המחנכת שלא עזבה את יתומיה

תארו לעצמכם שמכל חמישים ואחת שנות חייכם ישארו רק כמה תצלומים, מספר מסמכים, חתימה בכתב היד, ומעט עדים, שלמעשה יכולים להעיד על מי שאינכם. תארו לעצמכם שאתם בני חמישים ואחת ומכל מחשבותיכם ורגשותיכם נשאר רק מכתב רשמי אחד שבו אתם מבקשים שלא יגרשו אתכם: "היתומים הם נחמתי היחידה, כי אני תחליף אם עבורם".

שתי תמונות נותרו. הראשונה תמונה מתוך מסמך זהות: פנים מלאות, מבט מרוכז וזהיר של עיניים עצובות, מודאגות, שפתיים משורטטות, שיער אסוף על העורף וקווצת שער מרדנית נופלת על המצח. השמלה אינה תואמת את היתר: צווארון עגול, סרט קטן ודוגמת פרחים.

גם בתמונה השנייה, שצולמה במושבת קיץ ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היא לובשת שמלה פרחונית. כל חברי הקבוצה – הילדים, המחנכים וחברי הוועד – מביטים אל הצלם, חלקם מחייכים. רק היא מביטה לצד אחר, מודאגת, יד אחת אוחזת בעצבנות בידה השנייה.  היינו מכנים אותה "אמא יידישאית" או "אמא פולניה", תמיד עצבנית, מסורה אך ורק לילדים, שוכחת מצרכיה ומוכנה למות למען הילדים.

***

אני נוסעת בחשמלית מביתי שבשכונת פודגוז'ה בקרקוב ועוברת דרך רחוב דיטלה, ליד בית שעליו אותיות לא מוכרות לי. מהלכות שמועות שבבית הזה החביאו בעבר זהב. מי ולמה החביאו זהב? ולאן הלכו האנשים? אני ילדה קטנה, בת חמש, ולא אומרים לי דבר. לא ידעתי גם שבזמן המלחמה שלחו את האנשים מכיכר זגודי לפלשוב, למוות.

עשרים שנים אחר כך אני כבר יודעת הרבה יותר. למשל, שנולדתי 44 שנים לאחר חיסול הגטו של קרקוב. אני קוראת על ההיסטוריה של הגטו. מספרים שקראתי למדתי שכמו שבוורשה היה יאנוש קורצ'ק, גם בקרקוב היה בית יתומים ובראשו עמד דוד קורצמן. וכמו שסטפניה וילצ'ינסקה עמדה לצידו של הרופא הדגול, כך גם עמדה בצילו ולצידו של החסיד היהודי, ונספתה יחד איתו, שותפתו לפרוייקט ומנהלת בית היתומים – אנה רגינה פוירשטיין.

שמה נודע לי רק במקרה. בהתחלה ידעתי רק שהייתה רעייתו של  יוליאן. רק לאחר שלמדתי על סטפניה וילצ'ינסקי הבנתי שמאחורי האגדה על גבר עומדת, לעיתים, אישה, שפועלת בחיי היום יום. התחלתי לחפש חומר עליה. איש לא מצא מכתבים שלה, יומנים  או תמונות, למעט השתיים הללו. בזיכרונות ועדויות של ניצולי שואה שהתחנכו בבית היתומים היא מוזכרת רק לעיתים רחוקות, וגם אז אנה מופיעה כהערת שוליים לסיפור אחר או למידע על ניהול בית היתומים. מעט מאד מידע עליה התגלה.

***

אנה רגינה פוירשטיין. אשה. פולניה. יהודיה. כמעט "שקופה", ככל שידוע עליה. נולדה ב-15 בנובמבר 1891 בעיירה הגליצאית קולומיה, ב-"עיירה הגונה מאד" – כך כותב הסופר שלום עליכם, שביקר במקום ב-1906, והוסיף שעניים יש בה, בדרך כלל, יותר מעשירים. כנסיות שוכנות ליד בתי כנסת. פולנים, אוקראינים ויהודים גרים יחד, ואלה האחרונים מהווים כארבעים אחוז מהתושבים, ולעיתים אף יותר.

בתעודת לידה, כתובה בכתב יד של הפקיד, נכתב שם הילדה: אנה רגינה. תאריך מתן השם: 21 בנובמבר 1981. עוד נכתב: ההורים לא נשואים. שם ושם משפחה של האם: נחה וייסמן בת ברל ורבקה; שם ושם משפחת האב: חסרים נתונים. עדים: חנה ושמעון, שניהם מקולומיה, שם משפחה לא קריא.

על הילדות של אנה לא ידוע יותר דבר. לא ידוע דבר על האב או על הבית בו התחנכה. מהארכיב בו נמצאים המסמכים מקולומיה התקבלה תשובה  שלא נמצאים מסמכים על המשפחה של אנה רגינה, למעט מסמך אחד שבו מוזכר ויסמן – ראש הקהילה היהודית בקולומיה – אך לא מוזכר שם שמו הפרטי, ולא ידוע אם היה קרוב של אנה. זה לא מפתיע שכן כשמלאו לאנה 20 שנים היה מספר התושבים היהודים בקולומיה ובשני הכפרים הסמוכים לה יותר ממחצית, רובם היו אורתודוקסים, אך היו גם חברי ארגונים ציוניים.

חוקרת פולניה, מרטינה גרדצקה-רייאק, שניסתה להתחקות אחרי המידע על אנה רגינה וייסמן, הגיעה למסקנה כי, ככל הנראה, אנה רגינה לא התחנכה בבית אורתודוקסי, שכן אם כך היו פני הדברים הרי שלא הייתה נוסעת לעיר הגדולה בלא שיש לה מקצוע, והייתה זוכה לחינוך בסיסי בלבד, שהכין אותה להיות אם שדואגת לחינוך הדתי של ילדיה. בוודאי היו דוברים יידיש בלבד, ואולי עברית בסיסית, ומספר מילים בפולנית או באוקראינית לשימוש בחיי היום יום.

אפשר להניח שאנה קיבלה חינוך יהודי שלא שולל  לימודים ומקצוע. איש לא אילץ את אנה להינשא בגיל צעיר. בראיית העולם האורתודוכסית – אנה נישאה בגיל מבוגר, כשהייתה בת 32 או בת 33, ובכל אופן, בוודאי אחרי שנת 1921, שכן ברישום האוכלוסין מאותה שנה היא עדיין לא רשומה בשם בעלה. בעלה, יוליאן (יוליוש) ליאופלד פויירשטיין היה סטודנט לרוקחות, צעיר מאנה ב-4 שנים. למרות היותו יהודי, הרי שברישום האוכלוסין הוא מזדהה כשייך ללאום פולני ובעל אזרחות פולנית.

***

בתמונה משנת  1926 נראה יוליאן יחד עם קבוצה של מטפלים ומורים של בית היתומים היהודי ברחוב דיטלה 64 בקרקוב. אנה עובדת שם, כפי שתכתוב מאוחר יותר, כ"מלומדת עם תעודה" שקיבלה כבר בשנת 1923. לא ידוע היכן גרו באותה תקופה. בזמן הכיבוש, שנים אחר כך, נרשמה בקנקרטה (תעודות הזיהוי(  הכתובת של שניהם: בית היתומים, דיטלה 64. יתכן שגרו שם גם קודם, שכן עוד לפני המלחמה הוקצו מספר חדרים עבור הצוות.

כשאנה מתחילה בעבודתה יש לבית היתומים כבר מסורת של כמה עשרות שנים. בית היתומים נוסד בשנת 1846 ביוזמת "ארגון נשים להגנה על יתומים יהודיים" (Stowarzyszenia Kobiet dla Ochrony Sierot Izraelickich), ואופיו היה מסורתי והתנדבותי. בשנות השלושים היה השם  "אגודת בית היתומים היהודי 'מגדלי יתומים' ( Stowarzyszenie Zakladu Wychowawczego Sierot Zydowskich "Megadle Jesomin"), שיטות הניהול והארגון מודרניות, והיה צורך באיסוף תרומות והקצאת המשאבים, גם לאור הקשיים שנגרמו בשל מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים. תפקיד זה הוטל על אנה ויוליאן וגם על דוד קורצמן, רפאל לנדאו ורוזה רוק.

רוזה רוק מבוגרת מאנה בעשר שנים. נולדה בקרקוב, למדה בגרמניה ושבה לקרקוב כשהיא מלאת רעיונות ויוזמות לניהול מרכז לטיפול בילדים. במהרה הייתה לאחת הדמויות המרכזיות בחיים החברתיים של קרקוב. משנת 1918 שימשה כנשיאה של הארגון המנהל את בית היתומים ברחוב דיטלה, מנהיגה במקום סטנדרטים של הגיינה, ומסייעת בשיפוץ הבניין. כמה חודשים לפני פטירתה הייתה למנהלת הוועד הקרקובאי לטיפול ביתומים יהודים, המטפל בכל הנוגע ליתומים יהודים בקרקוב. לאחר פטירתה של רוזה, בנובמבר 1926, כתוצאה מסיבוכים של ניתוח להסרת גידול, הוסב שם הוועד על שמה. רוק הייתה לאגדה בקרקוב, וייתכן שאנה הרגישה צורך להיות מחליפתה.

הבניין עומד שם עד היום. ארבע קומות, חזית שחודשה לאחרונה בצבע קרם-אפור, בחזית נותרו מספר אותיות וחלקי מילים מהשם המלא שהיה כתוב בעבר. מאחורי שער הכניסה אפשר לראות דלתות עץ, מראה שאינו שונה, ככל הנראה, ממה שהיה בעבר.

בבית היתומים התחנכו ילדים מגיל 6 ועד 14, מקסימום 15, כי התנאים לא אפשרו לטפל בילדים מבוגרים יותר. למקום הגיעו יתומים, יתומים מהורה אחד או ילדים ממשפחות קשות יום. עם הגיעם לגיל 14 היו הבנות נשלחות למגורים במעונות ("בורסה") ברחוב בונרובסקה 10 והבנים – ללימודי מקצועות ומלאכה.

***

[…] ב-6 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לקרקוב. רפאל לנדאו, יו"ר הוועד המנהל של בית היתומים, וכמה חברי וועד אחרים, עזבו את המקום. העול נפל על אנה ויוליאן ועל ממלא מקום יושב הראש של הוועד – דוד קורצמן. במחצית ספטמבר נבחר ועד חדש, בראשו עמד מארק ביברשטיין, שהיה גם נשיא היודנראט, ולסגנו מונה אחיו, אלכסנדר ביברשטיין. אל בית היתומים החלו לזרום ילדים רבים. בסוף ספטמבר הם היו למעלה ממאתיים. המבוגרים עשו כל שביכולתם עבור החניכים, אם כי המקורות הכספיים אוזלים, וההנהלה עשתה כל שביכולתה כדי שרמת החיים של החניכים לא תפגע.

המוסד נוהל ברמה גבוהה, שהדהימה אפילו את הגרמנים – כתבה מי שעבדה במקום,  סבינה מירובסקה מבית הוכברגר, וזכרונותיה שמורים בארכיב של המכון להיסטוריה יהודית.

***

אביב 1940. הגרמנים יוזמים את הגירוש הראשון של יהודים מקרקוב. עדיין לא מדובר על השמדה, רק "להתפטר" מהיהודים בבירת הגנרלנגוברנמנט. היהודים נשלחים אל ישובי הסביבה של מחוז קרקוב או למקומות אחרים. במרס 1941 מקבלים גם אנה ויוליאן הודעת גירוש. ב-4 במרס אנה כותבת מכתב בגרמנית – ככל הנראה כתבה אותו בעצמה כי יש בו תיקונים של טעויות דקדוק –  זהו מסמך מיוחד המתאר את יחסה לילדים.

"מגיל 18, בשנת 1923, אני עובדת כמחנכת מלומדת מדופלמת בבית היתומים בקרקוב ברחוב דיטלה 64 […] 125 היתומים שגרים וחיים יחד נמצאים תודות לעבודתי המסורה ויעודי. כמחנכת המבוגרת ביותר במקום אני אחראית על כל הנושאים החינוכיים והאדמיניסטרביים של המוסד. היתומים היו והם שמחתי היחידה, שכן אין להם הורים ואני משמשת להם כממלאת מקום אם. הארגון העני הזה צריך עתה, עוד יותר מאשר קודם, את תשומת ליבי, שכן בשל הגירוש איבדו היתומים את קרוביהם היחידים. האהבה של היתום למחנך היא, לעיתים, גדולה יותר מאשר לאמו. עם הילדים הללו אנחנו חולקים סבל ושמחה. אני, יחד עם בעלי, מבקשים להפנות את תשומת הלב שאנחנו מחנכים במקצוע שלנו, ורק למקצוע זה הקדשנו את חיינו, ואין לנו כל תפקיד אחר. תמיד היה עלינו להלחם עבור פרוסת לחם, ולכן אין לנו חסכונות או כסף. הודעת הגירוש תביא עלינו חורבן […] אני מבקשת דחייה של הוראת הגירוש לי ולבעלי, ומתן הרשאה לנו להשאר […] חתימה ידנית.

לבקשתה הייתה תוצאה חיובית: אנה ממשיכה לעבוד בקרקוב, ובאותו זמן מחליט מושל קרקוב על פתיחת הגטו ליהודים. בית היתומים מועבר לרחוב קרקוסה 8, לבניין השייך אף הוא לארגון מגדלי יתומים, שנתרם קודם לכן עוד על ידי אמליה ווסרברגר, פילנטרופית קרקובאית ידועה (עד היום תלוי שלט מוזהב המעיד על התרומה).

אלכסנדר ביברשטיין מציין בזיכרונותיו שהחדרים במקום היו לחים וקודרים. סבינה מירובסקי כותבת כי הבניין היה מצב גרוע ולא התאים למטרה, והיה רק מעט מזון. גם התנאים הסניטריים היו גרועים והילדים סבלו מרעב ומחלות.

בקיץ 1942, לאחר גירוש יוני לבלזץ', הוקטן הגטו. פויירשטיין וקורצמן חיפשו מקום חדש עבור היתומים. הם קיבלו את הבניין ברחוב יוזפינסקה 31, שהיה קטן יותר, וזאת למרות שמספר הילדים גדל. זמן קצר לאחר מכן שוב נאלצו לעקור למבנה אחר, לא הרחק, ברחוב יוזפינסקה 41, למבנה של "הבורסה" לבעלי מלאכה.

השטח שצומצם, וכך גם האספקה, מביאים למסקנה כי הגרמנים מתכננים את חיסול בית היתומים. בני הזוג פויירשטיין מנסים לשכנע את הילדים הקטנים לברוח, אך לא מצליחים בכך. ביברשטיין כותב באופן לקוני: "לא רצו לעזוב את המקום".

הגירוש החל בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 באוקטובר 1942. המשטרה הגרמנית אילצה את המשטרה היהודית להקיף את הבית. הילדים הבוגרים הועמדו בשורות ולקראת צהריים הוצעדו סמוך לכיכר זגודי – כיכר הגרושים (אומשלגפלאץ) של  קרקוב.

גורל אחר ציפה לילדים הצעירים, מספרת סבינה מירובסקה: "בצהריים עצרו לפני הבית משאיות עם אנשי גסטאפו. עוללים, בני עד שלוש שנים, נזרקו לתוך סלים שהונחו על עגלות. ילדים בוגרים יותר, שיכולים היו ללכת בעצמם, הולכו על ידי חיילים שבידיהם רובים לכיכר זגודי, שם היו כבר האנשים הנוספים. העגלות עם העוללים הוסעו מהגטו. יש אומרים שאת העוללים רצחו בקרבת מקום, שכן הם לא הגיעו לקרונות הרכבת."

את הילדים ליוו אנה רגינה, יוליוש וחזקל אנטנברג – מנהל הבית – עם אשתו וילדם. הגרמנים הציעו לאלה להציל את חייהם אם יסכימו "לפתות" את הילדים הנוספים שנמצאים בגטו, מחוץ לבית היתומים, לצאת ממחבואם.

אנה לא מסירה מבטה מהילדים שתחת פיקוחה. סבינה מירובסקה נזכרת: "המשטרה היהודית רצתה לשחרר את מנהלת בית היתומים, אנה פויירשטיין ובעלה; היא סרבה, באומרה שבמשך למעלה מעשרים שנה הייתה עם ילדים וברגעים אלה תישאר איתם."

 

מכיכר זגודי הם הולכים ברחובות לבובסקה ווויליצ'קה, לתחנת הרכבת בפלשוב. ביברשטיין: "מראה טרגי היה קבוצת הילדים צועדים ברביעיות לפלשוב, ובראשם מנהלת המוסד גברת פיורשטיין עם בעלה והאיש המבוגר, מלא הרגש, המאמין בגורלו, משלים עם אלוהיו – דוד קורצמן עם בתו ובעלה דוד שמולקס". נרצחו יחד עם הילדים במחנה המוות בלז'ץ.

סבינה מירובסקה: "הדם קפא למראה בית היתומים ביום שלאחר גירוש הילדים. בכל מקום התגוללו גרביים, נעליים וחלקי לבוש אחרים של הילדים, כאלה שבשל המהירות לא הספיקו לארוז אותם. הבית, שעד לא מזמן המה מרעש ומחיים, עמד עתה ריק ועזוב.“

[…] איש לא זוכר את אנה רגינה. אין לה נכדים, מתה ללא ילדים, למרות שזה מפליא שכן היא חינכה כמה עשרות בנים ובנות.

שאלה זו משאירה אותי ללא תשובה: האם לא נותרו זיכרונות ומכתבים אישיים שיכולים היו לספר עליה? האם אבדו או שמא לא כתבה? האם פריטים אישיים אבדו או לא נכתבו? כי היו לה דברים חשובים יותר לעשות וחשוב יותר לטפל באנשים מאשר לחשוב על עצמה, על מחשבותיה על רגשותיה? האם הייתה זו החלטה מודעת או תוצאה מקרית?

תרגום ותמצות מאמרה של קרולינה פשברוצקה-אדרת שהתפרסם בספר  Przecież Ich Nie Zostawię. O Żydowskich Opiekunkach w Czasie Wojny המחנכת והמטפלת של הילדים בבית היתומים ”מגדלי יתומים“ בקרקוב.

המאמר תורגם ותומצת על ידי לילי הבר.