראה של שרה שנירר בראשית ימיו של סמינר "בית יעקב" כלל ברובו נשים מארצות מרכז אירופה (גרמניה, שוויץ, אוסטריה). מנהגיהן של המורות נראו לעיתים מוזרים בעיני הבנות מקרקוב, אשר גדלו בסביבה חסידית, אולם הן רחשו כבוד והערכה למורות שלהן. שרה שנירר קבעה כללי התנהגות ברורים, תוך התחשבות באורחות חייהן והמאפיינים השונים של התלמידות. היא הדגישה בקרב תלמידותיה את האהבה ההדדית ואת הכבוד לכל אחת ואחת על אופיה המיוחד והשונה. בעשותה כך היא הצליחה ליצור במוסד אווירה מיוחדת של אהבה, כבוד ואחדות.
שרה שנירר ראתה את תלמידותיה מתמודדות עם מציאות מורכבת, מחד גיסא עומדות הן מול השפעתן של תנועות הנוער, שקראו להן להצטרף לשורותיהן, ומאידך גיסא ניצבה האמת כפי שהן הכירו אותה ב"בית יעקב".
שרה ידעה כי רבות מתלמידותיה נאלצות לצאת לשוק העבודה כדי להשלים את הכנסת משפחתן, וכי יש ביניהן גם כאלו שנשאו לבד את עול פרנסת המשפחה. על כן, כבר בשנותיו הראשונות של "בית יעקב", הקימה בתי ספר מקצועיים לבנות, שהעניקו להן הכשרה בתחומי תעסוקה הראויים לבנות חרדיות – מקצועות שיאפשרו להן לדאוג לפרנסת הבית מבלי לצאת מהבית. בנות אלו למדו לתמוך במשפחות על ידי תפירת בגדים לנשים וגברים ועוד. כיתות כאלו נפתחו גם בקרקוב ובוורשה.
סמינר "בית יעקב" שברחוב סטניסלבה 10 שבקרקוב נבנה בעמלם ומסירותם של ד"ר שמואל דויטשלנדר וד"ר יהודית רוזנבאום. חלק מגיוס הכספים נעשה באמצעות מכירה פומבית של "לבני בנין", אשר שימשו לבניית הסמינר בקרקוב.
אבן הפינה הונחה ב-13 בספטמבר 1927. ב-1930 הסתיימה בניית שתי הקומות הראשונות ו-120 תלמידות נכנסו לבנין בעוד עבודת הבנייה נמשכת. ד"ר דויטשלנדר הצליח לגייס את חוה לנדסברג מברסלאו, גרמניה, לעבור לקרקוב ולהכשיר בנות להוראה בבתי הספר של "בית יעקב" ברחבי פולין והונגריה. תוך כדי עבודה משותפת עם שרה שנירר נרקמה בין השתיים ידידות וחוה החליטה לקבל את הצעתו של ד"ר דויטשלנדר לעבור לוינה ולהקים שם סמינר "בית יעקב", סמינר שבוגרותיו נשלחו לערים ועיירות ברחבי צ'כוסלובקיה, הונגריה ורומניה, שם הן הקימו וניהלו את בתי הספר של "בית יעקב". בשנת 1930 פעלו ברחבי צ'כוסלובקיה כבר למעלה מ-20 בתי ספר של "בית יעקב".
כאמור, סייעה אגודת ישראל לשרה שנירר ברכישת הדירה ברח' אוגוסטיאנסקה 30 בנוסף, לקחה על עצמה אגודת ישראל את האחריות לאחזקת בתי הספר הקיימים, הקמת בתי ספר חדשים, הקמת ספריה והוצאה לאור של "ירחון בית יעקב", שנועד למלא את הצורך בחומר קריאה איכותי עבור הנוער החרדי. הגיליון הראשון של הירחון יצא לאור ב-1923. עשר שנים מאוחר יותר יצא לאור ירחון ועיתון ילדים ה"קינדערגארטן".
"ירחון בית יעקב" גדל והתפתח וב-1927 החל לעסוק גם בהוצאת ספרים. מאז הפך לבית הוצאה לאור לכל דבר. ב-1927 יצא לאור ספר הלימוד הראשון עבור בתי הספר "בית יעקב", הספר נכתב על ידי הרב אליעזר שינדלר.
שרה שנירר לא הייתה רק מחוללת מהפכה עולמית בחינוך בנות יהודיות היא הייתה גם סופרת, שהוציאה מתחת ידיה יצירות ספרותיות מפוארות. שרה שנירר כתבה וביימה גם מחזות אותם העלו תלמידותיה. שרה אהבה מאד שירה והיא כתבה שירים בהזדמנויות שונות. שרה שנירר פרסמה עשרים כרכים ביידיש, סיפורת, ספרי ילדים, מחזות, מאמרי חינוך והדרכה דתית.
ב-1935, שנת מותה של שרה שנירר, היו בפולין 248 בתי ספר של "בית יעקב", שבהם למדו יותר מ-35 אלף תלמידות. כל המפעל הזה נהרס במלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי. שרה שנירר נקברה בבית העלמין היהודי, אותו בית קברות שנהרס ועל אדמתו נבנה מחנה פלשוב. באחד ההספדים שנישאו בהלווייתה הוענק לה התואר "חד בדרא" – יחידה בדור, מחווה של כבוד חסר תקדים כלפי אישה בעם ישראל.
כתב: אמיר השכל
ערכה: נאוה רון