מנחם בורגר (Menachem Borger) נולד בקרקוב ב-1914. אחרי השחרור מהמחנה נשא לאשה את ססיליה אפפלבאום Cecilia Apfelbaum. ב-1951 היגרו לארגנטינה. עלו ארצה ב-1985 והשתקעו בירושלים. נפטר ב-2002.
"אינני יכול לשכוח את העיר היפה והמלכותית, קרקוב, שדמותה מתמזגת עם זאת של אמי דורה מנדל (Mandel). אינני זוכר את התמונה הכוללת של עירי ושל אימי, אבל אני זוכר פרטים, קטעים שמילאו אותי בחרדות כילד שראה שהעולם מתפרק מסביבו. המראות העזים הללו לפעמים נשטפו בחשיכה של השינה. הן לא נשכחו וחזרו כשהתעוררתי או בחלומות בלהות, בעיקר ברגעים ההם, כאשר שבתי מהמוות.
מקרקוב אני תמיד זוכר את החומה של ימי הביניים, באמצע העיר, ואת התנועה בשוק הישן, שאפשר היה להשוותה עם הצבעים והשמחה של פורים שנחוג בשכונתנו. העולם האמיתי שלי שהכרתי בו כל אבן ואבן, היתה הסביבה היהודית של שכונת קז'ימייז Kazimierz, שהיתה כמו אמא יפה ומגוננת. שרתי במקהלת בית הכנסת, ודבר לא היה בטוח יותר לילד יהודי בעיר הזאת, בה קזימיר הגדול ֹ (ששלט בשנים 1333 – 1379 ) נתן מקלט לאלה שגורשו מספרד והגיעו לפולין. יהודי קרקוב לא שכחו את זה, והקימו מצבה בשכונה היהודית. כל שמות הרחובות הזכירו את ההסטוריה שלנו: הרב מייזלס, בערעק יוסלביץ, ככר אסתר.
אם הרחובות האלה הזכירו את היהודים המתים, הרי הייתה סיבה להראות את אלה החיים: נמשכתי לדמותו של עו"ד פייפר Peiper על מגבעתו והאדרת הארוכה שלו. הוא נקרא "החוזר בתשובה". הוא היה עורך דין מפורסם, אשר הרוויח הון במקצועו. בצעירותו לא הלך בדרך היהודית והיה אטום לצרכי הקהילה. יום אחד, אמו המנוחה הופיע בחלומו, גערה בו על התנהגותו ודרשה שיחזור לעמו. מאז הקים עו"ד פייפר מוסד ברחוב אייזקה Izaka לפני בית הכנסת של אייזיק יעקלס, ושם קיבלו פועלים חינוך יהודי בערבים.
עוד אדם מפורסם היה בשכונה – הרב ברשל. הוא למד רפואה ושנים רבות התרחק מהחיים היהודיים, וקרא לעצמו בנדיקט. יום אחד, כשהיה בטיול של סטודנטים, נפל לתוך בור חול טובעני. חייו ניצלו בנס. פירוש התאונה הזו והסוף הטוב הראו שהחול הטובעני היה אובדן האמונה של הסטודנט והנס היה האמונה היהודית. בנדיקט היה לרב ברשל והוא שב לבית הכנסת. צעירים אחרים הראו לו את המנהגים והתפילות, והוא דבק בהם מאז. המקרה שלו היה שונה מזה של העו"ד פייפר. הוא לא היה מסוגל להקים מוסד, כי היה חי מגמילות חסדים. בקהילה היהודית העריכו את העשירים והעניים באופן שווה. אולי הקבצן, הרב ברשל, היה יותר פופלרי. הוא השתמש בכסף שאסף ברחוב כדי להאכיל את עצמו, ומה שמשאר הוא הציע כמתנה לקהילה בשם מאיר ("בעל הנס").
אני הערצתי את עו"ד פייפר אצל לא דיברתי איתו אף פעם. ראיתי אותו צועד במהירות, עם מגבעתו הגדולה והאדרת הארוכה. אבל תמיד ראיתי את הרב ברשל מקבץ נדבות ברחוב. הוא דיבר עם כולם, בעיקר עם ילדי בית הספר. הוא ביקש את עזרתנו והסכמנו, בתחילה בבושה ואחר כך בהעזה, פשוט קיבצנו נדבות עבורו. הושטנו את ידנו בשוק ונתנו לו את המטבעות. הוא הפריד חלק עבור האוכל שלו ואת החלק האחר נתן במתנה. יום אחד לא הופיע הרב ברשל ברחוב. כל השכונה התרגשה מהסתלקותו. בלוויה שלו לא הרימו את ספר התורה, כפי שנעשה הדבר עבור עו"ד פייפר, אך הוא לווה בדרכו האחרונה על ידי כל יהודי השכונה, במיוחד הילדים.
המנהגים המסורתיים האלה, יחד עם אתרים היסטוריים, מלאו את חיי היהודים של קרקוב, יחד עם הרעיון המוצק של אמונתנו, שתמיד הועמדה בניסיון, אבל אף פעם לא הובסה. הייתי ילד , אבל ידעתי היטב את המנהגים וההיסטוריה של עמי.
חוץ מאשר לשיר במקהלה, הרביתי לבקר בבתי כנסת. במיוחד אהבתי בית כנסת עתיק ברחוב קזימיר הגדול, מקום שלפי המסורת הייתה הספרייה של המלך הזה. זה היה מוזאון ממש של חפצים ישנים שמוצאם מפולחן הספרדי-אברי. היה עוד בית כנסת עתיק ומפורסם, שכונה אחרי החכם התלמודי הרמ"א, שמו של הרב משה איסר, מחברם של 33 ספרים במשך 33 שנים, אשר נפטר בל"ג בעומר – 33 יום לספירת העומר. הוא נקבר במרכז השכונה היהודית, ואחרי כן לא השתמשו יותר בבית הקברות הזה כי הוא נחשב למקום קדוש במיוחד, וביום השנה למותו היו באים רבים עם פיסות ניר עם בקשות מיוחדות. הרמ"א היה מלא ניסים, במותו כמו בחייו. במובן זה ההיסטריה של "בית הקברות של חתונות" הייתה מוכרת. זה בגלל המלצה של הרמ"א שחתונות לא יתקיימו בימי שישי אחר הצהריים, כי השמחה והריקודים נמשכו לתוך הלילה, מה שגרם לחילול שבת. מכיוון שהחתונות המשיכו להתקיים, שלח הרמ"א שליחים להפסיק את חילול השבת. ואז, בליל שבת אחד, בזמן ריקוד חתונה, נפערה האדמה מתחת לרגלי האורחים, ורבים מהם נעלמו בתהום. המקום נקרא אחר כך "בית הקברות של חתונות". מאז, כשקבוצה רצתה לחגוג חתונה ביום שבת הם עברו את הנהר, כדי להרחיק את החתונה מהשפעת הרמ"א המת.
החיים והמתים האמינו בדת באופן שווה בקרקוב, עד שהכל השתנה בגלל פלישת הנאצים. כשהגרמנים כבשו את קרקוב, הואשמו היהודים שהתעשרו על ידי גזילה מהארים (נוצרים). יהודים לא הורשו למכור את רכושם או לעזוב את בתיהם. נאלצנו למסור הכל לגרמנים. אם מישהו החביא דברים, הרי הוא נרצח. לא הרשו לנו להשתמש בפרוות, והיינו חייבים לתת אותן לאנשים השולטים בשכונות. בתמימות האמנו כי אם יהיה להם מספיק מזון ולבוש, הם יעזבו את העיר. הגרמנים המשיכו להגיע לקרקוב, כאילו שהם היו רוצים לגור שם תמיד. הם היו הבעלים של העיר היפה הכבושה הזו, הם התרגזו מאד כשחשדו שמישהו מחביא דברים מהם. הם היו נכנסנים לבתים, ומחפשים משהו בהשאירם מאחור תהו ובוהו. הם הפשיטו את הנשים וחיפשו זהב ויהלומים באיבריהן האינטמים.
זה קרה לפני ראש השנה ב-1939. הוצא צו שאסור להתקהל ליותר משלושה אנשים, ושליהודים אסור היה להסתכל מהחלונות, וחלק מהם מתו מיריית כדור בראשם בעשותם זאת. היהודים החליטו להתפלל בבתיהם, כשהיה להם מנין (עשרה אנשים). משמשר של האס-אס שמע את קול השופר מאחד הבתים, הם פתחו את הדלת ביריות, ומצאו במרתף קבוצה של יהודים בתפילת ראש השנה. הם הוציאו אותם לרחוב ורצחו אותם מיד. כשראינו זאת החלטנו להתפלל בצורה אחרת בעתיד. הבנו שהמלחמה הזאת שהוכרזה על ידי הפולש, תהיה ארוכה ונוראה. הם רצו להכחיד אותנו ואנחנו רצינו לשרוד כיהודים.
אחרי שהאשימו אותנו שאספנו את העושר של העולם, ממש מתנו מרעב בקרקוב. הייתי בן 14. סיכנתי את חיי כשיצאתי לרחוב למצוא אוכל. מעט לחם יבש או כמה תפוחי אדמה. הסתכנו כשהלכנו לאיזור הנוצרי של העיר. אסרו אותי ולקחו אותי לבית הסוהר. הם הפסיקו לחפש פרוות, זהב ויהלומים, וצדו פועלים לעבודה במאמץ המלחמתי. בבית הסוהר בקרקוב הם הקימו בית חרושת, ושם העסיקו אותי. הקימו את גטו פודגוז'ה, ולקחו לשם כמעט את כל היהודים, אבל אני ניצלתי כי הייתי עבד בשרות הגרמנים.
להורי לא היה רשיון עבודה. את אמי עצרו במחנה Skarzysko, שם היא מתה, ולאבי היה אותו גורל במחנה Mathausen. לי היה מזל – שתלו לי כרטיס של מכונאי על החולצה. עבודתי נחשבה חשובה ויכולתי להנצל כיהודי במשך חודשים, והיינו יחד עם פועלים פולנים.
בערב עמדנו במסדר בחצר. הפועלים הפולנים הלכו לביתם, היהודים נשארו בצריפי בית הסוהר. הגיעו אז שלוש נשים שנדחפו על ידי שומרים גרמנים, עם רובים, ובראשם איש אס-אס. הנשים היו לבושות כאיכרות עם מגפים ומטבחות לראשן. הם היו בלונדיניות ונראו פולניות. אנחנו ראינו מיד שהם יהודיות. בנצלן את הופעתן, הן השיגו ניירות מזוייפים שהוכיחו שהן היו נוצריות. האחראי צרח והן מומתו. כל זה לקח כמה רגעים. לפני שהן נורו, אחת הנשים צעקה: "אל תשכחו אותנו לעולם". הן נפלו ונשארו שם עם החיילים. הוכרחנו לצעוד לפניהן. שני פועלים פולנים הורידו את הכובע ככבוד למתות, והם הוכו במקלות וברובים. אנחנו היהודים לא אמרנו דבר. היינו אבודים בגלל שהיינו יהודים והיינו חייבם לשרות כיהודים, לשם כך היתה לנו אמונתנו ולא היה משהו אחר שיכול לעזור לנו. בלילה ההוא החלטנו לומר קדיש לשלוש הנשים האלו. השומרים הגיעו והיו זועמים. הם היכו כל אחד בצריף, ורצו לדעת מי שר את התפילה. שלושה אנשים ענו. הם הוצאו ונורו למוות.
אחר כך הוציאו אותנו מבית הסוהר והובילו אותנו במשאיות לאושוויץ הקרובה, מחנה הריכוז הענקי והמפורסם. בכניסה היתה כתובת מברזל "Arbeit Macht Frei" (העבודה משחררת), אבל לא היה יסוד לשקר של האימרה הזאת ששיקרה לכל היהודים שהובאו לכאן מכל אירופה. הארובות הגבוהות שמהן יצא עשן יום ולילה שהתאימו לעבודה הבלתי נפסקת של תנורי המשרפות. אושוויץ היה בית חרושת של מוות שהוציא לפועל את "הפתרון הסופי" של הבעיה היהודית, שהיתה הכניסה לעולם מחנות הריכוז, היצירה של הנאצים לאירופה הכבושה. תפקידה היה יותר מאשר השמדת היהודים. לפני הכל הגרמנים העריכו את המינהל והסדר כסגולה הלאומית הגדולה ביותר. היהודים היו חייבים לשלם לרייך השלישי את ההצאות הסעתם והמתתם. גברים, נשים וילדים שילמו בכל רכושם, לפני שנשלחו לאושוויץ. שני זהב, משקפיים, רגלים אורתופדיות, הכל נרשם ברשימות המלאי. היו הרים של ניירת שנקראו Canada.
במאמץ הזה לטובת הגרמנים, החחים שלנו ניצלו כי היינו מעילים. הצעירים של קרקוב נמנו כפועלים והטביעו להם מספר על הזרוע (מספרי היה 110.468), ואחר כך הובאו למחנות ריכוז שונים שחישו מכונאים. הובאנו למקום שכונה בשם היפה Gross Rosen, בחודש אפריל 1940 . המלחמה התמשכה בחורף הארוך והקשה יותר מאשר רגיל, וגרמה להרבה סבל לאנשים וקשיים רבים לגרמנים שנעו לכיוון מזרח. האדונים שלנו, שחגגו כל נצחון בקולות, פתאום שמרו על שתיקות ארוכות בקשר להתקדמות המלחמה. במקום זה שמענו על נשק סודי שבעזרתו חשבו לשנות את המצב הצבאי לטובתם.
הגרמנים וגם האוקראינים וההונגרים, ניהלו אנטישמיות ברוטלית. השלטונות של מחנות הריכוז הצמיחו שכלול פסיכולוגי במטרה להשיג את השמדת העם היהודי על ידי השמדת המורל שלהם, עם מקסימום השפלה. התכנית הגיעה ממרחק, ובוצעה בצורה מדעית. היו אנשי אס-אס שדיברו יידיש ואחרים שהיו מומחים במנהגים וטקסים יהודים. הדגמה לכך הייתה ההכנה לחג פורים שהם הכינו בהגיענו לגרוס-רוזן. היינו מותשים וקפואים מהנסיעה הארוכה בקרונות הבקר. ברכבת דיברנו על כך שזה חג הפורים הגדול שלנו, ומזג האוויר הקר הזה היה בלתי רגיל, כי החג הזה התאים תמיד לימי האביב. כשירדנו מהרכבת עם שאר האסירים הוכרחנו ליצור שתי שורות ארוכות שהתחילו ב-Judenplatz והסתיימו בתנורי הקרמטוריום. לא ידענו מה מחכה לנו. עמדנו שם מוכי רוח קרה במקום הגדול הזה, שברוב המחנות נקרא "הדרך לשמים", כי הנידונים היו חייבים ללכת בעצמם לתאי הגזים. חשדנו שאנו בדרך להשמדתנו המונית. הזמן עבר במזג האוויר הקפוא, ואז התחיל המפגן שהיה קשור לחג הפורים, שבו העם היהודי זוכר את הכתרת המלכה אסתר.
כאשר חכינו זמן רב, השורדים הקטנים של מחנה Plaszow, שהתעלם מהעיקרון מסיבות כלכליות שאת הילדים יש להרוג בתא הגזים בהקדם האפשרי. התזמורת המוסיקלית של Gross Eosen עשתה חזרות בציפיה של שירי הילדים שליוו את חג הפורים. הילדים הופיע ב-Judenplatz, כשפניהם צבועות בצורות מצחיקות, לבושי תלבושות יפות כשבידיהם חצוצרות ותוקעים בקרנות. התזמורת הלכה בראש, בתוספת תופים גדולים שהפנטו את הילדים והצופים. זה היה הקרנבל היהודי המסורתי. נשף הילדים, הביטוי המפורסם של אזור היהודים בקרקוב. ילדים רבים ניסו לברוח אבל לא הגיעו רחוק. הם הושלכו על הקרקוע, ונורו בראשם. אז הבנו שמהתחלה, כשקיבלנו את פקודות הגרמנים, סיימנו את הדרך הארוכה והרהרנו בכך איך הילדים שלנו נלקחו למותם בחג היהודי השמח הזה. הזעזוע המורלי של מאורע הזה היה כל כך גדול שחלק מהאסירים השתגעו. המשכנו בעמדתנו היציבה כשזרועותינו צמודות לגוף וצווארנו קשה-עורף. היינו כמו רובוטים צייתנים וקשים עשויים מפלדה על ידי הגניוס הגרמני. אבל מתוכנו באה ההמולה הרוטטת, תפילת המוות לילדים שהוקרבו בפורים. הגרמנים הכינו עבורנו מפגן מרהיב, בדרכם הרגילה והמדוייקת: מפגן שהיה אומנותי ויעיל, מפגן גרמני אמיתי. ברוח המקפיאה ראינו כיצד הבגדים, הנעלים והצעצועים נאספו עבור הרייך השלישי.
הגרמנים היו עקשנים באידאלים שלהם, אבל גם היהודים, וכך ראינו אותם פנים אל פנים. הם נתנו לו את הצגת הפורים להראות לנו את חוסר האונים וההשפלה שלנו. הילדים ההם היו יהודים, גם אלה שניגנו בתזמורת וגם אלה שארזו את הבגדים והצעצועים, ואלה שלקחו את גופות המתים אל המשרפות. הגרמנים האמינו בשלמות עבודתם. הם אף פעם לא פסקו באמונתם, אפילו כשהרוח הביאה את רעש התותחים מהארץ הקפואה הרחוקה, ושהחזית התקרבה כל פעם יותר אל לב הרייך השלישי.
עבורנו נשארה האפשרות של נסף באמת נס פורים. ואולי זה באמת היה הנס: היינו יהודים והיינו עדיין בחיים. הנס היתה עובדה שהתבטאה בשיר הרוטט של האמונה. נתנו לקינה הזאת להשתלט עלינו ויצאה מגרוננו. כח האלוהים לא בא מהשמיים אלא בא מאיתנו. כולנו שרנו את הקדיש לכבוד הילדים האלה שהוקרבו. השיר הזה הכעיס מאד את הגרמנים, כי הוא לא היה חלק מתוכניתם. הם צעקו עלינו והיכו אותנו והריצו אותנו לשדות מאחורי המחנה שהיו מלאי בוץ, והתחילה שורה נוראה של תרגול צבאי. היה עלינו לקפוץ כמו צפרדעים כשראשינו נחתו בבוץ. האס-אס וההונגרים השומרים דאגו שנעשה כפי שציוו עלינו. אלה שלא צייתו נורו בראשם.
אני נשארתי בחיים בגרוס רוזן כי הייתי מכונאי טוב. בגלל זה נלקחתי לדורה, שם יפה שניתן למקום דומה לגיהנום. שם , בסוף האימפריה של היטלר, יצרו את החלקים החיוניים של הטילים 1V ו-2V שהתחילו להשמיד את לונדון. דורה הייתה דוגמא של הרוח המאורגנת והיעילה של הרייך השלישי, שהייתה מוכנה לקחת לידיה את גורל העולם לאלף השנים הבאות.
בתי חרושת תת קרקעיים התפרסו מתחת למחנה הריכוז הגדול והיער. היה נראה שעולם מחנות הריכוז השתרע על כל אירופה, ובקרוב ישתרע על כל העולם. יום אחד הייתה אזעקה בדורה. חשבנו שזאת הייתה התקפת אוויר יחידה, אבל בעקבותיה באו התקפות יומיות של מטוסים אנגלים ורוסים שהפציצו אותנו. הגרמנים פסקו להיות אדוני השמים. אלוהים שמע לתפילותנו ! לא היה איכפת שהעזרה הזו שירדה מהשמים הייתה קטלנית לקרבנות כמו גם לצד השני. הנאצים כעסו מאד כשראו כיצד בתי החרושת החשאיים שלהם נהרסו. הם עינו קשות את האנשים שחשדו בהם מבחינה פוליטית וניסו לתפוס את המרגלים שיידעו את האויב. נראה שהשמדת המכונות שלהם סימנו את גזר דין המוות שלנו. לא היינו מובטחים יותר, אף על פי שהיינו עובדים מומחים. שוב היינו יהודים פשוטים, כלומר אוייבים שאמורים להעלם מהעולם. במטרה זו טיפל בשליחות המורתית הסגן רודולף וגנר. הוא השתמש בשיטת המתה עתיקה (בדומה לזו של היטלר). הסגן וגנר השתתף גם באופי המדעי שהיה חלק מכל מחנות הריכוז. בבית חרושת של מוות הזה וגנר פיתח את השיטה של חבל תליה אחד לשלושה קרבנות יחד. אבל ברגע זה שלושה נידונים היו חייבים להיות קרובים מאד לאלה שנתלו, מחכים לתורם. באותו רגע שלושת הקורבנות היו צמודים לאלה שנתלו ומחכים לתורם. ברגע ההוא אלה שחיכו חזרו על הנתועות והעיוותים של הנתלים, מבלי שרצו בכך. הסגן וגנר התפאר שבשיטה זו היהודי מרגיש את המוות פעמיים, במקום פעם אחת כמו שקורה בתאי הגזים או בירייה בראש.
יום אחד במסדר של ה-Judenplatz נקרא המספר שלי 100.468, ונלקחתי יחד עם קבוצה של אסירים למקום התלייה המפורסם. שלושה אנשים נתלו ואנחנו חכינו לפניהם, כמעט דבוקים לנתלים. רציתי לומר את הקדיש, אבל לא יכולתי. רעדתי כמו האיש שנתלה, מחכה שהוא יפסיק לנוע, ושיורידו אותו, כך שאני אוכל לתפוס את מקומו. הייתי בטוח שסגן וגנר לא גילה, כמו שהוא התרברב, את השיטה ליהודי למות פעמיים. לא הרגשתי דבר כאשר עפתי באוויר כדי להיתלות. הייתי מת. לגמרי חסר תחושה. עם המוות הזה שראיתי והתחלקתי פנים אל פנים, מלווה את העיוותים של המת, כמו מראה. פתחתי את עיני, סביבי גופות מתים. עצמתי שוב עת עיני. שמעתי על רצפת הבטון את קול העגלות הקטנות של הזונדרקומנדו. נתתי לחברים האלה להוביל אותי יחד עם המתים. הם לקחו אותי ל"דרך השמים" שהובילו למשרפות.
היינו רחוקים מאד מהשומרים, כשמישהו אמר לי: זה היה נס. נס ממש: החבל נקרע. לא אמרתי דבר. העדפתי להעמיד פני מת. בין האנשים האלה שהסריחו מהטיפול, ההובלה וההפשטה של המתים. אלה היו מלאכים בקומנדו המוות, שאת שמותיהם לא הכרתי ולא את מספרי הזיהוי שלהם, כך שאוכל לחפש אותם בעולם ולהודות להם. הם סיכנו את חייהם כדי לתת לי קופסת קפה. הם חיברו אותי למשא האנושי שעברו למערב באותו בוקר.
שוב הייתי ברכבת מלאה אסירים. נסענו יחד עם המכונות שיצאו מכלל שימוש מפני ההפצות והתקדמות האויב. פתאום הואר הלילה ושמענו את רעש המטוסים. הפצצה נפלה על הרכבת. השומרים צרחו והוציאו אותנו מהקרונות, כשהם מכים אותנו ברובים. השומרים הרגו את האסירים הפצועים ואנחנו סחבנו את החיילים שנפצעו בהפצצה. הלכנו בשורה ארוכה בשטח הקר והשטוח, חיפשנו מחסה. לבסוף הגענו לאגף של מחנה ברגן-בלזן. קפאנו למוות. היו שם הרבה אסירים, בעיקר נשים וחיילים שפונו מפני שהיתה מגיפת טיפוס שאיימה על יהודים וגרמנים באותה מידה. אחרי שהגרמנים, הפצועים והבריאים, עברו, היה תורנו להיכנס למקום המשמר. הראנו את הזרוע הימנית לאיש אס-אס. רשמו את המספרים בספר. כאשר הוא ראה את ספרי 110.468 הוא הורה לי לעבור לצד. החיילים גמרו את רשימותיהם ולקחו את האסירים לצריפים. אני נשארתי לבד עם הפקיד של האס-אס. הוא נראה מותש, כמוני. הוא היה חיוור מאד, בתלבושת אס-אס שחורה. הוא נראה חולה. הוא הראה לי טלגרמה שציוותה שמספר 110.468 צריך להתלות מפני שהוא ברח מגזר דין מוות. איך זה קרה? הסברתי לו שהחבר נקרע ושזו לא הייתה אשמתי. "אלוהים רצה זאת, נכון? כמובן האלוהים של היהודים" אני לא עניתי. האיש הסתכל עלי בסקרנות, כמו מישהו שמסתכל באדם ששב מן המוות לחיים. הוא נראה מאד עצוב ומובס. הוא חונך לצפות את כל אפשרויות המלחמה, אבל לא תבוסה. לא רק היהודים הקשיבו לקול התותחים בלילה, כל פעם יותר קרוב.
עכשיו הזונדרקומנדו יבואו ויחפשו אותך. הם ידעו מה לעשות בך. אם תינצל, מה תחשוב עלי? גם הפעם לא עניתי. אבל חשבתי שאם אנצל זה בגלל מלאך לבוש שחור, שאלוהים שלח לי. האם הוא לא קרה לעצמו כך? הצעירים מקומנדו המוות הגיעו. הם היו צעירים, חזקים, מלוכלכים, ומרחוק הריחו כמו המוות. התייחסו אליהם יפה. האכילו אותם טוב, והייתה להם הזכות להיכנס למחנה כי עבודתם לסחוב ולטפל בגופות מתים הייתה קשה וחיונית. מגיפה הייתה קטלנית הן לאסירים והן לשומרים – כאשר הם העבירו אותי דרך ה-Judenplatz השומם, סיפרתי להם את סיפורי. הם הציעו לי אפשרות נוראה של הצלה. הם הסבירו שהמשרפות נחרבו על ידי ההפצצות. בתחילה הן הוחלפו על ידי ערימות עץ פחם ששפכו עליהן נפט, אבל עכשיו לא יכלו לאסוף את העצים כי רבים מהאסירים ברחו ליערות, ולא נשארו עצים. אז הכניסו את המתים לצריף ששימש מחסן לחפצים של האנשים שמתו בגזים, כמו מזוודות, בגדים וכו'. היה עלי להיעלם כי המספר שלי הועבר לכל המחנות והשומרים. הסגן וגנר לא יכול היה לסבול שמישהו מהנידונים ימלט. בלילה ההוא במשאית מלאה גופות לקחו אותי, כאילו אני מת. השאירו אותי בצריף, ומכיוון שחששו שיגלו אותי כיסו אותי בכמה גופות. הסירחון היה נורא. נתנו לי מקל כדי שאוכל להתגונן מהעכברושים הענקיים שצרחו והרעידו את ההר של גופות. כל הלילה הכיתי במקל את העכברושים ואת הגופות המתים. היה גם דבר יותר גרוע שממנו לא יכולתי להתגונן – הכינים. הם קפצו עלי ונדבקו לגופי. לא יכולתי לעשות דבר נגדם, לא במקל ולא בידי, הם תקפו את כל גופי.
בבוקר לפנים של המתים היו עיניים קשוחות ולפני ם שלהם הייתה צורה טרגית. הם היו אדישים, חסרי תחושה, ונראו כאילו צוחקים על רצוני לחיות. להרוג את עצמי או להשתגע: לא הייתה דרך אחרת להחלץ מהזוועה הזאת. להרוג את עצמי או להשתגע היו כמעט אותו דבר: לרוץ החוצה ולהירות או לצרוח כדי לשבור את הדומיה. פתאום נפתחה הדלת. חשבתי שזה יכול להיותפ טרול של גרמנים שעלולים להציל אותי מהמצב. הייתי אמור להרג במקום או להתלות לפי פקודת הסגן וגנר. ארבעה מלאכים מלוכלכים, מסריחים מן הזונדרקומנדו הופיעו. בכיתי וחיבקתי את אחיי, כל אחד מהם, הם השליכו שתי גופות חדשות על הערימה ואחר כך נתנו לי אוצר: חתיכת לחם, תפוח אדמה מבושל, כמה שורשים שמהם יכולתי למצוץ מעט מים. המלאכים האלה טפחו לי על השכם ואז שכחתי את ליל האימה. כולנו הרחנו אותו דבר ונראינו אותו דבר: רק עצמות, העיניים מחוץ לארובות העין, אבל היינו עדיין בחיים !
אחד שאל אותי: מאין אתה? אמרתי לו: קרקוב. מה שמך? מנים. שמי הוא אפרים, ואני מלובלין. הוא חייך כל הזמן. כשאמרתי את שמי, הפסקתי להיות היהודי 110,468. אותו דבר קרה עם אפרים. הוא הסתכל מסביב, נענע בראשו כאילו להכחיש את המציאות ההיא, ואמר לי: אל תתייאש מנחם, המלחמה תיגמר ואתה תשוב לקרקוב. אמרתי לו שלא אכפת לי מקרקוב, פה ובמקומות אחרים כל האנשים שלי נרצחו, למה שאמשיך לחיות? כדי לספר על כל זה, הוא אמר, זאת חובתנו. לא דיברתי, אבל חשבתי כמוהו. מפני זה תמיד הודיתי לאלוהים שהוא שלח לי את המלאכים האלה כדי להציל את חיי. אפרים המשיך: אנחנו גם מביאים לך חדשות טובות. הבוקר הופיעו כל אנשי האס-אס עם סרט לבן מעל התלבושת שלהם. כנראה הם מחכים לבוא האנגלים.
באותו לילה נפתחה דלת הצריף, פתאום שתי מנורות האירו את ערימת המתים. ניסיתי להתחבא בצד האחר, הייתי בפניקה. צעקתי כמטורף, וקפצתי כדי לברוח. האנשים עם המנורות גם כן צעקו ברחו. אחר כך למדתי שהצבא האנגלי התקדם, וכבש את ברגן בלזן. הם הלכו לבדוק את הצריף עם הגופות המתים, ופחדו נורא כשראו מת אחד קופץ ומנסה להמלט.
האנגלים הופיעו אבל היינו מאד עיפים. האיש האחראי על המטבח אמר לנו שהלחם שעוד נשאר הורעל כדי הרוג את האסירים והאנגלים. את האיש הזה בירכו והוא הושא בתפקידו. האנגלים אמרו לנו לא לאכול שום דבר חוץ ממה שהם הביאו איתם. הם נתנו לנו אוכל בקופסאות. אחרי כל המתיחות הנוראה של הימים האחרונים איבדתי את כל הכוחות שלי. לא יכולתי לעמוד, והייתי חייב לשכב. הרגלים הדקות שלי היו רק עצמות, והרגשתי כאילו הן שוקלות טון. חייל אנגלי השאיר על ידי קופסה פתוחה של אוכל. הושטתי את ידי כדי לקחת אותה, אבל אפרים לקח אותה. הוא חייך ובראשו נענע "לא". הוא שם בפיו מנה שמנה והלך להחליף אותה לקופסה של וופלים אנגלים. הוא נתן לי אותם לאט ולעסתי אותם לאט לאט. אין ספק שאפרים היה מלאך. ביום שחרור ברגן-בלזן רבים מהאסירים מתו מכאבי בטן נוראים. האנשים הרעבים, שקיבתם לא הייתה מסוגלת לסבול כל אוכל, מתו כשאכלו את שומן החזיר בקופסאות שהאנגלים אכלו.
אפרים יצא מהמחנה לחפש עבורי לחם וחלב בבתי האיכרים בסביבה. בימים הראשונים ישנו כל הזמן, כאילו רצנו מסביב לעולם בלי לעצור. שום דבר לא היה קל בחזרה הזאת לחיים, אפילו לא לאכול את לחם האיכרים הטוב או שינה כדי להפיג את העייפות משנים של שבי , השלדים שלנו היו כאילו מעופרת. פרוסת לחם הייתה גורמת לעווית בטן נוראה. התעוררנו מצרחות נוראיות של אנשים שחלמו. לא יכולתי לעצום את עיני מבלי לראות בבהירות נוראה את הרעידות של האיש שנתלה לפני, ואת התחושה של התרוממות באוויר והנפילה לתוך הריקנות כאשר ניסו לתלות אותי. אפרים עם החיוך שלו היה מלאך, בלי ספק. כשהוא נכנס למחנה הוא נבחר לעבוד בזונדרקומנדו כי הוא היה כל כך חזק. הוא התחיל בנשיאת הגופות של אמו ואחותו שנרצחו בגז ביום שהגיעו. הוא קיווה למצוא, יום אחד, את אביו שאבד במלחמה. אפרים סבל בהיותו אסיר עם עבודה קשה, מבלי לאבד את טוב הלב שהתבטא בחיוך שלו של בן אדם עם אופי טוב.
גרמנים רבים, בעיקר האס-אס, ברחו למערב , כדי להמשיך להלחם – לדבריהם. הם השאירו את המחנה בידי השומרים ההונגרים. החיילים האנגלים פיקחו על הכניסות והיציאות של מחנה הריכוז, בזמן שהם קיבלו אותנו כאסירים, פליטים, או איזה שם אחר המראה על המצב שלי. רק מעטים יכלו לעזוב את המחנה עם מעט אפשרויות להימלט. לשם מה? המלחמה נמשכה וגם ביטחוננו. לבשנו בגדי אסירים. המספר על זרוע ימין שלנו הראה את מצבנו כעבדים בגרמניה שהמשיכה ללחום. אפרים שהיה קאפו וידע גרמנית, היה יכול לצאת החוצה לסביבה. הוא מצא בית עזוב עם גינה, שהיה כמעט חבוי ביער הסגור. הוא דיבר עם השכנים והיה משוכנע בהשתתפותם. הקבוצה של הזונדרקומנדו החליטה לברוח מוקדם בבוקר. הגדרות החשמליים כבר לא עבדו, והגרמנים לקחו איתם את כלביהם המפחידים כאשר הם עזבו. היה קל לעזוב עם השומרים ההונגריים בפנים והחיילים האנגליים בחוץ. יכולתי בקושי להזיז את רגלי, והחזקתי באפרים ועד בחור אחר חזק. הבנתי שאם נהיה בבית העזוב ההוא, זה היה במטרה להשיב לי את בריאותי המקולקלת. הנוף היה ירוק, וכך גם הלב שלי. האביב בא ואפרים אמר לי לקחת אמבטיות שמש. ישבנו זמן רב על הדשא. לקח זמן לאבד את הריח של המוות שנדבק לעורנו. האיכרים מכרו לנו, מלבד הלחם והחלב, גם משלחה שאפרים מרח על גופי ומחק את סימני ההתקפים הקשים של הכינים. יום אחד הלך אפרים למחנה, וספר לנו, בנוסף לחדשות האחרות, גם על מותו של סגן וגנר המפורסם. הם תלו אותו באותו מקום שבו הוא היה תולה בדבקות כזו.
נשמתי עמוק והודיתי לאלוהים. מדוע אתה מפתע מרגשותי הדתיים? נכון שאיבדתי את כל משפחתי, אבל גם אמת היא שאלוהים שם אותי במחן והציל אותי ברגע האחרון. למשל, בברגן-בלזן פגשתי את אשתי אחרי השחרור. מדוע לא להאמין בו? עלי לציית לחוקיו ותמיד לספר על הסבל הנורא של עמי. לא לשכוח ולא לתת לשכוח. כמו הילדה הזאת מקרקוב שצעקה לפני מותה אל כולנו: "אל תשכחו אותנו לעולם". אינני מכיר אותה ולא אדע אף פעם מי היא הייתה. אבל תמיד אכיר את קולה. הקול של אימי, אשתי, בתי, עמי: קול האלוהים. איך אפשר לשכוח אי פעם?"